מאגר כתבי מנחם בגין

לפני עשרים וחמש שנה, ביום הכיפורים, התפללתי ליד הכותל-המערבי. תוך הקהל ניצב איש בית"ר צעיר, עם שופר נסתר מתחת לאמתחתו, כפי שנהוג היה בתנועת ז'בוטינסקי, מאז זרים אסרו לתקוע בשופר ליד הכותל-המערבי. עם תום תפילת הנעילה, הוציא הצעיר את השופר ותקע תקיעה גדולה וממושכת, וכל הקהל הצפוף ברחבת הכותל המצומצמת קרא בקול: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ולפתע, מימין ומשמאל, התפרצו שוטרי בריטניה, אלותיהם בידיהם, והחלו להכות באנשים, נשים וילדים, כדי למצוא את "העברין" שתקע בשופר. ראיתי את המחזה הזה ונשאתי תפילה חרישית בלב, בי נשבעתי ביום ההוא: אם ה' יתן לנו שנות חיים וכח, נמחה את החרפה מארצנו. אל אלקי ישראל, הישלטו שוטרים זרים ביום הקדוש ביותר לישראל, במקום הקדוש ביותר לעברים, וימנעו מאתנו את המסורת הקדושה ביותר מאז גילנו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו? קיימנו את נדרנו. כעבור שנה הודיע הארגון הצבאי במחתרת לשוטרים הבריטיים: אל תיכנסו לרחבת הכותל ביום הכיפורים. והם ידעו כי אשר הארגון הצבאי הלאומי מזהיר – מוטב להקשיב לאזהרה. ומיום הכיפורים תש"ה התפללו יהודים על-יד הכותל המערבי... והאיש הצעיר הוציא את השופר, עם תום התפילה, ותקע באזני היהודים ולעיני העולם כולו. ולא נכנסו עוד שוטרים בריטיים, ולא היכו את היהודים. מרחוק עמדו. ומאז, מידי שנה בשנה כך נשמעה התקיעה ליד הכותל-המערבי ביום הכיפורים, עד לפני עשרים שנה.