גובר אי-האמון בממשלה

גברתי היושבת-ראש, הריני מביע את צערי על שעלי לדבר במעשהו של חבר כנסת בהעדרו. הייתי מעדיף — כפי שהיה מקובל במשך שנים רבות בבית הזה — להוכיחו על פניו בפניו. אבל, כידוע, אין חבר-הכנסת בן-גוריון משתתף בדיוני הכנסת מאז פסק מלהיות ראש ממשלה. אני מקווה ששר החקלאות לשעבר לא ילך מבחינה זו בדרכו של ראש הממשלה לשעבר.

לאחר ההודעה הרשמית של הממשלה נתברר קודם כל מה אין חבר-הכנסת בן-גוריון תובע. יש להסיר אי-הבנה רבה השוררת עדיין בקרב הציבור ביחס למהות תביעתו.

מר בן-גוריון, גברתי היושבת-ראש, איננו תובע להקים ועדת חקירה שתבדוק ותקבע מי נתן את ההוראה לביצוען של הפעולות האומללות, הידועות בישראל בשם הכולל ״העסק הביש". זוהי שאלה חשובה מאד מבחינת הבטחון הלאומי וגם מבחינת המוסר הלאומי.

ב"פרשה" טיפלו ועדות וגורמים שונים. ועדת אולשן— דורי הגיעה למבוי סתום. מה אופיינית העובדה שדווקא מר בן-גוריון היה מוכן, כפי שהודיע במפורש, להסתפק באותה תוצאה של תיקו; כלומר, אי-אפשר לקבוע מי נתן את ההוראה או אף מי לא נתנה. בית-המשפט המחוזי בירושלים קבע ש"האדם השלישי" שמסר עדות מרשיעה כנגד שר הבטחון לשעבר, מר לבון, כיזב. ועדת כהן קבעה שהקצינים הממונים על ״האדם השלישי" — ולא היה זה אלא אחד, הלא הוא הקצין הבכיר — הדיחוהו למסור עדות כזב. היועץ המשפטי לממשלה מצא שבמסמך שתוכנו כוון נגד מר לבון, נעשה זיוף. ועדת שבעת השרים קבעה ששר הבטחון לשעבר, מר לבון, לא נתן את ההוראה.

אבל לאחר כל הבדיקות והחקירות הללו עדיין נותרה השאלה הגדולה: מי נתן את ההוראה ? ולו היה חבר-הכנסת בן-גוריון מבקש משר המשפטים להקים ועדת חקירה לצורך בירור שאלה זו, אני סובר שכל אזרחי ישראל צריכים היו לברך על היזמה. חבר-הכנסת בן-גוריון גם אינו תובע להקים ועדת חקירה שתבדוק ותקבע מה האמת בגירסתו של שר החקלאות לשעבר, ראש המטה הכללי - התפקיד השני מבחינה זו חשוב יותר — לשעבר, לפיה הפעולות האומללות של 1954, מקורן היה בפרובוקציה? כלומר, בכלל לא ניתנה מישראל הוראה לבצע אותן, אלא דווקא השירות החשאי של האויב, הוא שהורה לבצען, גירסה מעניינת מאד, בעלת חשיבות רבה, שוב מבחינת הבטחון והמוסר הלאומי. אילו היה מר בן-גוריון מבקש להקים ועדת חקירה כדי לבדוק מה אמת בגירסה זו של אדם שפקד על צבאנו ב1954- שהקצין הבכיר עמד לפקודתו, ש״האדם השלישי״ נפגש עמו בלשכתו — שוב היה צריך לומר: יש לבדוק.

מה תובע מר בן-גוריון ? דבר זה נתברר לאחר ששר המשפטים, בביתו הפרטי, קיבל ממנו את החיבור המשולש, שכתוצאה מהגשתו מחברו סובר שקמה בהלה בחוגים הפרלמנטריים. הגברת היושבת-ראש וחברי הכנסת עדים שאין בבית הזה, בקשר עם הנחת ״פצצת הקובלטי׳ הזאת, שום בהלה. ואנו יכולים בשלווה גמורה לבדוק מה דורש מר בן-גוריון. תביעתו של מר בן-גוריון היא להקים ועדת חקירה שתקבע אם סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה, הקרויה בלשונו הבלתי-משפטית — משפטית, כדרישתו של הקצין הבכיר, תאם את האמת, הצדק והחוק : ואם הנוהל של ועדת השבעה, שהוקמה על-ידי הממשלה, תאם שלושה אלה.

 תביעה זו, גברתי היושבת-ראש, היא אנטי-משפטית, אנטי-פרלמנטרית, ומשום כך — אנטי-ממלכתית. היא נוגדת את החוק. היא חוסמת את הדרך בפני גילוי האמת. היא מונעת אפשרות של עשיית צדק. וזאת אשתדל להוכיח.

לפי איזה חוק צריך שר המשפטים להיענות לתביעתו של חבר-הכנסת בן-גוריון ? הווה אומר: פקודת ועדות חקירה משנת 1921, המחייבת עדיין במדינתנו. הסעיף השני והעיקרי לפקודה זו אומר, מתוך התאמה לתנאים לאחר הקמת מדינת ישראל: לשר תהיה הסמכות למנות ועדת חקירה מאדם אחד או מבני-אדם אחדים, שתעיין בשאלות שהביא לפניה השר ותגיש לשר דין-וחשבון על כך.

לפי סעיף זה של פקודה זו תובע חבר-הכנסת בן- גוריון, שכיהן ארבע-עשרה שנה כראש ממשלה, משר המשפטים להקים ועדת חקירה. שר המשפטים המלומד הודיע שהוא שוקל את התביעה, הוא רק צריך לעיין בחומר המלווה אותה. אם הוא שוקל את התביעה, פירוש הדבר שהוא מביא בחשבון גם תשובה חיובית. נניח שאחרי שיקול רב הוא נענה לתביעתו של ראש הממשלה לשעבר והוא מקים את ועדת החקירה, המורכבת משלושה שופטים של בית-המשפט העליון, ועל-פי החוק המחייב מטיל עליה, כבקשתו של חבר-הכנסת בן-גוריון, לעיין בשאלה אם הממשלה בהחליטה, על אף דרישתו של הקצין הבכיר, שלא להקים ועדת חקירה, נהגה על-פי החוק, הצדק והאמת. אם תוקם ועדת חקירה כזאת, יש לשר המשפטים — מקימה — הכוח להעניק לה סמכות לשמוע עדים ולכפות על אנשים להופיע לפניה.

עכשיו אנו יודעים מהו נושא החקירה. אך מיהו מושא החקירה ? — הווה אומר ; ממשלת ישראל. אבל ממשלה אינו מושג מופשט. היא מורכבת מראש ממשלה ומכמה שרים. יוצא שוועדת החקירה שמר בן-גוריון דורש להקימה וששר המשפטים שוקל את האפשרות להקימה, היתה קוראת לחקירה לפניה את האדונים בן-גוריון, אבן, אשכול, בורג, בן-אהרן, בנטוב, ברזילי, דיין, הגברת מאיר, האדונים רוזן, שיטרית ושפירא.

 (קריאה; גם את שר המשפטים דב יוסף.)

 הוא לא היה שר בשנת 1960. וגם שלושה שרים מההרכב ההוא של הממשלה, לצערי הרב, הלכו לעולמם, זכרונם לברכה.

 השאלה שוועדת החקירה היתה צריכה להציג לחברי הממשלה דאז היתה, על-פי כתב-הסמכות הנדרש: תסבירו לנו: מדוע קיבלתם את ההחלטה ההיא לסרב להקים ועדת חקירה על-פי דרישתו של הקצין הבכיר ? תסבירו לנו: האם סירובכם דאז נוגד את החוק, האמת והצדק?

כך צריכים היו הם להיחקר על-ידי ועדת החקירה שהיתה מוקמת על-ידי חבר הממשלה, הוא שר המשפטים. לאחר שהיתה שומעת את עדויותיהם, אין להגיח שהיתה מסתפקת רק בקריאת החומר. צריך לשאול אנשים שקיבלו החלטה מסויימת, מדוע קיבלו אותה. לפחות צריך לתת להם אפשרות להצדיק ולהוכיח שהחלטתם אינה נוגדת את האמת, הצדק והחוק.

לאחר שמיעת עדויות אלו של כל השרים, מלבד אלה שנפטרו, ורק של השרים שהשתתפו בישיבה ההיא וקיבלו את ההחלטה ההיא, צריכה היתה ועדת החקירה הזאת להגיש לשר המשפטים את הדו״ח על ממצאי החקירה. אינני רוצה לקבוע מראש מה היה הדו״ח הזה. זו

המשמעות האמיתית האנטי-קונסטיטוציונית והאנטי- משפטית של תביעתו של חבר-הכנסת בן-גוריון. לאמור: ועדת חקירה שתוקם על-ידי חבר ממשלה תחקור את חברי הממשלה אם הם נהגו בישיבה מסויימת של הממשלה על- פי הצדק, האמת והחוק. הראיתם הצעה כזאת במדינה מן המדינות במשטר פרלמנטרי ? האם ראיתם הצעה כזאת במדינה כל-שהיא שקיימת בה עליונות המשפט ?

אם הקצין הבכיר ראה עצמו נפגע על-ידי החלטת הממשלה שלא להיענות לתביעתו להקים אז ועדת חקירה, מה היתה התרופה בידו ? אני חושב ששר המשפטים יכול היה לתת לו עצה. אני משוכנע שהוא יודע את התשובה. במסגרת סעיף 7 לחוק בתי-המשפט, הפיסקה הכוללת המד- ברת על מתן סעד למען הצדק ובמסגרת הפיסקה (2) המפורטת, המדברת על מתן צווים לרשויות המדינה על-ידי בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה, צריך היה או יכול היה — אילו רצה — הקצין הבכיר או בא-כוחו ללכת לבית-המשפט הגבוה לצדק ולבקש צו נגד השר המוסמך — שר הפנים או שר המשפטים — שיבוא וינמק לפניו מדוע לא נענה לתביעה להקים ועדת חקירה, כפי שנתבקש. זאת הדרך הקבועה בחוק. הוא לא הלך בדרך זו, משום מה. ייתכן שיכול עוד ללכת בדרך זו ואינו רוצה בה.

יש דרך שניה, גם היא קבועה בחוק. הווה אומר: סעיף 1! (ג) לחוק המעבר — האחריות המשותפת של הממשלה בפני הכנסת. מר בן-גוריון שלא היה שבע-רצון מן ההחלטה ההיא יכול היה להגיע את סיעת מפא״י שתגיש הצעת אי-אמון לממשלה על שהחליטה החלטה הנוגדת חוק, אמת וצדק, או יכול היה להציע לכנסת לקבל החלטה המבטלת במפורש את החלטת הממשלה דאז, או יכול היה להציע לקבל החלטה המחייבת את הממשלה להקים ועדת חקירה, או יכול היה להציע לכנסת — בהתאם לסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת — להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את כל השאלה הקשורה בפרשה. כל הדרכים האלה פתוחות

 אבל רעיון-פרא כזה שחבר ממשלה יקים ועדת חקירה שתחקור את הממשלה אם היא קיבלה החלטה הנוגדת את הצדק, האמת והחוק, ותבדוק אם הממשלה נהגה כהלכה, במקום לבוא לכנסת, שהממשלה נושאת לפניה באחריות לכל החלטותיה — לא ייתכן שיעלה על דעתו של אדם שיש לו ידע מינימלי בחוק ודרך-ארץ כלשהו בפני המשטר הפרלמנטרי הקיים במדינתנו.

באשר נשאל שר המשפטים בישיבת הממשלה: לאחר שקיבלת את החיבור המשולש שהוא כולל גם מסמכים חסויים, האם בדקת את השאלה כיצד מסמכים חסויים הגיעו לאנשים בלתי-מוסמכים, השיב: עוד לא קראתי, תנו לי שלושה - ארבעה שבועות ואדע אילו מסמכים מצויים שם. הימצאות מסמכים כאלה — אנו יודעים שהם היו חסויים — נוגדת את הסעיף 27 לחוק לתיקון דיני עונשין (בטחון המדינה), הקובע במפורש: עובד ציבור שמסר ללא סמכות כדין ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לאדם שלא היה מוסמך לקבלה וגו׳ - הוא בר-עונשין. אבל אני מבין את התירוץ הפורמלי: שר המשפטים עדיין לא קרא את המסמכים. את התביעה עצמה כבר קראת, שר המשפטים? אתה כבר יודע שאתה מתבקש להקים ועדת חקירה שתבדוק אם החלטת ממשלה היתר כהלכה או לאו ? לשם כך דרוש לך איזה חומר עיון ? אדרבא, עלה על במה זו ואמור כמשפטן, כחבר ממשלה, כשר משפטים, האם פרימא- פאצייה, לכאורה, נראית לך תביעה זו שוועדת חקירה, על-פי פקודת ועדות חקירה 1921, ולא הכנסת, תבקר את הממשלה, תבדוק את החלטתה, ותחליט על מהותה. אדרבא, עלה ואמור בשפה ברורה.

 ובבקשה ממך, מר יוסף, פה בכנסת אל תסגור את המיקרופון בידך; אל תשים את ידך על המיקרופון.

שר-המשפטים ד. יוסף:

דווקא פה אינני מעונין במיקרופון.

 מנחם בגין (תנועת החירות):

אמור בשפה ברורה: לכאורה אתה מוצא יסוד לתביעה הזאת, או אתה חייב, כחבר ממשלה וכמשפטן, לדחות אותה ?

גברתי היושבת-ראש. תביעתו המדהימה, המוזרה, האנטי-פרלמנטרית והאנטי-משפטית של חבר-הכנסת בן-גוריון, אחת דינה — להידחות. ומשום שתביעתו נוגעת לכנסת, לסמכותה, לחוק היסוד של המדינה, הקובע את היחסים בין הכנסת לבין הממשלה ובין הממשלה לבין בתי-המשפט בישראל — חובתה של הכנסת לומר את דברה, גם באוזניו של שר המשפטים.