מחתרת בלי שם
1953-06-12 מחתרת בלי שם
א.
לפני שנים ספורות בלבד פעלה בארץ-ישראל, תחת שלטון הבריטי, מחתרת עברית לוחמת. שמה היה ידוע לא רק לכל יהודי, לכל אנגלי ולכל ערבי; שמה הגיע גם לכל דז'אק בנסקוניה, לכל ינקי בטכסס, לכל וואיתק בגליציה, לכל פפיצ'קה בבוהמיה ואף לאיבאן אבנוביץ' באודיסה, לקולי בשנהגחאי, לכושי ביבשת השחורה. מיט לא ידע את השמות "ארגון צבאי לאומי", או "קבוצת שטרן"? עולי צפון אפריקה ספרו, כי בימים ההם נוצרה קללה חדשה בקרב הערבים, שבניהם, ברוגזם היו אומרים איש לרעהו: "יענישך האלהים וישלח עליך את "הארגון"...
המחתרת העברית, אשר שמה נישא בפי כל, שינתה באורח מהפכני את "מעמדו" המוסרי ו"המסרתי" של היהודי: מעבד מכופף גב, מרכין ראש, נפחד ונרעש ללוחם גאה. המפליא מכותיו. אבל איש לא ידע, בימים ההם, מי הם חברי המחתרת "המסתורית-המפורסמת" הזאת, מלבד אשר במקרים, בהם הלוחמים הופיעו בפני בתי הדין הצבאיים הבריטיים והוכיחו, כי הם בזים לא רק לסכנת מוות, אלא גם למוות עצמו.
עתה ראה איזה פלא: במדינת ישראל חזות שלטונו של אדון בן-גוריון, קמה איזו "מחתרת", אשר פצצותיה המעטות ברובן אינן מתפוצצות, ואיש אינו יודע את שמה, אך הכל יודעים מי הם חבריה. הם ששה עשר. על כך החליטה פה אחד הממשלה המורכבת משליטי מפא"י, משליחי הציונים הכללים ומנציגי המפלגות הדתיות. ועל כך בישר, בחיוך על פשיו, קטיגור הקטגורים במדינה, היועץ המשפטי לממשלת ישראל.
ב.
חובה עלי לומר מלים מספר על היועץ המשפטי ועל הופעותיו האחרונות. לא הכרתי את מר חיים כהן מקרוב, אלא בשבועות האחרונים, בהם הנני עובד יחד עמו בוועדת החוקה של הכנסת ובוועדות המשנה שלה, המטפלות בחוקים חשובים, יסודיים של המדינה. מן הפגישות התכופות האלו למדתי, כי היועץ המשפטי מעמיק דעת לא רק בחוקי הגויים, המחייבים עדיין את אזרחי ישראל, אלא גם בתורת המשפט העברית. וודאי, בהיותו נציג הממשלה "הזאת", הוא מביע דעות, שהן מנוגדות לחלוטין לדעתי, ביחוד במה שנוגע ליחסים בין שלש הרשויות של המדינה: המחוקקת השופטת והמבצעת. הוא למשל, תמך בדעה שלפיה וועדת המנויים לשופטי ישראל צריכה להיות מורכבת מתשעה חברים ומהם שני שופטים בלבד. שבעת החברים האחרים יהיו, לפי הצעה זו: היועץ המשפטי עצמו, שני שרי הממשלה, שני חברי כנסת, נציג האוניברסיטה ונציג עורכי-הדין. אם נקח בחשבון, כי "חברי הכנסת" אלה יהיו למעשה נציגי הרוב בכנסת, יוצא, כי בוודעת המנויים לדייני הצדק שלנו יהיה רוב מוחלט – חמשה נציגים – לממשלה. במלים אחרות, הממשלה היא שתמנה למעשה את שופטינו, והיועץ המשפטי תמך, תצערי, בהצעה זו, הבאה להסוות, בלי הצלחה יתירה, את נסיון ההשתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העברי – המיבצר האחרון לחרות אדם במדינה, עליה מאיימת השררה הטוטאליטרית.
אולם, בעינים, בהם לא חלה על היועץ המשפטי המרות של שולחיו, בעיקר בכל מה שנוגע ל-eleganicia iuris מגלה מר ח. כהן הבנה להצעותיהם לא רק של חברי המפלגה השלטת ותומכיה. בענינים אלה הוא גם מגלה ידיעות רבות ואפשר ללמוד ממנו לא מעט.
דווקא משום "שהכרתי מקרוב" את היועץ המשפטי, תמהתי תמהון רב להופעותיו "הסנסציוניות" של השבוע האחרון. הזהו אותו איש? – הייתי נאלץ לשאול את עצמי. האין לפנינו מקרה של "סכיזופרניה" מיוחדת במינה. או של נשאת מסכה? איך משתנה האדם, אם הוא נוטש את האיצטלא של איש משפטים מלומד וחובש כובע-טמבל של "מישרת משטר עריצות", כפי שטירורוריסט אמיתי, רוסי קרא, באולם בית-הדין, לקטיגור הצארי?
היועץ המשפטי הזעיק את העתונאים המקומיים והזרים ואמר להם, כי שוב יש לו בשבילם סנסציה – ואיך. כל מילה ומילה במשפט התיאור של הופעה זו בפני שליחי דעת הקהל העברית והעולמית דורשת ניתוח פסיכולוגי. מה אומרת המלה הקטנה "שוב"? היועץ המשפטי השתתף בוועידת עתונאים בה נתבשר העם והעולם, כי מחתרת קנאים אדירת כח עמדה לפוצץ את בית המחוקקים העברי על יושביו, היועץ המשפטי נתן אז למר שרת את "העצה" אשר ממלא מקום ראש הממשלה – ראוי איש לרעהו – בקש לקבל ממנו: זו עצת אחיתופל להפעיל את חוקי-החרום הבריטיים ופתוח את "לטרון" במורד הכרמל; היועץ המשפטי מצא כי מעשה הקנאים כמוהו "כבגד", על פי סעיף החוק הפלילי הבריטי ופרורשו, כמקרה של חיוב בדין, פסק-דין – מוות! לא ייפלא, איפוא, כי מר חיים כהן, המשתדל ככל איש משפטים לדייק בלשונו, השתמש במלה "שוב". אבל גם לעתונאים יש יחס מיוחד "למלים" ועל כן שאלו את מבשר "הסנסציה": הרי אז נתבדית? אמר להם היועץ המשפטי בגלוי לב, מאוחר במקצת אך ראוי לשבח, כי אמנם אז הספיק לו "להסתכל בפרצופי הטרוריסטים ההם", כדי להבין, שהסכנה אינה סכנה, אבל הפעם אין עוד ספק בעיניו, כי "המחתרת" היא מחתרת. בינתיים הספקנו כולנו להסתכל בקלסתר פניהם של החשודים, שהופיעו בפני השופט הירושלמי. משום מה אין הפנים שלהם מעוררות כל אימת התחלחלות. בכלל יש להטיל ספק בכך, אם קיימות "פנים טרוריסטיות. אבל אם היועץ המשפטי המלומד מסתמך, בדברו על נסיונו מן העבר על תורת הפיסיוגנומיה, איך יוכל לקוות, כי אנשים רציניים ייתיחסו ברצינות "למתרת החדשה", אשר אלה פני חבריה?
גם המלה הזולה "סנסציה" אומרת דרשני, כלום זה מתפקידו של הקטיגור הראשי במדינה "לסנסץ סנסציות" במקום להביא עבריינים בפני כס-המשפט. להוכיח את חטאם, או, במקרה של טעות, לבקש, לפי דיני הצדק האמיתי, לשחררם, עוד בטרם סניגורם טען לזכויים? ואיך לפרש את חיוכו של היועץ המשפטי שעה שהוא מודיע על סכנת הפיכה בכוח הזרוע ועל מאסרים של עשרות אזרחים מבוגרים וצעירים? אם קיימת סכנה אמיתית של הפיכה, מן הדין שלבו של דובר הממשלה יהיה, לפחות, מר עליו ופניו, לפחות רציניות. בת צחוק זו מהי עושה את "קטילינה" חורש את מזימותיו, מתעתד לרצוח את "הקונסולים ועומד להסתר על "רומי"? זאת ועוד: מה עושה החיוך של שפתותיו של היועץ המשפטי שעה שהוא מודיע על השלכת אזרחים לבתי-הכלא? אני יודע מנסיוני את החיוך הזה; ראיתיו על פני הצ'קיסטים של לברנטי בריה. אינני חושב – מכל מקום, אין לי הוכחות כדי לומר – כי נפשו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל נפש צ'קיסטית היא. אבל נראה שהוא נמצא תחת השפעתו המתמדת של ראש מפא"י והש"י, אשר נפשו היא צ'קיסטית במלוא המובן המונח הנורא הזה והיא יוצאת, הנפש הפחדנית-האכזרית הזאת, למעשים צ'קיסטיים. הסביבה משפיעה ומחייבת. על כן "חייך" היועץ המשפטי את החיוך הצ'קיסטי הדוחה; בהודיעו על מאסרים ההמוניים, משליכים לבתי-סוהר, משסעים משפחות גורמים יסורים לאימהות ורעיות, מאמללים ילדים – ומחייכים!
אבל היועץ המשפטי לא הסתפק בוועידת העתונאים העלובה – והמעליבה את תפקידו ואותו. לא נתקררה דעתו עליו עת שמסר, בראון מיוחד, פרטים מלאים על "המפקד" של "מחתרת המחתרות", וכה אמר היועץ המשפטי לממשלת ישראל: "האיש הזה הוא ציני אכזרי, מתכנן מעולה, בעל אינטליגנציה גבוהה, בעל כח רצון ברזל". את כל הפרטים האלה, הוסיף מר כהן, אנחנו יודעים בבירור, אבל פרט אחד קטן עדיין לא ידוע לנו: "איננו יודעים מיהו האיש"! אכן, פטפוטי-ביצעים כאלה עוד לא שמענו בארצנו; ספק, את נשמעו כמוהן במאה-העשרים.
לטובת היועץ המשפטי ולמען כבוד תפקידו האחראי אספר באוזניו סיפור מעשה בשטח האומנות. היה היה פסל גדול, שחצב באבן דמות אדם נאה. עבר על יד הפסל סנדלר והעיר לאמן: "הנעל על הרגל הימנית לקויה". תיקן הפסל את מלאכת ידיו. אמר לו הסנדלר: "לצערי, גם העקב ברגל השמאלית הוא עקום במיקצת" תיקן האומן את העקב. הגביה הסנדלר את עייניו ואמר: "אבל אדוני הנעלה, גבות העינים של האיש אינן בסדר" אז יצא אמן מכליו וגער ביועצו לאמור: "סנדלר, טפל בנעליים"!
המוסר-השכל, המשתמע מסיפור זה עבור מר חיים כהן, הוא "הפוך", אך פשוט בתכלית. לבית-הדין לך, היועץ המשפטי, עסוק באמנות המשפט, אל תטפל בתפירת סוליות בלות של "סנסציות". ואם נגזר עלינו לשמוע על "איש ציני", שאינו ידוע עדיין לאיש, או על ליל ברטילומאוס שעמד להיערך "אתמול" (ומי יוכיח שהוא לא עמד להיערך?) – השאר את המלאכה הזאת לסנדלרים מן הש"י.
ג.
אני יודע ממקור ראשון, משום מה החליטה הממשלה, על פי דרישת הש"י הנסתרת ולפי עצת היועץ המשפטי הגלויה להפעיל עתה את פקודת מניעת הטירור של המועצה הזמנית הבלתי-נבחרת, שהיא, בראש וראשונה פקודת טירור ממשלתי. חובה עלי לגלו לציבור את אשר נודע לי באורח פרטי, כי המדובר הוא בחרותם של אנשי, של אזרחים. החרות היא, כפי שהנני מאמין תמצית החיים, ועל-כן עוסקים אנו למעשה בפיקוח נפש, הדוחה התחשבות בכל "צוו" אחר; כתוב או בלתי כתוב.
הסיבה שבגללה החליטה הממשלה לסור מדרך המשפט והלפעיל חוק עריצות ושרירות המתנה את חרותו של האזרח לא בהחלטת שופט בלתי-תלוי, אלא בדבר קצין-צבא, התלוי לחלוטין במממונה עליו, הוא שר הבטחון, הוא ראש מפא"י, הוא ראש הש"י רב-התככים הצ'קיסטי – הסיבה היא פשוטה מאד: אין למשטרה הוכחות מספיקות נגד העצורים, או נגד חלק מהם.
בכל מדינה מתוקנת מסיקים מעובדא זו שתי מסקנות: ראשית, משחררים את האזרחים העצורים ושנית, מפטרים את קציני המשטרה החשאית הלא-מוצלחים, שעשו רעש גדול והוכחות לא הביאו. לעתים מסיקים, במדינה לא טוטאליטרית, רק את המסקנה הראשונה; אבל בשום מדינה חפשית לא יוכר אדם כאשם כל עוד לא הוכחה אשמתו ולא יוסתר שלונה של המשטרה על ידי צווי מאזר אדמיניסטרטיביים.
אולם הצ'קיסטים שלנו, ובראשם אדון בן-גוריון, ודחפים בכל כוחם, שאינו מספיק ללגיון של חוסיין, את המדינה "למעמד" של מדינה טוטאליטרית, בה החשוד הוא נאשם והנאשם הוא אשם. הם לא נרתעו מלבטל את הכלל הגדול בתורת המשפט: אדם אשר השמתו לא הוכחה, אינו אשם, והם גמרו אומר להתיק לעצמם להושיב, או להחזיק בבית-סוהר אנשים, אשר אשמתם לא הוכחה, כלומר – על פי דין צדק אשר ושום חופש – אנשים חפים מפשע!
הם גם לא נרצתעו מלבזות את בית-הדין בישראל, חלק מעצורי "המחתרת-בלי-שם", או עצורי "המחתרת-נגד-הכל" הובאו בפני שופט שלום, אשר הוציא נגדם, לפי בקשת השלטונות המשטרתיים, צוו מעצור לתקופת חקירתם. דינם עוד לא נתברר, אך בינתיים הספיקה הממשלה להודיע לשופטים כי על השאלה המכרעת "אשם" או "לא אשם" כבר דנה והחליטה – הממשלה. העצורים החשודים, או הנאשמים הוכרו כבר כחברי ארגון טרוריסטי – כלומר אשמים! – ומעתה יהיה עליהם להוכיח, כי הם אינם – "גמלים". איזה "אליבי" יש לבן-אדםשהוכר מראש, שהוכרז "כחוק" כטרוריסט? במה הוא יוכיח שהוא אינו מה ש"החוק" אומר שהוא הינו?? רבונו דאלמא כולו, אילו דורות של האנושות שוחרת החופש הוצדק נלחמו, כדי לקבוע את הכלל הגדול השני בתורת המשפט: חובת ההוכחה היא על הקטיגור ולא על הנאשם? והנה באו צ'קיסטים לרדות בעם, אשר חרת על דגלי "צדק תירדוף" והפכו במחי יד אחד את מוסדות הצדק וקבעו, כי הנאשם דינו נחרץ, אלא אם כן יוכיח שאינו אשם.
הבורים בדיני מלכות צועקים לעומתנו: "אבל אנשים אלה הם טרוריסטים!" יש להזכיר לבורים, כי את זאת לא אמרו אפילו השליטים הבריטיים הנכריים, באסרם לוחמים עבריים. האנגליים אמנם השתמשו בחוקי-חרום שלא הצילו את שלטונם ממפולת, אבל הם תמיד שמרו לפחות, על הצורה השמפטית המקובלת. אסרנו, היו מודיעים השלטונות האנגליים "חשודים כטרוריסטים". השלטון העברי ה"דמוקרטי" אינו נזקק אפילו לגינוני משפט אלה; הוא אסר טרוריסטים, והראיה: הוא אסר אום.
אבל אם הבורים דבית-מפאי ותומכיהם, הציונים הכלליים והדתיים, מקבלים את "מהימנותה של הממשלה" כהוכחות אשמה, איך יעיזו לקום נגד המשפטי פראג, נגד משפטי מוסקבה, נגד הרשעת סלאנסקי וחבריו? אם חזקה על אנשי מפא"י שיאמינו לממשלת מפא"י, השמה את עצמה שופט בישראל כלום לא חזקה על הקומוניסטים שיאמינו לממשלה קומוניסטית, שעה שהיא ועושי דברה אומרים: אשם!? והן זהו ההבדל היסודי בין מדינה טוטאליטרית לבין מדינה חפשית; מי קובע את אשמתו של האזרח – השליט, או מי שהוא אחר, שאינו תלוי בשליט, או אף עומד מעליו, מאחר שהוא מוסמך לשפוט גם את השליט, אם פשע?
ד.
משרתי השליט המפא"יי רומזים לנו, בעל פה ובכתב, שאנו, בקומנו נגד ביטול הזכויות היסודיות של האדם והאזרח, הננו "מגינים על טרוריסטים". רוצוני לאמר להם כי אנו בזים לרמזים ולמשמיעיהם גם יחד. לא נלמד משפט מבורים ופטריוטיזם מצ'קיסטים. ננהג כפי שנחליט לנהוג, בלוי, במישרין, ביושר לבב, ובאומץ-לב אזרחי. לשוא כל רמזי האיומים. לפי דעתי "הרומנטית, עוד לא נולד האדם, שאסור להגן עליו או שמותר לא להגן עליו. והגן אגן על כל בן-אדם שייעשה לו עוול ואשר העריצות תרים עליו יד רודפת.
אבל מלחמתנו בפקודת הטירור היא מעיקרה מלחמה למען יסודות הצדק והמשפט בישראל, אשר בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה, והיסודות האלה הם פשוטים מאד. אם הטא[לא ברור במקור, ט.ק.] האזרח הזכות בידי השלטונות , או יותר מזה, החובה עליהם להביאו לדין, אם בית-הדין הבלתי תלוי ימצאו חייב, יפסוק לו עונש; ועל האזרח, אשר הפירו את החוק, יהיהו מניעיו אשר יהיו, לקבל את הדין באהבה. אבל לכל זה תנאי קודם הוא, העונש החמור של שלילת החופש יוטל על האזרח על ידי דיין צדק ולא על ידי סוכן פרובוקטור או על ידי צ'קיסט באיצטלא של שר, שיטול לעצמו את הסמכות, הכפולה, המשולשת והמרובעת לאסור להאשים לשפוט ולהעניש! הלצ'כוסלובקיה תהפכו את מדינת ישראל?
אל יספרו לנו, כי האמצעים "הבלתי רגילים" דרושים בגלל הסכנה החיצונית, הצפוייה מן המחתרת אשר כמעט כל חבריה כבר נתגלו ורק שמם עוד לא נקבע. זכורני, כי בשנות השלושים התפוצצו פצצות רבות וביניהן בעלות משקל ניכר, בבתים וברחובות שונים של לונדון. הסקוטלנד-יארד קבע, כי מניחי הפצצות האלו הם אנשי "הצבא הרפובליקאי" לוחמי המחתרת האירית. החשודים בהטלת הפצצות, בין אם באו מקרב האירים "הלונדונים" ובין אם באו מאירלאנד הדרומית, יכלו להסתובב, באורח חפשי, בעיר הבירה הסואנת. הלא היתה זו סכנה בשביל אנגליה ולונדון? אף על פי כן לא עלה כלל על דעת הממשלה הבריטית לדרוש סמכויות חרום מן הפרלמנט ואיש באנגליה לא העיז לומר, כי, בגלל הפצצות התכופות, צריך להעניק לממשלה סמכות שפיטה ולתובע הצבאי סמכות כלפי אזרחים שאינם חיילים.
לא, "הסנסציה" ו"פקודת הטירור" אינן דרושות לבטחון המדינה ולשלום הצביור. מטרתן היא אחרת, משולבת: ראשית: לחפות על כשלונותיה הבלתי-פוסקים של המשטרה החשאית האוהבת להתהלל, כי היא תמיד יודעת את הכל מראש והנה היא לא ידעה, למשל, שום דבר, לא מראש ולא בדיעבד, על הפצצה בצירות הסובייטית; שנית, באה פקודת הטירור להטיל – אימים על האוכלוסיה כולה; שלישית, באה "הסנסציה" להסיח את דעת הצבור מן הכשלונות הנוראים בשטח הבטחון האמיתי, הוא בטחון החיים של אזרחי המדינה המוקפים כמעט מדי לילה בלילה...
חובתי, כאזרח המדינה, להזהיר את שליטיה, חולי השררה, מפני הדרך הנלוזה, עליה עלו מתוך פחד ולמען הפחדה גם יחד. זכרו: הסר מדרך המשפט חורץ משפט גם על מישטרו.
