המוסיקה המקורית בארץ ישראל

עד כה, רגילים היו לחשוב, כי מלחמת הריויזיוניסטים מכוונת אך ורק לפוליטיקה ״הציונית" הנעשית בשם העם העברי, כעוד שניתנת זכות בחירה חפשית בענינים רוחנים תרבותיים-אמנותיים לכל אחד לפעול ולהגות ככל העולה על רוח האמנים ה״יוצרים״ החפצים לזכות את ארץ ישראל האסיטית כפרי יצירתם ולהוסיף נדבך על גבי נדבך כבנין האמנות ה״עברית׳״ ותקומה לתחיה.

רצוני לעמוד כאן על פנה אחת כאמנות, על חזיון המוסיקה ומצבה הטרגי כארץ. לכאורה נערכים המוני קונצרטים בערי הארץ, ע״י האמנים שהתישבו בארץ וע״י אמני חוץ הבאים הנה לבקר מדי פעם בפעם, ומתקבל הרושם, כאילו המוסיקה ״העברית״ שבארץ הולכת במסלולה הטוב, ועלינו להודות ולשבח לאימפרסריו, שעל ידו נהנים אנו מצלילי הוירטואוזים המפורסמים. וכשנוטה מי שהוא לשמוע את צלילי כנורו של הוברמן או חפץ, פריהודה ואחרים, ביכלתו להגות מזה בלי לעשות קפיצת הדרך למרכזי המוסיקה שבחוץ־לארץ. ואם העתונים העברים עברו מקודם בשתיקה גמורה על הנעשה כאן בעולם המוסיקה ניכרת כיום התקדמות ידועה, בהתריסם נגד צלילי הקוזקים והווינאים, צלילים הבאים מעולם זר לנו ושלפי דעתם הם זמורת זר לנו בארץ, בעוד שמדברים בשבח הקונצרטים היהודיים הנערכים מזמן לזמן, שתכנם המוסיקלי אינו גרוע במאומה מאמנות הזרים.

אבל לאמיתו של דבר, לא הרי זה כהרי זה, הצד השוה שבהן, שדרך שתיהן - המוסיקה ״היהודית״ והמוסיקה של הבלתי יהודים - להזיק לעצם המוסיקה "העברית".

הגיע הזמן, שהדוגלים כציונות המחודשת יתחילו להרעיש גם את חזית האמנות ולהראות על השקרים המוסכמים גם ביחס למוסיקה. יש לציין בצער רב, שבארץ-ישראל אין עדין התחלה למוסיקה עברית מקורית, אף שבלי ספק יש בה כר נרחב לעבודה זו. אלא שפרספקטיבה זו הולכת ונדחקת לקרן זוית באשמת מנהיגי הרוח המצטיינים בעם־ארצות גמורה בטיב ידיעתם את הערכים הלאומיים והאמנותיים כאחד, שא״י שמשה להם במדינת היהודים מרכז חשוב לכל ארצות המזרח, וגם לארצות אירופה ה״נאורות״.

המוסיקה של היהודים בא״י מתחלקת לשלשה סוגים:

• מוסיקה עברית, היא המוסיקה שלנו בעבר הגדול, היא המוסיקה המקורית במאה אחוז, שרשמיה נכרים יפה בכתבי התנ"ך והתלמוד, מוסיקה זו מחכה לגאולתה האמונתית והיא תשוב להיות מוסיקת העברים בארץ ישראל. גורלה של מוסיקה זו היה כגורל העם העברי. חלק ממנה נשאר בא״י ובארצות המזרח וחלק ממנה גלתה עם ישראל. וגם הכנסיה הנו­צרות לקחה מן ההפקר, ובשירת הכנסיה העתיקה ניכרת הגיסה העברית. אבל המוסיקה העברית לא בטלה ועברה מן העולם, כפי שעלה בדעת כמה חוקרים מוסיקליים. היהודים לקחו אתם לגולה את כלי שירתם ואת זמרתם וטפלו בה באהבה לא בתור חטיבה שלמה מיוחדת, אלא כדבר שעבר בירושה לבני העם שהתפלג ברוכ השנים לעדות וקבוצות מרובות.
• מוסיקה יהודית, קבוצי הגליות, אלא שהיא תוצרת חוץ. מוסיקה זו מתפצלת להרבה חלקים, ואינה דומה שירת יהודי ספרדי לתימני, שירת יהודי פרס לבוכרי וקורדי, ושירת היהודים האשכנזים היא רבת הגוונים ומתחלקת לשירת יהודי פולין, גרמניה, רוסיה ועוד. ושירת חסידים עצמם מסתעפת לגוונים שונים ואינה דומה שירת החבדי׳׳ם לשירת חסידי ברצלב. או שירת הרבי ממודזיץ לשירת הסידי גליציה. הצד השוה שבכל המוסיקות הללו, שהגרעין המקורי של המוסיקה העברית נשמר בהן ולא הלך לטמיון. מובן, שכעת, עם שיבת היהודים לארצם, הגיעה גם שעת תחית שירתם, והמוסיקה היהודית תשמש חומר ויסוד להשבת עטרת המוסיקה העברית ליושנה. דבר גדול עשה המנוח יואל אנגל ז"ל בהתחילו לאסוף את חומר המוסיקה היהודית ולכנסו בבית גניזה של האומה. הוא ידע את סוד המוסיקה העברית הגנוזה במוסיקה היהודית והבין, שיש לשמור עליה, לפתחה ולשכללה. הוא היה הראשון שעשה קפיצת נחשון בהצהירו גלוי על מציאות מוסיקה יהודית, ובארגנו קונצרטים יהודים הראשונים במרכזי רוסיה, וקדש שם ישראל ברבים, כי בקונצרטים אלה הודו גדולי האמנים הנוצרים שגם למוסיקה היהודית יש ״נשמה יתירה״ ובידה להתחרות עם המוסיקה הקלסית האירופית.
• המוסיקה הקלסית, שנוצרה בידי, גדולי המוסיקאים האירופאים ושביצירתה השתתפו גם יהודים, תופשת לצערנו את מקום ה״כנור הראשון" בא״י. מאריה דאברהם! האם לא שמענו את המוסיקה הקלסית בארצות הגולה במדה מספיקה, שנצטרך לשמוע אותה מאה פעמים ואחת גם פה? החסרה לנו היהודים מוסיקה עממית שבכחה לדחוק את רגלי המוסיקה הקלסית, ושעד כה לא ניצלנו אותה במדה מספיקה ? האם רק מה שבא ממקורות הזרים יפה וטוב, בעוד מקרורותינו אנו נידונים לכליה? ואולם חפץ אני לעורר את תשומת לב המעוניינים במוסיקה אכזוטית. היא:
• המוסיקה של המזרח. כמה מרץ ועבודה השקיעו חכמי מדע המוסיקה שבאירופה לפתוח להם אשנב במוסיקה האכזוטית של עמי המזרח ולחדור לתוכה עד כדי הבנה מספקת. כמה טרח ועשה רוברט לכמן עד שעלה בידו להגיע למסקנותיו, ברובן מוטעות, שהפתיעו אה העולס המוסיקאי והנחילו לו שם עולם? ואותו דבר מתיחס לחוקרי המוסיקה פרמר, הובורט, הוארט, פריזוט ואחרים שכבשו להם עטרות ידועות במוסיקה הערבית ההודית והסינית וגילו את תוצאות חקירתם לאור עולם? ומכל מקום נשארה המוסיקה של המזרח כחדה סתומה לעולם הגדול, כי גדול המרחק שבין המזרח והמערב, וקשה משום כך להחזיק בקשר המדעי המקשר בין חבלי עולם אלה.

אנחנו, היהודים, נמצאים כאן בפרוזדור שבין המזרח והמערב, וקל לנו יותר לחדור לתוך נבכי המוסיקה של המזרח, וביחוד, אחרי שגם לנו המוסיקאים היהודים, יש חלק ונחלה הגונה במוסיקה מזרחית זו, שבחלקה נתקיימה הודות לטפות סם-החיים שהכנסנו לתוכה טרם שגלינו מארצנו.

אין כל ספק שמוסיקת המזרח קרובה לנו יותר ממוסיקת המערב, ואם כן - מתפקידנו להכשירה, לטפל בה, לעבדה ולתת לה את הצורה האמנותית, ועל ידי כך נחזור מעט מעט למוסיקה העברית, העצמית והמקורית, בלי להזקק למקורות זרים.

טפוח המוסיקה העברית היה יכוטל להעשות ע"י:

חנוך והכשרה של הדור הצעיר בבתי הספר ולסגל להם מוסיקה עברית מקורית במקום השירים האריים הניתנים להם בתרגום עברי, בלי צל של מקוריות;

יסוד מחלקה למוסיקת המזרח על יד האוניברסיטה העברית שעליה בראשונה להכשיר וליצור את התנאים, לעבודה מדעית בשדה המוסיקה של המזרח;

יסוד סמינריון מיוחד למוסיקה והוצאת ספרים למדעי המוסיקה, שתפקידם יהיה לחנך את המורים ברוח המוסיקה העברית, לפרסם מחקרים וספרים במקצוע זה, לארגן מקהלות ותזמרות עממיות וכדומה.

ומה המציאות? למעשה קיים על יד האוניברסיטה אגף מצומצם למוסיקה העוסק בסדור הרצאות על מוסיקה כללית. הרצאות, שמלבד אי ההצלחה שבהן, הנן גם מחוסרות כל ערך ממשי, כאשר שאין בהן כל דבר חדש, ובאות כקמחא טחינא. אבל במחקר המוסיקה העברית והמזרחית טרם נעשה כל צעד. ולא עוד אלא שהאוניברסיטה תומכת במוסדות מוסיקאים שלמנהליהם אין כל מושג לא מהמוסיקה המזרחית ולא מהמוסיקה העברית, ויוצא שיצא שכרו של אגף זה בהספדו.

מחלקת החנוך שע"י הסוכנות היהודית מכלכלת את עניני החנוך של הישוב העברי, אבל מסיחה את דעתה מחנוך מוסיקאי מקורי, והמורים למוסיקה שבאו ממרכזי אירופה מחנכים את התלמידים לפי השיטה האריית, בלי לשים לב להתבוללות הקולטורית שהם מכניסים בלבותיהם והמסכנת את קיומנו העצמי בכל מקום שהוא.

ואם מנהיגי החנוך – כך, מה לנו לזוכים מן ההפקר, האמנים החפשיים, בתי האי-נוע והקול-נוע, כי נלין עליהם.

גדולה ההפקרות במקצוע זה. וגם כאן שומה עלינו לערער נגד המקובל, לקרוע את המסך מעל פני השקרים המוסכמים ביחס למוסיקה עברית, לתבוע ולקרוא בלי חשך, להעמיד את פרובלימת החנוך של המוסיקה העברית על סדר היום. תפקידנו האנושי והלאומי דורש זאת. אין פעולה המוסיקה שלנו יכולה לשמש רק קורת רוח והרחבת הדעת, ותפקידה אינו יכול לשמש לאדם אמצעי לגרש את השעמום ובריחה מפני היום-יומיות של החיים וקהותם.

יש לנו מוסיקה לאומית, וכמו שאין אנו יכולים לותר על ארץ-ישראל עברית ועל השפה העברית וכל הקנינים הלאומיים שלנו, כך אסור לנו לותר על המוסיקה העברית בעתיד ועל המוסיקה היהודית בהוה, כי מן העבר עלינו ללמוד על העתיד, ומוסיקת ההוה מגשרת בין העבר והעתיד.

נשנה את מצב הדברים. ננער מאתנו את אבק הגלות המוסיקאית,  נפסיק להתריע בתופים ובמחולות על הקונצרטים ה"קלסיים" שאמנינו "הגדולים" מזכים אותנו בכל עידן ועדנים. נתחיל ליצור את הגרעין הבריא של מוסיקה עברית בארץ-ישראל ע"י סדור קונצרטים במוסיקה יהודית, זו המוסיקה שנתנה חומר לאנטון רובינשטין בשביל יצירת המכבים והדמון, למנדלסון – ברתולדי, למאיר – בר הלוי, אופנבך, גולדמרק וליצירותיהם שעשו להם שם עולם בנעימות המוסיקה היהודית. עוד כיום גדול כח המשיכה של הנגונים היהודים במסיבות "עונג שבת". ובתחום המושב של יהודי הגולה משמרת המוסיקה היהודית מקור יצירה וכלכלה למאות עובדים.

כי ארץ-ישראל עברית לא תתכן בלי אמנות עברית ובלי מוסיקה עברית מקורית. ועל אפם וחמתם של מחנכי הרגש האסתטי – בא תבוא. ועל כל אחד מתוכנו מוטל להגן על כבוד אמנותנו של תחולל, שלא תדחה לקרן זוית, אלא שתתפוש בתוכמו מקום של כבוד, הראוי לשמה ולפתפקידה שעליה למלא בחיי עתידנו.