הישיבה השש מאות ושש עשרה של הכנסת השניה – חוק מועצת הרבנות הראשית (הוראות שונות), תשט"ו – 1955
בית-הדין הגבוה לצדק, בפרשו את החוק שהיה מונח לפניו, נהג על-פי הכלל: "דורה לקס סד לקס" ["קשה החוק אך זהו החוק"]. זכות הפירוש היא זכותו של בית-הדין, והוא השתמש בה. איני סובר שנאה מעל במת הכנסת להעמיד את פסק-הדין של בית-הדין הגבוה לצדק תחת שבט הביקורת. אני חושב שביקורת זו מותרת, אבל לא כל דבר שמותר לעשותו צריך לעשותו. יש אצלנו עיקרון של הבחנת הרשויות, ובית-הנבחרים אינו בית לערעורים על פסקי-דין של בית-הדין הגבוה לצדק שעליהם אין ערעור משפטי, וצריך לקבל את פסק-הדין של בית-הדין הגבוה לצדק כמות שהוא, וכפי שבית-הדין עצמו הדגיש – כפסק שאליו הגיע על פי אות החוק מבחינה פורמלית גרידא.
אבל איני פטור מלהזכיר מקרים, תקדימים אחרים בעלי חשיבות ובעלי חומרה, הנוגעים לעיקרון של עליונות המשפט. עלינו סוף כל סוף לזכור שאנו חיים במדינה ולא בישוב, חוק הוא חוק ויש לדקדק בו ויש לשמור עליו. לא אהסס לומר שיש כמובן קודם-כל לשמור על רוחו, אבל יש לשמור גם על האות שבו. הרב המנוח אסף נתמנה להיות שופט בבית-המשפט העליון, ובדיעבד, אחרי תקופה ממושכת, התברר שהמינוי לא היה כדין; ואז הביאו לנו הצעת-חוק, שקבעה שפסקי-הדין שהוצאו על-ידי בית-המשפט העליון בהשתתפותו של הרב אסף, הם כדין כאילו הרב אסף שהשתתף בהוצאתם נתמנה לשופט בית-המשפט העליון כדין. אני משתמש בנוסח החוקי שהוא מסובך למדי, אולם אלה חברי-הכנסת, אפילו אלה שהם לאייקונים, התרגלו לחדור ולהבין את הג'ונגל של השפה המשפטית. בכל זאת היה הדבר חמור מאוד, ואלה הממונים על מערכת המשפטים היו חייבים בתוקף תפקידם להביא בחשבון מראש את התקלה ולמנוע אותה.
התקדים השני נוגע לדיינים שנתמנו והוציאו פסקי-דין, ובדיעבד התברר שהם לא נתמנו כדין, ושוב צריך היה להביא חוק הקובע שפסקי-הדין שלהם הם חוקיים. שוב תקלה ושוב פגיעה בביטחון המשפטי, בחוק, בעיקרון של עליונות המשפט. ועכשיו הועמדנו בפני תקדים שלישי שהוא באמת, אם מותר לי לומר כך, חסר כל תקדים.
נבחר רב ראשי בישראל, ולאחר שנבחר נמצא מאן דהוא שהלך לבית-הדין וטען כנגד הבחירה, ובית-הדין מצא על פי פירושים שלו אות מסוימת בחוק, ועל פי האות קבע שהבחירה הייתה בלתי-חוקית וצריך לחזור על הבחירה. עכשיו מביאים חוק שיקבע בדיעבד שהבחירה היא חוקית.
אני חייב לומר שכל מי שעמד מאחורי המעשה, מאחורי הגשת הערעור הזה כביכול, חטא חטא – אולי מותר לומר – שאין לו כפרה; אבל הואיל ויבוא יום הכיפורים, ואני מניח שהאנשים יכו אז על חטא שחטאו בזלזול הורים ומורים, אולי תהיה להם כפרה.
אליהו-משה גנחובסקי (הפועל המזרחי):
יש חטאים שאין להם כפרה.
מנחם בגין:
חבר-הכנסת גנחובסקי, אל יהא מחמיר כשאני מקל.
זה חטא חמור ביותר; לא ייעשה כדבר הזה בישראל, לא ייעשה כדבר הזה בעמים. אינני יודע מי עמד מאחורי הדבר, אינני יודע מה היו המניעים לכך…
יצחק רפאל (הפועל המזרחי):
יודעים זאת.
מנחם בגין:
אינני יודע ואינני חייב לדעת. כל מי שעמד מאחורי זה צריך להכות על חטא בזלזול הורים ומורים, בהבאת חרפה על עמנו.
נבחר רב ראשי, תלמיד חכם מובהק, אחד מגדולי הדור, מאדירי התורה, צדיק בהלכותיו, ואני חייב להוסיף – אדם שעם בחירתו, ביום החדווה של הכתרתו, מצא את אומץ הלב האזרחי, בניגוד לרבנים אחרים, לומר: "לא נשכח את העיר העתיקה בה הוכתרו רבנים ראשיים לפני קום המדינה. אני מאמין באמונה שלמה, ששוב נשוב לירושלים עיר מחמדנו". ואדם כזה, רב כזה ומורה כזה – נמצא מי שחתר תחתיו, חיפש אות בשפה האנגלית, סליחה, חיפש אמתלה; ואחרי שהאמתלה לא הועילה, נמצאה תוך כדי דיון איזו אות, שלפי פירושו החופשי של בית-הדין נפסלה בגללה בחירתו של הרב הראשי.
אין לי מה להוסיף על דברי אפילו אם נשאר לי זמן – אני מניח שלא נשאר – ואני מודיע בשם חברי שאנו, מתוך רחשי כבוד לרב הראשי, הראשון-לציון הרב יצחק ניסים, ומתוך הכרת אחריותנו לכבוד האומה נצביע בעד העברת הצעת החוק לוועדת החוקה, חוק ומשפט, ונתמוך בקבלתה בכנסת.
