מחתרת בלי שם

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ט סיון התשי"ג, 12 ביוני 1953

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

לא הכרתי את מר חיים כהן מקרוב, אלא בשבועות האחרונים, בהם הנני עובד יחד עמו בוועדת החוקה של הכנסת ובוועדות המשנה שלה, המטפלות בחוקים חשובים, יסודיים של המדינה. מן הפגישות התכופות האלו למדתי, כי היועץ המשפטי מעמיק דעת לא רק בחוקי הגויים, המחייבים עדיין את אזרחי ישראל, אלא גם בתורת המשפט העברית. וודאי, בהיותו נציג הממשלה ,,הזאת", הוא מביע דעות, שהן מנוגדות לחלוטין לדעתי, ביחוד במה שנוגע ליחסים בין שלש הרשויות של המדינה: המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא, למשל, תמך בדעה שלפיה וועדת המנויים לשופטי ישראל צריכה להיות מורכבת מתשעה חברים ומהם שני שופטים בלבד. שבעת החברים האחרים יהיו, לפי הצעה זו: היועץ המשפטי עצמו, שני שרי הממשלה, שני חברי כנסת, נציג האוניברסיטה ונציג עורכי הדין. אם נקח בחשבון, כי ,,חברי הכנסת" אלה יהיו למעשה נציגי הרוב בכנסת, יוצא כי בוועדת המנויים לדייני הצדק שלנו יהיה רוב מוחלט – חמשה נציגים – לממשלה. במלים אחרות, הממשלה היא שתמנה למעשה את שופטינו, והיועץ המשפטי תמך, לצערי, בהצעה זו, הבאה להסוות, בלי הצלחה יתירה, את נסיון ההשתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העברי – המיבצר האחרון לחרות האדם במדינה, עליה מאיימת השררה הטוטאליטרית.

הסיבה שבגללה החליטה הממשלה לסור מדרך המשפט ולהפעיל חוק עריצות ושרירות המתנה את חרותו של האזרח לא בהחלטת השופט בלתי-תלוי, אלא בדבר קצין-צבא, התלוי לחלוטין בממונה עליו, הוא שר-הבטחון, הוא ראש מפא''י, הוא ראש ש''י רב-התככים הצ'קיסטי – הסיבה היא פשוטה מאד: אין למשטרה הוכחות מספיקות נגד עצורים, או נגד חלק מהם.
בכל מדינה מתוקנת מסיקים מעובדא זו שתי מסקנות: ראשית, משחררים את האזרחים העצורים ושנית, מפטרים את קציני המשטרה החשאית הלא-מולחים, שעשו רעש גדול והוכחות לא הביאו. לעיתים מסיקים, במדינה לא טוטאליטרית, רק את המסקנה הראשונה; אבל בשום מדינה חפשית לא יוכר אדם כאשם כל עוד לא הוכחה אשמתו ולא יוסתר כשלונה של המשטרה על ידי צווי מאסר אדמיניסטרטיביים.
אולם הצ'קיסטים שלנו, בראשם אדון בן-גוריון, דוחפים בכל כוחם, שאינו מספיק ללגיון של חוסיין, את המדינה "למעמד" של מדינה "טוטאליטרית, בה החשוד הוא נאשם והנאשם הוא אשם. הם לא נרתעו מלבטל את כלל הגדול בתורת המשפט: אדם אשר אשמתו לא הוכחה אינו אשם, והם גמרו אומר להתיר לעצמם להושיב, או להחזיק בביצ-סוהר אנשים, אשר אשמתם לא הוכחה, כלומר – על פי דין צדק אשר בלעדיו אין שום צדק ושום חופש – אנשים חפים מפשע!
הם גם לא נרתעו מלבזות את בית-הדין בישראל. חלק מעצורי "המחתרת-בלי-שם" או עצורי "מחתרת-נגד-הכל" הובאו בפני שופט שלום,אשר הוציא נגדם, לפי בקשת השלטונות המשטרתיים, צוו מעצר לתקופת חקירתם. דינם עוד לא נתברר, אך בינתיים הספיקה הממשלה להודיע לשופטים כי על השאלה המכרעת "אשם" או "לא-אשם" כבר דנה והחליטה – הממשלה. העצורים החשודי, או נאשמים הוכרזו כבר כחברי ארגון טרוריסטי – כלומר אשמים! – ומעתה יהיה עליהם להוכיח כי הם אינם – "גמלים". איזו "אליבי" יש לבן-אדם שהוכרז מראש, שהוכרז "כחוק" כטרוריסט? במה הוא יוכיח שהוא אינו מה ש"החוק" אומר שהוא הינו?? רבונו דעלמא כולו, אילו דורות של האנושותשוחרת החופש והצדק נלחמו כדי לקבוע את הכלל הגדול השני בתורת המשפט: חובת ההוכחה היא על הקטיגור, ולא על הנאשם? והנה באו הצ'קיסטים לרדות בעם, אשר חרת על דגלו "צדק תירדוף" והפכו במחי יד אחד את מוסדות הצדק וקבעו, כי הנאשם דינו נחרץ, אלא אם כן יוכיח שאינו אשם.
הבורים בדיני מלכות צועקים לעומתנו: "אבל אנשים אלה הם טרוריסטים!". יש להזכיר לבורים, כי את זאת לא אמרו אפילו השליטים הבריטיים הנכריים, באסרם לוחמים עבריים. האנגלים אמנם השתמשו בחוקי-חרום, שלא הצילו את שלטונם ממפולת, אבל הם מתיד שמרו לפחות על הצורה המשפטית המקובלת. אסרנו, היו מודיעים השלטונות האנגליים "חשודים כטרוריסטים". השלטון העברי "הדמוקרטי" אינו נזקק אפילו לגינוני משפט אלה: הוא אסר טרוריסטים, והראיה: הוא אסר אותם.
אבל אם הבורים דבית-מפא''י ותומכיהם, הציונים הכלליים והדתיים, מקבלים את "מהימנותה של הממשלה" כהוכחות אשמה. איל יעיזו לקום נגד משפטי פראג, נגד משפטי מוסקבה, נגד הרשעת סלאנסקי וחבריו? אם חזקה על אנשי מפא''י שיאמינו לממשלת מפא''י, השמה את עצמה שופט בישראל, כלום לא חזקה על הקומוניסטים שיאמינו לממשלה הקומוניסטית, שעה שהיא שעה שהיא ועושי דברה אומרים :אשם!? והן זהו ההבדל היסודי בין מדינה טוטאליטרית לבין מדינה חפשית: מי קובע את אשמתו של האזרח – השליט, או מי-שהוא אחר, שאינו תלוי בשליט, או אף עומד מעליו, מאחר שהוא מוסמך לשפוט גם את השליט, אם פשע?
משרתי השליט המפא''י רומזים לנו, בעל-פה ובכתב, שאנו, בקומנו נגד ביטול הזכויות היסודיות של האשם והאזרח, הננו "מגינים על טרוריסטים". רצוני לאמר להם כי אנו בזים לרמזים ולמשמיעיהם גם יחד. לא נלמד משפט מבורים ופטריוטיזם מצ'קיסטים. ננהג כפי שנחליט לנהוג, בגלוי, במישרין, ביושר-לבב, באומץ-לב אזרחי. לשוא כל רמזי האיומים. לפי דעתי "הרומנטית", עוד לא נולד האדם, שאסור להגן עליו או שמותר לא להגן עליו. והגן אגן על כל בו-אדם שיעשה לו עוול ואשר העריצות תרים עליו יד רודפת.
לפי דעתי ,,הרומנטית", עוד לא נולד האדם, שאסור להגן עליו או שמותר לא להגן עליו. והן אגן על כל בן-אדם שייעשה לו עוול ואשר העריצות תרים עליויד רודפת.
אבל מלחמתנו בפקודת הטירור היא מעיקרה מלחמה למען יסודות הצדק והמשפט בישראל, אשר בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה. והיסודות האלה הם פשוטים מאד. אם חטא האזרח הזכות בידי השלטונות להביאו לדין; אם בית-הדין הבלתי-תלוי יימצאו חייב, יפסוק לו עונש; ועל האזרח, אשר הפיר את החוק, יהיו מניעיו אשר יהיו, לקבל את הדין באהבה. אבל לכל זה קודם הוא, האונש החמור של שלילת החופש יוטל על האזרח על ידי דיין צדק ולא על ידי סוכן פרובוקאטור או על ידי צ'קיסט באיצטלא של שר, שיטול לעצמו את הסמכות, הכפולה, המשולשת והמרובעת לאסור להאשים, לשפוט ולהעניש!
אבל מלחמתנו בפקודת הטירור היא מעיקרה מלחמה למען יסודות הצדק והמשפט בישראל, אשר בלעדיהם לא תהיה לנו תקומה. והיסודות אלה הם פשוטים מאד. אם חטא האזרח הזכות בידי השלטונות, או יותר מזה, חובה עליהם להביאו לדין אם בית-הדין בלתי-תלוי יימצאו חייב, יפסוק לו עונש; ועל האזרח, אשר הפיר את החוק, יהיו מניעיו אשר יהיו, לקבל את הדין באהבה. אבל לכל זה תנאי קודם הוא, העונש החמור של שלילת החופש יוטל על האזרח על ידי דיין צדק ולא על ידי סוכן פרובוקאטור או על ידי צ'קיסט באיצתלא של שר, שיטול לעצמו את הסמכות הכפולה, המשולשת והמרובעת לאסור, להאשים, לשפוט ולהעניש! הצ'כוסלובקיה תהפכו את מדינת ישראל?
אל יספרו לנו, כי האמצעים "הבלתי-רגילים" דרושים בגלל הסכנה החיצונית, הצפוייה מהמחתרת אשר כמעט כל חבריה כבר נתגלו ורק שמם עוד לא נקבע. זכרוני, כי בשנות השלושים התפוצצו פצצות רבות וביניהן בעלות משקל ניכר, בבתים וברחובות שונים של לונדון. הסקוטלנד-ערד קבע, כי מניחי הפצצות אלו הם אנשי "הצבא הרפובליקאי" לוחמי המחתרת האירית. החשודים בהטלת הפצצות, ביו אם באו מקרב האירים "הלונדונים ובין אם מאירלאנד הדרומית, יכלו להסתובב, באורח חפשי, בעיר הבירה הסואנת. הלא היתה זו סכנה בשביל אנגליה ולונדון? אף על פי כן לא עלה כלל על דעת הממשלה הבריטית לדרוש סמכויות חרום מן הפרלמנט ואיש באנגליה לא העיז לומר, כי, בגלל הפצצות התכופות, צריך להעניק לממשלה סמכות-שפיטה ולתובע הצבאי סמכות כלפי אזרחים שאינם חיילים.
לא, "הסנסציה" ו"פקודת הטרור" אינן דרושות לביטחון המדינה ולשלום הציבור. מטרתן היא אחרת, משולבת: ראשית: לחפות על כשלונותיה הבלתי-פוסקים של המשטרה החשאית האוהבת להתהלל, כח היא תמיד יודעת הכל מראש והנה היא לא ידעה, למשל, שום דבר, לא מראש ולא בדיעבד, על הפצצה בצירות הסובייטית; שנית, באה פקודת הטרור להטיל – אימים על האוכלוסיה כולה; שלישית, באה "הסנסציה" להסיח את דעת הצבור מן הכשלונות הנוראים בשטח הבטחון האמיתי, הוא בטחון החיים של אזרחי המדינה המותקפים כמעט מדי לילה בלילה...
חובתי, כאזרח המדינה, להזהיר את שליטיה, חולי השררה, מפני הדרך הנלוזה, עליה עלו מתוך פחד ולמען הפחדה גם יחש. זכרו: הסר מדרך המשפט, חורץ משפט גם על מישטרו.