תרבות ואמנות

מלבד המורשת הפוליטית והמדינית שהותירה התנועה הרוויזיוניסטית, אנשיה הטביעו חותם בתרבות ובאמנות הארצישראלית בתחומים רחבים. לעיתים יצרו יצירות אקספרסיוניסטיות המבטאות את חוויתם האישית ולעיתים שלחו ידם באמנות פוליטית מובהקת, אך בכולם ניכרת גישה אמנותית ייחודית או אף חריגה לזמנם, המבטאת זיקה לתרבות ולמסורת הלאומית.

יעקב חורגין / הרהורים על האמנות היונית והיהודית

(תאריך לא ידוע)

"אגב ישיבת בטלה בכורסת המרגוע בספינה ההולכת לאן מפליגות המחשבות למרחקי ההסטוריה: יהדות ויונות. שני עמודי התווך של התרבות האנושית. שני קווים מקבילים, שנוהרים בכוונים מהופכים ולעולם לא יפגשו […]

האמנות היונית היא רב-צדדית מבחינת הצורה וחד צדדית מבחינת התוכן. היונים ראו את החומר לא ראית חושים פשוטה אלא מבעד לצעיף של הדמיון והאידיאל הם ראו את שיא האמת האמנותית בשלמות החיצונית ולתוך לא דרשו כלל […]

"לא כן האמנות היהודית הקדומה, שבטויה הגדול והיחידי כמעט הוא התנ"ך. היא חד צדדית בצורתה – אבל רב צדדית בתכנה  […] היהודי רואה את גדלה של האישיות דוקא במדותיה האנושיות, ואת תפקידו של האמן בגלוין והדגשתן של המדות הללו. היופי האמיתי של האדם איננו בשלמות, שאיננה יכולה בעצם טבעה לשמש גורם להתעלות ולהתקדמות, מכוון שאין אחריה ולא כלום. עם השלמות מתות השאיפות, ועם מות השאיפות מת גם האיש, באשר הוא אדם, בשר ודם. היופי האמתי הוא דוקא באי-השלמות, ב"ותחסרנו מעט מאלוהים", באותו חסר קטן, שמשוה לכל הישג והישג של האישיות טעם של גבורה ומלחמת-גבורים. את האמת רואה היהודי לא בהעדר הרע והמכוער, אלא במציאותם ככחות שוים זה לזה, בעלי ערך שוה וזכות שוה, במלחמה שביניהם, בחטא ובחרטה שלאחריו, בקצור – בכל אותם הקרבות הנפשיים, שהם-הם נותנים חיים לאדם, שמשוים ענין לחייו"

.

המוסיקה המקורית בארץ ישראל / מ.ש גשורי

העם – עיתון לאומי, 27.03.1931

עד כה, רגילים היו לחשוב, כי מלחמת הריויזיוניסטים מכוונת אך ורק לפוליטיקה ״הציונית" הנעשית בשם העם העברי, כעוד שניתנת זכות בחירה חפשית בענינים רוחנים תרבותיים-אמנותיים לכל אחד לפעול ולהגות ככל העולה על רוח האמנים ה״יוצרים״ החפצים לזכות את ארץ ישראל האסיטית כפרי יצירתם ולהוסיף נדבך על גבי נדבך כבנין האמנות ה״עברית׳״ ותקומה לתחיה.

הגיע הזמן, שהדוגלים כציונות המחודשת יתחילו להרעיש גם את חזית האמנות ולהראות על השקרים המוסכמים גם ביחס למוסיקה. יש לציין בצער רב, שבארץ-ישראל אין עדין התחלה למוסיקה עברית מקורית, אף שבלי ספק יש בה כר נרחב לעבודה זו. […]

מובן, שכעת, עם שיבת היהודים לארצם, הגיעה גם שעת תחית שירתם, והמוסיקה היהודית תשמש חומר ויסוד להשבת עטרת המוסיקה העברית ליושנה […]

המוסיקה הקלסית, שנוצרה בידי, גדולי המוסיקאים האירופאים ושביצירתה השתתפו גם יהודים, תופשת לצערנו את מקום ה״כנור הראשון" בא״י. מאריה דאברהם! האם לא שמענו את המוסיקה הקלסית בארצות הגולה במדה מספיקה, שנצטרך לשמוע אותה מאה פעמים ואחת גם פה? החסרה לנו היהודים מוסיקה עממית שבכחה לדחוק את רגלי המוסיקה הקלסית, ושעד כה לא ניצלנו אותה במדה מספיקה ? האם רק מה שבא ממקורות הזרים יפה וטוב, בעוד מקורותינו אנו נידונים לכליה? […]

אנחנו, היהודים, נמצאים כאן בפרוזדור שבין המזרח והמערב, וקל לנו יותר לחדור לתוך נבכי המוסיקה של המזרח, וביחוד, אחרי שגם לנו המוסיקאים היהודים, יש חלק ונחלה הגונה במוסיקה מזרחית זו, שבחלקה נתקיימה הודות לטפות סם-החיים שהכנסנו לתוכה טרם שגלינו מארצנו.

אין כל ספק שמוסיקת המזרח קרובה לנו יותר ממוסיקת המערב, ואם כן – מתפקידנו להכשירה, לטפל בה, לעבדה ולתת לה את הצורה האמנותית, ועל ידי כך נחזור מעט מעט למוסיקה העברית, העצמית והמקורית, בלי להזקק למקורות זרים […]

יש לנו מוסיקה לאומית, וכמו שאין אנו יכולים לותר על ארץ-ישראל עברית ועל השפה העברית וכל הקנינים הלאומיים שלנו, כך אסור לנו לותר על המוסיקה העברית בעתיד ועל המוסיקה היהודית בהוה, כי מן העבר עלינו ללמוד על העתיד, ומוסיקת ההוה מגשרת בין העבר והעתיד.[…] כי ארץ-ישראל עברית לא תתכן בלי אמנות עברית ובלי מוסיקה עברית מקורית."

אברהם מלניקוב

אמן ופסל ישראלי, יוצר אנדרטת "האריה השואג"

"כל רעיון נולד בקדושה, גדל ומזדקן ונכנס בטהרה לפרדס הנשמה הלאומית. רעיון הלאומיות החדשה נולד גם הוא בקדושה וטהרה בזמנו, הלוא הוא הזמן הנהדר של האימפרסיוניסטים […] הם הם שהרסו את המבצר הקלסי, היבש, ופתחו דלת לרוחה לתנועה ואל ביטוי חדש […] בשבילנו היהודים יצר הרעיון החדש הזה פלאים – הוא פתח בשבילנו אפשרויות  המתאימות ביותר  לרוחנו ולמהלך נפשנו…

 

דבר הקרוב ללבו של היהודי. וזהו האקספרסיוניזם. האקספרסיוניזם אינו ישן ואינו חדש, האקספרסיוניזם הוא נצחי. משנים קדמוניות, מראשיתן של הממלכות הקדומות בבבל עד היום הזה נמשכת שרשרת זהב אחת. האמנות בבבל, אשור, מצרים, הודו וסין שרשרת אקספרסיוניסטית אחת היא. המרתקת דורות ומאחדת את התרביות המזרחיות השונות…" 

(מתוך: "נאום הפתיחה של הפסל מלניקוב בתערוכות הצייר שלזינגר". פורסם בעיתון הארץ, 18.12.1925)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *