מאגר כתבי מנחם בגין
מנחם בגין פעל לאורך כל חייו, לאור תפיסה מקיפה ומגובשת של התורה הלאומית-הליברלית, שעיקריה ריכוז האומה, שחרור המולדת, חירות היחיד, תיקון החברה ועליונות המשפט.
במשך עשרות שנות יצירה ומעש כחניך בית"ר, מפקד האצ"ל, יו"ר האופוזיציה בכנסת ישראל וראש ממשלת ישראל, הוא השאיר אחריו אין ספור מאמרים מקיפים, נאומים חוצבי לבבות, דיונים סוערים מעל בימת הכנסת ופעילות מפלגתית, פרלמנטארית ומדינית.
מאגר מידע זה המבוסס על כתביו של מנחם בגין, הינו חוליה נוספת בפעילותו של מרכז מורשת מנחם בגין בהנחלת התפיסה הלאומית-ליברלית בקרב אזרחי מדינת ישראל ובני הלאום היהודי.
ככל מעשה אנוש עלולה ליפול שגגה בעבודתנו. אנו נשמח לקבל הערות ותיקונים כדי שנוכל לשפר מאגר מידע זה.
דמוקרטיה
הדמוקרטיה מאפשרת לעם להביע ריבונותו ולקחת אחריות על חייו, וכדברי מנחם בגין, "אין דבר נאה יותר מבחינת אנוש בן החורין מאשר חילופי
המשך קריאה
המורה, זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי, 1880-1940, אבי התנועה הרביזיוניסטית ותנועת בית"ר. מתווה הדרך ומורהו הרוחני של מנחם בגין.
המשך קריאה
תרבות ואמנות
מלבד המורשת הפוליטית והמדינית שהותירה התנועה הרוויזיוניסטית, אנשיה הטביעו חותם בתרבות ובאמנות הארצישראלית בתחומים רחבים. לעיתים
המשך קריאה
האלטלנה
בעיצומה של מלחמת העצמאות מגיעים ארגוני המחתרת להסכם שילובם בצבא ההגנה לישראל. ביוני 1948 נחתם הסכם על שילוב האצ"ל בשורות הצבא,
המשך קריאה
הסכמי השלום עם מצרים
הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם
המשך קריאה
בחירות
הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש
המשך קריאה
ירושלים
"על-יד הכותל הדרומי חשפנו את האבנים שלגיונות הרומאים הטילו מלמעלה למטה בבואם בחמת זעם להחריב בית-מקדשנו. לעולם לא אשכח את הרגע
המשך קריאה
הרשות השופטת
מנחם בגין האמין כי שמירה על עליונות המשפט היא תנאי הכרחי להבטחת חירותו של היחיד במסגרת המדינה. לאורך שירותו הציבורי, הן כיו"ר
המשך קריאה
המרד בשלטון הבריטי
ב-1 לפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי בארץ ישראל, והחל בשרשרת פעולות נגד מוסדות המנדט. המרד היה לביטוי מעשי וחד של
המשך קריאה
הציטוט היומי
וושינגטון, העשרים בינואר 1961, שלג, קור רוח. מי שראה, כפי שנזדמן לי לראות, ביום ההוא, כיצד מכתירים, בריפובליקה, נשיא נבחר, מוכרח לתהות, מדוע אנשים חכמים ונבונים מחליטים לא להתחשב באקלים השורר בארצם. אנחנו, בארץ ישראל, מקיימים מערכות בחירות מתישות בחדשי הקיץ הלוהטים וזונחים לתכלית צבורית זו, את ימי האביב, שנעימים מהם אין בעולם כולו. האמריקאים בחוקתם קבעו עתים, שאין לסטות מהם, לבחירות נציגיהם ומושליהם. מתוך שילוב התאריכים הקפואים הללו יוצא, כי מי שנבחר לנשיא ארצות הברית נכנס לתפקידו דווקא בחודש ינואר. זו הסיבה, שבגללה, בעקבות הסערה המדינית המתחוללת כמקובל עד לבחירתו של הנשיא, מלווה, כרגיל, סערת שלג את כניסתו לתפקיד. כך קרה עם השבעתו של לינקולן, של רוזולט ועוד. כך גם אירע ביום, בו סנטור בן 43 ג'ון פיצג'רלד קנדי נכנס לבית הלבן. וושינגטון כולה היתה לבנה.
טקס השבעתו הצטיין – בתקלותיו. הראשונה בהן, כפי שסיפרתי, באה משמים. אפילו מי שראה, בגלל תהפוכות הגורל, שלג אחרון בשלישי במאי וראשון בשלישי בספטמבר , לא יכול היה אלא להתפלא על מפל שלג המתמיד, האדיר שירד עם פתיחת עשור הששים על בירת ארצות הברית. הספספלים, שהוכנו בעוד מועד בשביל הקרואים, התכסו פתיתי לובן. ניקום. יבשום. אך השלג שב וכיסה אותם. עזה היתה הרוח כמוה הכפור. משום כך העידיפו רבים לחזות בחילופי הגברי בכס הנשיאות מריחוק חם, בבתיהם המצויידים בטלביזיה, מאשר מן הקירבה הצוננת של הרחבה המלבנה... הקהל שניצב בה היה באופן יחסי מועט.
אך היו גם תקלות אנושיות שעשה שהארכיבישוף מבוסטון, אם זכרוני אינו מטעיני, ברך את הנשיא הצעיר, פרץ מבמת הנאומים, שלצידה ישב הנשיא היוצא, אייזנהאור, ומצידה השני הנשיא הנכנס, קנדי, עשן משחיר. המופקדים על הטקס, או הבטחון, גילו, לעיני כל, סימני דאגה טבעית. מדי פעם בפעם ראינום קמים מתכופפים, בודקים, דופקים, עד שהעשן פרי קצר חשמלי, פסק מעצמו. אז נקרא אל הבמה, על ידי הכרז, זקן המשוררים האמריקאים, רוברט פרוסט, אשר שמו, אם כי לא רגשו, התאים מאד למזג האויר. הוא החל קורא שיר שחיברו במיוחד לכבוד המאורע והאיש שעמד במרכזו. אך בינתיים הבקיעה השמש את ענני החורף וערפליו ושלחה קרניה, הקרים אך האדירים, לעבר הישיש הקורא. הוא סונוור לא יכול היה לקורא. ניסה, חזר, כיסה עיניו, הפסיק, התאונן בקול על המאור המעפיל. חיוכים טובי לב השתפכו על פניהם של הנשיאים השכנים. הכל, בודאי, רצו לעזור לו. אך איך אפשר לעזור למשורר? רגע של מבוכה, של השתתפות בצער, של חוסר ישע. לבסוף, הודיע פרוסט, כי לא יקרא את השיר המיוחד, אלא ישמיע מזכרונו שיר ישן שלו. השמש זרחה. לזכרון לא הפריעה. השיר נאמר. הוא היה מוקדש למלחמת השחרור האמריקאית. הקהל שרווח לו, הודה במחיאות כפפות.
כל זה התרחש מחוץ ל,,תוכנית", והיה אנושי מאד. הטכס כולו הצטיין לא רק הודות לתקלות, בפשטות אנושית. האמריקאים אינם מיליטריסטים. הם אמנם עשו מלחמות רבות; מדינתם אף נולדה ממלחמה. אבל חייליהם עודם צועדים בדומה ליותר לקבוצות צופים מאשר ליחידות צבא, והסדר בטקסיהם הממלכתיים אינו מושלם כלל ועיקר. נדמה לי כי זאת יש לומר לשבחם דווקא. כך זה היה פורוסי פחות ואנושי יותר. וכך זה היה, כפי שראיתי במועיני, גם בטקס ההשבעה של הנשיא קנדי. לאחר שהוא סיים את נאומו, ניגשה אליו אשתו ובתנועת יד אמהית, לעיניהם הצופיות של מיליוני אנשים, ליטפה את לחיו. היתואר, כי באירופה, מלך או נשיא או ראש ממשלה, יקבל בפומבי הערכת חיבה מעין זו: יפה דרשת? כך זה היה בפשטות הנעורים שאינה מכירה בשום רשמיות באמריקה, ב-20 בינואר 1961.
טקס השבעתו הצטיין – בתקלותיו. הראשונה בהן, כפי שסיפרתי, באה משמים. אפילו מי שראה, בגלל תהפוכות הגורל, שלג אחרון בשלישי במאי וראשון בשלישי בספטמבר , לא יכול היה אלא להתפלא על מפל שלג המתמיד, האדיר שירד עם פתיחת עשור הששים על בירת ארצות הברית. הספספלים, שהוכנו בעוד מועד בשביל הקרואים, התכסו פתיתי לובן. ניקום. יבשום. אך השלג שב וכיסה אותם. עזה היתה הרוח כמוה הכפור. משום כך העידיפו רבים לחזות בחילופי הגברי בכס הנשיאות מריחוק חם, בבתיהם המצויידים בטלביזיה, מאשר מן הקירבה הצוננת של הרחבה המלבנה... הקהל שניצב בה היה באופן יחסי מועט.
אך היו גם תקלות אנושיות שעשה שהארכיבישוף מבוסטון, אם זכרוני אינו מטעיני, ברך את הנשיא הצעיר, פרץ מבמת הנאומים, שלצידה ישב הנשיא היוצא, אייזנהאור, ומצידה השני הנשיא הנכנס, קנדי, עשן משחיר. המופקדים על הטקס, או הבטחון, גילו, לעיני כל, סימני דאגה טבעית. מדי פעם בפעם ראינום קמים מתכופפים, בודקים, דופקים, עד שהעשן פרי קצר חשמלי, פסק מעצמו. אז נקרא אל הבמה, על ידי הכרז, זקן המשוררים האמריקאים, רוברט פרוסט, אשר שמו, אם כי לא רגשו, התאים מאד למזג האויר. הוא החל קורא שיר שחיברו במיוחד לכבוד המאורע והאיש שעמד במרכזו. אך בינתיים הבקיעה השמש את ענני החורף וערפליו ושלחה קרניה, הקרים אך האדירים, לעבר הישיש הקורא. הוא סונוור לא יכול היה לקורא. ניסה, חזר, כיסה עיניו, הפסיק, התאונן בקול על המאור המעפיל. חיוכים טובי לב השתפכו על פניהם של הנשיאים השכנים. הכל, בודאי, רצו לעזור לו. אך איך אפשר לעזור למשורר? רגע של מבוכה, של השתתפות בצער, של חוסר ישע. לבסוף, הודיע פרוסט, כי לא יקרא את השיר המיוחד, אלא ישמיע מזכרונו שיר ישן שלו. השמש זרחה. לזכרון לא הפריעה. השיר נאמר. הוא היה מוקדש למלחמת השחרור האמריקאית. הקהל שרווח לו, הודה במחיאות כפפות.
כל זה התרחש מחוץ ל,,תוכנית", והיה אנושי מאד. הטכס כולו הצטיין לא רק הודות לתקלות, בפשטות אנושית. האמריקאים אינם מיליטריסטים. הם אמנם עשו מלחמות רבות; מדינתם אף נולדה ממלחמה. אבל חייליהם עודם צועדים בדומה ליותר לקבוצות צופים מאשר ליחידות צבא, והסדר בטקסיהם הממלכתיים אינו מושלם כלל ועיקר. נדמה לי כי זאת יש לומר לשבחם דווקא. כך זה היה פורוסי פחות ואנושי יותר. וכך זה היה, כפי שראיתי במועיני, גם בטקס ההשבעה של הנשיא קנדי. לאחר שהוא סיים את נאומו, ניגשה אליו אשתו ובתנועת יד אמהית, לעיניהם הצופיות של מיליוני אנשים, ליטפה את לחיו. היתואר, כי באירופה, מלך או נשיא או ראש ממשלה, יקבל בפומבי הערכת חיבה מעין זו: יפה דרשת? כך זה היה בפשטות הנעורים שאינה מכירה בשום רשמיות באמריקה, ב-20 בינואר 1961.
מתוך מאמר עיתון, י"ג כסלו התשכ"ד, 29 בנובמבר 1963
ההשקפה הלאומית-ליברלית
הרומן חמישתם
הרומן חמישתם ויצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי
משנתו של בגין
פרופ' אלה בלפר על משנתו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין לאור הגותו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי
דברי ימי ז'בוטינסקי
הרצאתו של הרצי מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, על חייו השקפתו הלאומית-ליברלית של זאב ז'בוטינסקי
