הישיבה השש ­מאות ­ושש­ עשרה של הכנסת השניה – חוק מועצת הרבנות הראשית (הוראות שונות), תשט"ו – 1955

בנאום במליאת הכנסת תומך מנחם בגין בשינוי בחוק מועצת הרבנות הראשית שהוצע על ידי הממשלה המאפשר את כהונתו של הרב יצחק נסים בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל, לאחר שעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון ערערה על בחירתו, בהתסמך על הנוסח האנגלי של החוק, שלפיו על המועמד להיות חבר בגוף הבוחר, דבר שלא הופיע בחוק בנוסחו העברי. מחד, בגין מסתייג מהצורה שבה שינוי מוכנס לחוק על מנת להתגבר על פסיקה של בית המשפט העליון, ומנגד, הוא מגנה את ההתנכלות המשפטית לרב הראשי לאחר שנבחר

על הר הבית ביום-הכפורים

בערב ראש השנה תשי"ב, שלוש שנים בלבד לאחר הקמת המדינה ולאחר שסיים את תפקידו כמפקד האצ"ל, פרסם מנחם בגין את המאמר שלפנינו. בטקסט טעון וספוג פאתוס לאומי, חוזר בגין אל אחד הסמלים המובהקים של המאבק בבריטים: הזכות לתקוע בשופר בכותל המערבי. בגין אינו מסתפק בתיאור היסטורי של האירועים, אלא משרטט את קווי המיתאר של הפילוסופיה הלוחמת שלו – המעבר מ"עבדות נפשית" וכניעה לתכתיבי "הסרדיוטות" הבריטיים, לריבונות גאה שאינה יראה מהפעלת כוח כדי להגן על קודשי האומה