מאגר כתבי מנחם בגין

איכה השיגה בין המצרים אויב משמיד
כי זו היתה היהדות ההיא. איכה השיגה בין המצרים אוייב-משמיד, הרג ולא חמל, המית ולא הפסיק, רצח וחנק איש, אשה זקן וילד ויונק? אולי אין תשובה לשאלה זו. ואולי רבות מני ספור הן התשובות. נשתדל, בליל הזכרון הזה לסבל שלא היה כמוהו ולגבורה שלא היתה עליונה הימנה לברור שתי סיבות מבחוץ וארבע מבית.
הסיבה הראשונה, לא האחרונה, אך בוודאי המכרעת, היתה באוייב עצמו. יש ויש חית טרף בלב האדם. והיא מסוכנת מכל חיה המהלכת ביערות עד שלא ארצות בלתי נודעות. לרשותה לא שניים ולא צפרניים, אלא ידע, מדע, טכנולוגיה, מוח שטני, ממציא ומחדש, מקדם ומסיג לאחור ומטיל את אפלת הלילה על אנוש.
ואם יימצאו, בין זרים אף בתוכנו, מעקמי האמת ומעוותיה – אנו נאמר אותה בגלוי ובכל הכרת קיומה: בשום עם לא היה טיפוח של החיה הזאת בלב האדם כפי שהוא היה וקויים במשך דורות בקרב העם הגרמני. שואלים אותנו, מול קביעת עובדה היסטורית זו: ומה על גיטה ועל שילר ועל קלופסטוק ועל קנט ועל לסינג ועל בטהובן? אסונה של האנושות בשתי מלחמת עולמיות, אשר בעקבותיהן הושמדו עשרות מיליונים אנשים מכל העמים ומכל הארצות, ובעיקר אסונו של עמנו, היה בזה שהיא והוא ראו את הכסות של היופי ולא חדרו לעומק הנפש הטורפת. תחת הכסות הזאת של היופי הספרותי והמוסיקלי והפילוסופי, היה טיפוח מתמיד של הברוטליות הבהמתית, רמיסת כל מתנגד, השמדת כל עם הנמצא בדרכם של אלה שהשמיעו את סיסמת ,,דראנג אוסטן".
מימי מסדר נושאי הצלב בפרוסיה המזרחית, שהתפללו בכנסיותיהם והשמידו בחרבותיהם מיליונים סלאבים כדי לפנות את הדרך בפני הכובש והרומס הגרמני ועדי הצהרת קיסר על רמיסת כל מתנגד בפרסות סוסו; דרך מרטין לוטר, נושא הקידמה הרפורמית כביכול, המצווה להשמיד ללא רחם, לא רק איכר-מורד, אלא גם יהודי אומלל, לשרוף את בית הכנסת שלו ולשים אותו באורווה, בה יבכה ויקרא לאלהים שעזבהו; ועד הסיסמה הרומית שחזרה והדהדה בקרב העם הזה, ובאחד הימים הגיעה לאזניו של עתצונאי צעיר ושמו תיאודור הרצל; הפ, הפ, Hep-Hiersualelm Est Perdita ועד האפותיאוזה של החיה הבלונדית החפשיה מכל מעצור של ניטשה ועד לקריאת ההמון המוסת ושואף הדמים יודה פער-הקה – בכל הדורות האלה ובכל התקופות האלו טופחה חית הטרף בלבו של הגרמני כלפי כל עם העומד בדרכו ובמיוחד כלפי עמנו שלנו, משהשתלט עליו, לעיני העולם כולו אשמדאי שגמר אומרלהכריתו מתחת שמי השם.
העולם הרכין ראשו בפני חלאת אדם
הסיבה השניה היא בעולם החיצוני. העולם דיבר על אלהי הצדק וסגד לבעל – לבעל הכוח. חלאת המין האנויש, שעלתה מן העולם התחתון של ווינה מלפני מלחמת העולם הראשונה ומחפירות הדבמים של מלחמה זו, כבשה עמדת כוח, הסיתה עם שלם, השתלטה עליו, הצליחה. ואיך העולם כולו, התרבותי והנאור, הרכין ראשו בפני חלאת אדם זאת?
ג'יימס מקדונלד היה ראש ממשלת בריטניה, סוציאליסט. והוא אמר: מראשיתם הוא לא נתן אמון בידיעות על ה- excesses, על ההתעללויות בגרמניה. יתרה מזאת, הוא מבין היטב את אופין של הסיבות המיוחדות המתלוות אל מהפכה, והוא ראש מממשלת בריטניה הלייבוריסטית, ,,מבין גם את התנועה של גרמניה הצעירה ואין לו סיבה לבקר אותה".
לויד ג'ורג', הליברל הגדול, הארי במלחמת העולם הראשונה כותב לקורנן-איוונס, כי ,,יש לו הערצה אישית עמוקה אליו (אל היטלר) והוא, לויד ג'ורג', אך מייל שאיש בעל איכות עליונה כזו היה עומד בימים אלה בראש ארצו שלו", (בראשה של בריטניה הגדולה).
כך הם דיברו עליו, כך הם נסעו אליו, כך הם החניפו לו, כך הם סגדו לבעל, לבעל הכוח הפיסי הגס ביותר, אשר כמוהו לא היה בתולדות האנושות. וכך הם איפשרו לו, צעד אחרי צעד, לצבור עוד יותר כוח, עוד יותר אווירונים, עוד יותר טנקים,עוד יותר תותחים, עד אשר הם עצמם, כולם, בהפקירם להתעללותו עם אחד חסר כל כוח, הועמדו בפני אותה סכנה לא רק של שעבוד, אלא ברבות הימים, גם של כליה. ובנס, נס ההשגחה העליונה המוליכה את האנושות מעבר לתהומות, מעל למכשולים וכשלונות אלי עולם של צדק וחרות, ניצלו הם, ועמם שארית פליטתנו.
והיו סיבות מבית. הראשונה בהן, אולי המכרעת, הלא היא, כפי שנומר (כך במקור – ד.ב) בעברית שאולה, הפה'איזם, או כפי שנאמר בשפה הישנה ה,,דא-איגקייט". היו מנהיגים בישראל אשר לא רק בשנות העשרים, אך אף בשנות השלשים, ואפילו בשנת 1939, כשהברקים האירו ממרחקים, והרעמים נשמעו ממש על יד הבית, עוד אמרו למיליוני היהודים באירופה המזרחית והמרכזית והדרומית: הישארו במקומותיכם. פה נולדתם. פה אתם יושבים אלף שנה. פה תוסיפו לחנך ילדיכם. אל תצאו. אל תנוסו. מקום שם עמד ביתכם זה דורות, יוסיף לעמוד בו. פה, פה. דא, דא.
קריאתו של מורה הדור:
הצילו נפשותיכם
אל העם הזה, בניגוד למנהיגים אלה, בא מורה הדור, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, וקרא אליהם: הצילו נפשותיכם, צאו מגיא ההריגה, אחרת נידונתם. עד היום הזה מהדהדת באזני, ועד יומי האחרון עלי אדמות אשמע את קריאת הנביא, הסר והזועם והפצוע אשר לשאגת אריה דמתה, בתוככי הגיטו היהודי בוורשה. הוא הזכיר ליהודים שם, כי באחד הקונגרסים הציוניים קם מנהיג וקבע כי כל המיליונים היהודים בחלק ההוא של העולם, אבותינו ואחיותינו ואמהותינו ותינוקותינו ורבנינו ומלומדינו – כי כל אלה אינם אלא בבחינת אבק שיישק בין הגלגלים בעולם אכזרי. והוא זאב ז'בוטינסקי, קורא להם: אני את חיי הקדשתי כדי להציל את האבק הזה, זה עמי. וכל עוד נשמה באפי אעמול למען הוציאו מגיא ההריגה לחוף מבטחים - ,,ואוי לה לאומה שאתה מנהיגה" !
כך הוא בא שנה שנה, הלך מעיר מעיר לעיר, מגיטו לגיטו וזעק: הצילו את נפשותיכם, פנו את המקום בו נידונתם. והיו ששמעו. והיו שציוו שלא לשמוע.
והיתה סיבה שניה מבית. היהודים, משבאה והתרחשה עליהם צרה, שאלה שגורה היתה בפיהם והם עצמם השיבו עליה. השאלה היתה: מה יגיד העולם? וואס וועט די וועלט? היכניסו אותנו לגיטו – ומה יאמר העולם הישפילונו עד דכא – ומה יאמר העולם? כך חזרו ושאלו. והתשובה העצמית היתה: לא, זה יהיה בלתי אפשרי, כי הרי העולם לא ירשה, כלום יחריש העולם?
והם יקירי נפשותינו האומללים, לא ידעו את אשר עוד בשנות השלשים כבר אמר העולם. מרטין גילוט וריצ'רד גוטט מספרים בספרם ,,הפייסנים", כי, ,,בשמוע אירופה כיצד גרמנים מתעללים בהם (ביהודים), היא אירופה לעתים תכופות צחקה". עוד העולם הגדול עמד על כנו התרבותי, עוד לא פשתה, בעקבות המלחמה הכלל-אנושית, הקהת החושים מול פני הדמים הנפשכים, ועם שלם הועמד בפני התעללות בהמתית מצד עם אחר. אך אירופה שמעה וצחקה. היהודים לא שמעו את הצחוק הזה. הם הוסיפו להאמין בעולם ולשאול את עצמם מה יגיד הוא. וישיבו: הוא לא יחריש ולא יתן. לכן נשארו מקום בו היו – ולא היו עוד.
עם מוקף אויבים – ולא החזיק נשק
הסיבה השלישית – שנאת הנשק. נכון, הנשק היה תמיד בידי עמים אחרים. אנחנו נתנו להם את החזון של אחרית הימים. אבל הם דוחים את הגשמתו מדור לדור, מתקופה לתקופה. העמים הוסיפו להחזיק נשק ולהשתמש בו. העם היחיד שפרק מעל עצמו כל נשק הוא העם שנתן לעמים אחרים את חזון אחרית הימים. הוא היה מוקף אוייבים ומשנאים ורודפים ומלעיגים – ולא החזיק נשק. הנשק שאחרים השתמשו בו היה נשק דמים, נשק של רצח, נשק של עבדות, נשק של השמדה. עמנו ראה את הנשק הזה בידי משנאיו וגעלה נפשו בו. והוא בחל בו ובהם גם יחד, והחל לשנוא את הנשק בתור שכזה, זרק אותו ממנו והלאה השליך אותו מעליו ואף לא רצה לשמוע עליו. משבא זאב ז'בוטינסקי אל עמנו ואמר לו: משום שאין לך נשק ומשום שאין אתה יודע להשתמש בו, חרות וחתום על מצחך ,,הפקר" – קראו מנהיגים מוכים בסנוורים להטפתו זו בשם האוילי ,,מיליטאריזם". הם לא אבו להבחין בין נשק השמדה לבין נשק הצלה, בין נשק טומאה לבין נשק קדושה, בין נשק לזריעת מוות לבית (כך במקור – ד.ב) נשק להבטחת הקיום, בין נשק להשפלה לבין נשק כבוד. והלא כאלה הם החיים על ההבדלים הצפונים בהם. יש אש שורפת, ויש אש צורפת; יש מים מטביעים, ויש מים מטהרים. וכאלה הם שני הסוגים של אותו נשק: לעבדות או לחרות, לטומאה או לקדושה. אבל היהודים, אחינו האומללים, בלבלו את שני הסוגים גם יחד, זרקו את הנשק. לו אהבוהו, שנאוהו, לא קידשוהו, בחלו בו. לו ידעו את חשיבותו, את הכרחיותו, כמה אלפים ורבבות של יחידות נשק היו בעוד מועד קונים, רוכשים, כובשים, מסתירים קוברים – עד בוא יום הפקודה. ובבוא היום, המר והנמהר, ואוייב משמיד פורץ למושבותיהם, היו מוציאים את הנשק מן הבורות ומתחת לרצפות והיו קמים על מכריתיהם והיו מצילים, לאלפים ולרבבות, את נפשותיהם והיו עושים שפטים בשופכי דמם. אך משלא החזיקו ולא רצו להחזיק בנשק, משלא למדו ולא רצו ללמד איך להשתמש בו, עמדו ללא כוח כלשהו, והלכו אל הנהרות ואל הבורות ואל הכבשנים עד לרגע שלפני האחרון ללא כל התנגדות .
הסיבה הרביעית הלא היא הרתיעה מפני סיכון החיים. אהבו אחינו היהודים את החיים, כפי שצונו. אהבת אמת אהבום. הם קדשו את החיים, כפי שנצטוו. אבל הבן לא הבינו כי עם כל קדושת החיים וגדולתם, יש בחיים דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. אם אתה נרתע מלסכן את החיים למען דברים אלה, או אפילו למען החיים עצמם, למען חיי רעיתך, אביך הזקן, ילדתך הקטנה – וקם על כולם אוייב ומשמיד – אולי תשמור עליהם עוד שבוע, עוד חודש, עוד יום, עוד שעה, אבל אבודים הם ואף לך אין עוד תקווה. וכך הם הלכו משפחה אחר ממשפה, עיר אחר עיר, בדרך ממנה לא שבו עוד.