במאמר זה מתייחס בגין נגד שני החיבורים שנתפרסמו לאחרונה על פרשת לבון: "הקנוניה" מאת פרופ' אריאלי ו"דברים כהוויתם" מאת בן –גוריון. בגין טוען כי מעיון עולה כי פרשת לבון היוותה את אחת הקנוניות החמורות בתולדות המדינה אשר פגעה גם בבטחון המדינה וכי ראשי המדינה של אתמול והיום הם השחקנים הראשיים בפרשה זו. בגין מתייחס ספציפית לחיבורים אלה.
במאמר זה בגין מתייחס לרוזן (מהפרוגרסיבים לשעבר) שהביע את התנגדותו לגח"ל.בגין טוען כי רוזן שונא אותו ואת חבריו שנאה ארוכת שנים משום שהם היו במחתרת והוא לא. אך רוזן שוכח כי בזכותם היה רוזן חבר בממשלות ישראל. בגין מזכיר את עברו של רוזן שהיה כרוך בשנאה כלפי תלמידי ז'בוטינסקי ואת דבריו כאשר היה חבר במועצת ת"א שם דיבר נגד הנרדפים בסזון.בגין מציין כי רוזן היה אחרי קום המדינה כרוך אחרי בן –גוריון ובן גוריון אחרי שפורסמו מסקנות ועדת השבעה פגע ברוזן ואז רוזן נזכר כי בן –גוריון איננו איש מוסר.בגין טוען עוד כי רוזן חזר מפרישתו והתיצב ברשימת ל"ע כדי לפגוע בגח"ל אך למרות הכל הבחירה היא בין גח"ל למערך ולא בין שום דבר אחר.
בגין מבקר את חוסר תפקודה של הממשלה ושל העומד בראשה בשל צלו של ראש הממשלה לשעבר, בן-גוריון, ופעילותו נגד לבון וסיעתו. בגין עומד על תמיכתו של בן גוריון באנשים שקשרו קשר ושקרו נגד אדם שחפותו בחזקתה עומדת
בגין מגיב לכינוי שבן גוריון הטיח בלבון, כ'זמרי', ומזכיר שבן גוריון גם קרא לבגין דתן ואבירם, בתחילה בגין תוהה האם הסבה לכינויו זה טמונה בכך שהוא (בגין) הלשין לשליט הנכרי נגד יהודי כמו שדתן ואבירם עשו, אך מציין כי ההפך הוא הנכון. לכן הוא נאלץ לתת הסבר בחקר הנפש לפיו גם זמרי וגם דתן ואבירם מתו מיתה משונה, ובן גוריון מייחל למותם של מתנגדיו. בהמשך מתייחס להשוואתו של בן גוריון לעוסקים בעסק הביש לדריפוס (הקצין הבכיר) וזולא (בן גוריון עצמו הנאבק למען האמת). את כמיהתו של בן גוריון לצדק ממחיש בגין גם בתפקודו בפרשת רצח אלרוזרוב ובפרשת עינויו של יהודה אמסטר.
בגין טוען שתביעתו של בן-גוריון להקים בהוראת שר המשפטים ועדת-חקירה שתחליט על חוקיותן של החלטות הממשלה ב-"עסק הביש", אינה חוקית, ואינה חוקתית.
