מאגר כתבי מנחם בגין
מנחם בגין פעל לאורך כל חייו, לאור תפיסה מקיפה ומגובשת של התורה הלאומית-הליברלית, שעיקריה ריכוז האומה, שחרור המולדת, חירות היחיד, תיקון החברה ועליונות המשפט.
במשך עשרות שנות יצירה ומעש כחניך בית"ר, מפקד האצ"ל, יו"ר האופוזיציה בכנסת ישראל וראש ממשלת ישראל, הוא השאיר אחריו אין ספור מאמרים מקיפים, נאומים חוצבי לבבות, דיונים סוערים מעל בימת הכנסת ופעילות מפלגתית, פרלמנטארית ומדינית.
מאגר מידע זה המבוסס על כתביו של מנחם בגין, הינו חוליה נוספת בפעילותו של מרכז מורשת מנחם בגין בהנחלת התפיסה הלאומית-ליברלית בקרב אזרחי מדינת ישראל ובני הלאום היהודי.
ככל מעשה אנוש עלולה ליפול שגגה בעבודתנו. אנו נשמח לקבל הערות ותיקונים כדי שנוכל לשפר מאגר מידע זה.
דמוקרטיה
הדמוקרטיה מאפשרת לעם להביע ריבונותו ולקחת אחריות על חייו, וכדברי מנחם בגין, "אין דבר נאה יותר מבחינת אנוש בן החורין מאשר חילופי
המשך קריאה
המורה, זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי, 1880-1940, אבי התנועה הרביזיוניסטית ותנועת בית"ר. מתווה הדרך ומורהו הרוחני של מנחם בגין.
המשך קריאה
תרבות ואמנות
מלבד המורשת הפוליטית והמדינית שהותירה התנועה הרוויזיוניסטית, אנשיה הטביעו חותם בתרבות ובאמנות הארצישראלית בתחומים רחבים. לעיתים
המשך קריאה
האלטלנה
בעיצומה של מלחמת העצמאות מגיעים ארגוני המחתרת להסכם שילובם בצבא ההגנה לישראל. ביוני 1948 נחתם הסכם על שילוב האצ"ל בשורות הצבא,
המשך קריאה
הסכמי השלום עם מצרים
הסכם השלום עם מצרים נחתם ב-26 במרץ 1979 על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. ההסכם
המשך קריאה
בחירות
הבחירות הן יום חג לדמוקרטיה, משום שהן מימוש של העקרונות הבסיסיים עליהם מושתתת התפיסה והשיטה הדמוקרטית. אך הבחירות אינן המימוש
המשך קריאה
ירושלים
"על-יד הכותל הדרומי חשפנו את האבנים שלגיונות הרומאים הטילו מלמעלה למטה בבואם בחמת זעם להחריב בית-מקדשנו. לעולם לא אשכח את הרגע
המשך קריאה
הרשות השופטת
מנחם בגין האמין כי שמירה על עליונות המשפט היא תנאי הכרחי להבטחת חירותו של היחיד במסגרת המדינה. לאורך שירותו הציבורי, הן כיו"ר
המשך קריאה
המרד בשלטון הבריטי
ב-1 לפברואר 1944 הכריז האצ"ל על מרד בשלטון הבריטי בארץ ישראל, והחל בשרשרת פעולות נגד מוסדות המנדט. המרד היה לביטוי מעשי וחד של
המשך קריאה
הציטוט היומי
· אם חבר הכנסת בן גוריון מוכן, לפחות עתה, לכבד, בקשר עם העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, כיבוד אב, מהו לדידו, כיבוד מורה?
שנו רבותינו: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד... כזה הוא יחסם של תלמידי חכמים לרבם. ובאיזה יחס רוצה, או בוחר, מר בן גוריון?
אנחנו, הנושאים בגאווה את התואר של תלמידי ז'בוטינסקי, למדנו ממנו לא אות או דיבור או פסוק או הלכה או פרק, אלא תורה שלמה. הוא החדיר בנו את האמונה בתקומת ישראל. בעוד מנהיגים ציוניים אחרים – ומי כמר בן גוריון יודע את זאת מקרוב מאד? – התכחשו בפרהסיה לעצם הרעיון של מדינה יהודית, נשא הוא, מורה הדור, את רעיון הממלכתיות היהודית בימינו. הוא לימדנו, בניגוד לאחרים מוכים בסנוורים, כי הקמת כוח צבאי עברי אינו מיליטאריזם, שנפסל בהבל פה, אלא כורח מוסרי עליון. הוא לנו את תורת המרד המשחרר. הוא לימדנו להעפיל ארצה. הוא נטע בנו את השאיפה לצדק חברתי. הוא הורנו את קדושת חרותו של הפרט. הוא הראה לנו מופת להקרבה עצמית. נפשנו נקשרה בנפשו מאז קיבלנו ממנו את האות האחת, שבעקבותיה בא אלינו ממנו עולם ומלואו, עולם הטוב והיופי ההדר והמסירות והנאמנות, עולמה של בית"ר וציון וסיני. את כל אשר עשינו, למען עמנו וארצנו, אף אחר הסתלקותו, בשמו עשינו; את כל אשר נתנו, ממנו קיבלנו. במה איפה חטאנו, ומה זממנו, אם הוספנו לנהוג כבוד תלמידים ברבם הגדול, על ידי שרצינו, מאז קמה מדינתנו, כי הממשלה היהודית המוזכרת בצוואתו, תיתן את הצוו, שיאפשר את העלאת עצמותיו מן הנכר לאדמת המולדת למען תהיינה עמנו, בתוך העם לו הקדיש את כל חייו, למען נוכל לא לצפות עוד למרחקים אלי קברו, אלא לבוא ולהשטתח עליו ולהתפלל לעילוי נשמתו, מדי שנה בשנה? מי שחושב כי רצון כזה מקורו עורמה ותכליתו מזימה, אילו רגשות נוראים רוחשים בלבו ואיזה הוא הפחד המעבירו על דעתו?
שנו רבותינו: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד... כזה הוא יחסם של תלמידי חכמים לרבם. ובאיזה יחס רוצה, או בוחר, מר בן גוריון?
אנחנו, הנושאים בגאווה את התואר של תלמידי ז'בוטינסקי, למדנו ממנו לא אות או דיבור או פסוק או הלכה או פרק, אלא תורה שלמה. הוא החדיר בנו את האמונה בתקומת ישראל. בעוד מנהיגים ציוניים אחרים – ומי כמר בן גוריון יודע את זאת מקרוב מאד? – התכחשו בפרהסיה לעצם הרעיון של מדינה יהודית, נשא הוא, מורה הדור, את רעיון הממלכתיות היהודית בימינו. הוא לימדנו, בניגוד לאחרים מוכים בסנוורים, כי הקמת כוח צבאי עברי אינו מיליטאריזם, שנפסל בהבל פה, אלא כורח מוסרי עליון. הוא לנו את תורת המרד המשחרר. הוא לימדנו להעפיל ארצה. הוא נטע בנו את השאיפה לצדק חברתי. הוא הורנו את קדושת חרותו של הפרט. הוא הראה לנו מופת להקרבה עצמית. נפשנו נקשרה בנפשו מאז קיבלנו ממנו את האות האחת, שבעקבותיה בא אלינו ממנו עולם ומלואו, עולם הטוב והיופי ההדר והמסירות והנאמנות, עולמה של בית"ר וציון וסיני. את כל אשר עשינו, למען עמנו וארצנו, אף אחר הסתלקותו, בשמו עשינו; את כל אשר נתנו, ממנו קיבלנו. במה איפה חטאנו, ומה זממנו, אם הוספנו לנהוג כבוד תלמידים ברבם הגדול, על ידי שרצינו, מאז קמה מדינתנו, כי הממשלה היהודית המוזכרת בצוואתו, תיתן את הצוו, שיאפשר את העלאת עצמותיו מן הנכר לאדמת המולדת למען תהיינה עמנו, בתוך העם לו הקדיש את כל חייו, למען נוכל לא לצפות עוד למרחקים אלי קברו, אלא לבוא ולהשטתח עליו ולהתפלל לעילוי נשמתו, מדי שנה בשנה? מי שחושב כי רצון כזה מקורו עורמה ותכליתו מזימה, אילו רגשות נוראים רוחשים בלבו ואיזה הוא הפחד המעבירו על דעתו?
· באחד הימים הפסקתי להתקיים בכנסת. אמנם, הוספתי להיות חבר בה, לנאום מפרק לפרק מעל במתה, להשתתף בדיוני ועדותיה, ובכלל לעשות כל מאלכה הקשורה בחברות בבית הנחברים. אבל ברגעים הלא כל כך נדירים, בהם מר בן-גוריון על על הבמה כדי, אם לנקוט לשון נקיה, להתווכח אתי, לא הייתי עוד. דברי הכנסת רשמו אז, במקום שם אבותי, תיאורים כגון אלה: הנואם שקדם לי, הנואם הראשון, חבר הכנסת שדיבר לפני, מפקד חרות, איש מסויים, ועוד ועוד. לא אכחד, כי לעתים היה כוח ההמצאה, המוליד תיאורים אלה, מעורר מעין התפעלות בקרבי. אבל כפי שציינתי לפני שבוע בחלק הראשון של רשימה זו, אין בכנסת מונולוגים, ויש בה הזדמנויות הרבה. רק פעם אחת קרא לי ראש הממשלה דאז בשם החמוד מפקד חרות; הוא נקרא, במידה רבה של הצדקה, מפקד מפא"י, ויחדל. הוא גם כונה בשם: האיש היושב לשמאלו של שר העבודה, ולא חזר עוד לתיאוריו הטופוגרפיים. היו גם הזדמנויות לקרוא לו: הנואם שקדם לי, או הנואם שיבוא אחרי וכו'. אין פלא כי אוצר התיאורים הסחור-סחוריים הלך ונתדלדל, עד אשר ערב עבותאחד הכריז יריבי הנכבד כי לא יעמוד בד' אמותי. נתחלחלתי. לאן אשר פני? ראו, בני ישראל, מה היה לי. אדון בן-גוריון לא יתקרב עוד אלי עדי ארבע אמות. מה יהיה עלי? מה נותר לי עוד בחיים?
אבל מנהיגה של מפא"י (ראה לעיל) על אף הסיסמה הפירוניסטית, שהועלתה לכבודו על ידי מניפי אגרוף החנופה, אינו תמיד מקיים את שאשר הוא מבטיח. לא עבר זמן רב מאז הוא הכריז על ד' אמותיו, אומ אמותי, והוא התקרב אלי יתר על המידה. התקרית לא היתה מן הרציניות ביותר. ימים מספר לפני שהפר (גם) את נדרו זה, חזר מבורמה בה, בין השאר התבוהדד עם מתבודדים, או התבודד עם בודהיסטים. ורגעים מספר לפני פניתו אלי, זעק וצעק על אגודת ישראל והפליט לעומת חבריה: חטפתם ילד. הפסקתי את שצף דיבורו בקריאת בינים, אשר תכנה יעיד על אופיה הפרלמנטרי. נראה, אמרתי, כי ההתבודדות לא הועילה להרגעתו של ראש הממשלה. מיד לאחר חילופי דברים אלה, ניגש אלי מוחקני ומעלימני ומחרימני בפרוזדור הקטן, המוליך לאולם הכנסת, ושאלני בתקיפות רבה: אדני, אתה כבר פעם התבודדת? נדהמתי, לא כל כך מהשאלה, כמו מן הקירבה. המרחק בינינו הלך וקטן, עד אמה או מחיצתה, או אפילו שליש ממה. החילותי איפוא לסגת, כדי ליצור את המרחק המתאים בינינו של לפחות ארבע אמות ומחצה. אבל הכותל בו נתקלתי מנע ממני לקיים את הבטחתו החגיגית של יריבי. נלחצתי, איפוא, אל הקיר ולא יכולתי אלא להשב למתקיפי, כי כל אדם מתבודד מדי פעם בפעם עם עצמו, ולשם כך לא דרוש מנזר בודהיסטי. איש שיחי עדיין לא הירפה ממני והוסיף לדבר בזעם מוצדק כמובן, על חטיפת יוסל'ה והסתרתו, עד אשר אסף את מלוויו הקבועים ושוב נוצרו בינינו אמות, יותר מארבע.
אבל מנהיגה של מפא"י (ראה לעיל) על אף הסיסמה הפירוניסטית, שהועלתה לכבודו על ידי מניפי אגרוף החנופה, אינו תמיד מקיים את שאשר הוא מבטיח. לא עבר זמן רב מאז הוא הכריז על ד' אמותיו, אומ אמותי, והוא התקרב אלי יתר על המידה. התקרית לא היתה מן הרציניות ביותר. ימים מספר לפני שהפר (גם) את נדרו זה, חזר מבורמה בה, בין השאר התבוהדד עם מתבודדים, או התבודד עם בודהיסטים. ורגעים מספר לפני פניתו אלי, זעק וצעק על אגודת ישראל והפליט לעומת חבריה: חטפתם ילד. הפסקתי את שצף דיבורו בקריאת בינים, אשר תכנה יעיד על אופיה הפרלמנטרי. נראה, אמרתי, כי ההתבודדות לא הועילה להרגעתו של ראש הממשלה. מיד לאחר חילופי דברים אלה, ניגש אלי מוחקני ומעלימני ומחרימני בפרוזדור הקטן, המוליך לאולם הכנסת, ושאלני בתקיפות רבה: אדני, אתה כבר פעם התבודדת? נדהמתי, לא כל כך מהשאלה, כמו מן הקירבה. המרחק בינינו הלך וקטן, עד אמה או מחיצתה, או אפילו שליש ממה. החילותי איפוא לסגת, כדי ליצור את המרחק המתאים בינינו של לפחות ארבע אמות ומחצה. אבל הכותל בו נתקלתי מנע ממני לקיים את הבטחתו החגיגית של יריבי. נלחצתי, איפוא, אל הקיר ולא יכולתי אלא להשב למתקיפי, כי כל אדם מתבודד מדי פעם בפעם עם עצמו, ולשם כך לא דרוש מנזר בודהיסטי. איש שיחי עדיין לא הירפה ממני והוסיף לדבר בזעם מוצדק כמובן, על חטיפת יוסל'ה והסתרתו, עד אשר אסף את מלוויו הקבועים ושוב נוצרו בינינו אמות, יותר מארבע.
· מי שילמד תורה מזאב ז'בוטינסקי ושירת את עמו בארגון הצבאי הלאומי המשחרר, לא ישתחווה בפני שלטון הכוח, או בפני כוח השלטון; רק בפני צדק יהיה מוכן להרכין ראש.
· בפעם הראשונה נפגשתי עם מר בן-גוריון, מחוץ לכתלי הכנסת, ערב מבצע סיני. עם שובי הביתה מחגיגת עליה על הקרקע של אנשי המושב, אשר שמה הגדול של ניל"י נקרא עליו, בה הודעתי כי לקראת המבחן המתקרב, עליו לא ידעו אלא מעטים, נעמוד על אף כל חילוקי הדעות כעם מאוחד, מסרה לי רעיתי כי מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, מר נחמיה ארגוב המנוח, טילפן וביקשני לבוא לפגישה דחופה עם מר בן-גוריון... השעה היתה מיוחדת במינה לאומה, לשלומה ולעתידה. יעקב מרידור, אריה בן אליעזר ואני הלכנו לראת את ראש הממשלה במעונו הפרטי בתל-אביב. שמענו מפיו את אשר שמענו. מאז הפגישה האישית ההיא ועד לנסיגה מעזה, קיימנו עוד מספר שיחות פרטיות שכולן התנהלו, אם מותרלי אף היום לומר כך, ברוח טובה.
נושאי השיחות ההן היו מדיניים וצבאיים. אף היום לא אתן להם פומבי. יש לכך סיבות ממלכתיות מובהקות. אבל סבור אני, כי אחר שבע שנים תמימות ולמען תכלית ציבורית שגם היא מובהקת, מותר לי לספר על קטע של שיחה אשר אין לו אלא משמעות היסטורית או מוסרית.
עוד אנו מדברים על בעיות העתיד, לאחר נצחונו המופלא של צבאנו, עושה מארחי הנכבד תפנית, או סטיה, חדה מן הנושא ופונה אלי כהאי לישנא:
- אדון בגין, (אז הייתי קיים גם בשמי) אתה יודע כי פעם הייתי ביחסים טובים עם המנהיג שלך? (להווי ידוע, כי כאשר מר בן גוריון זורק בפני חברי את המלים ,,המנהיג שלכם", כוונתנו למי שהוא נשבע לא לעמוד בד' אמותיו; אבל כאשר הוא אומר לי ,,המנהיג שלך", הרי הוא אומר לי ,,המנהיג שליך". הרי הוא מתכוון לזאב ז'בוטינסקי) עניתי:
- כן, אני יודע. זאב ז'בוטינסקי בעצמו סיפר לנו על כך.
- ובכן, המשיך מר בן-גוריון לתומו, אספר לך משהו עליו. פעם הוא אמר לי: בן-גוריון, אתה אינך מעריך את כוחה של המלה. אמרתי לו: ז'בוטינסקי! עכשיו אני מבין את ההבדל בינינו. אתה מעריך את המלה, ואני מעריך את המעשה.
השיבותי בנימה של תמיהה בלתי מוסתרת:
- מה זאת אומרת? האם ז'בוטינסקי השתמש רק במלים? הוא לא עשה מעשים גדולים?
מר בן-גוריון אף הוא השיב בשאלה, במהירות רבה ובנימה כלשהי של רוגזה:
- איזה מעשים עשה ז'בוטינסקי? הוא הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, ומה יצא מזה?
אף קולי לא היה בודאי חופשי עוד ממידה של חריפות בנימתו:
- על ההסתדרות הציונית החדשה אהיה מוכן לדבר אתך בהזדמנות אחרת. האמת הפשוטה היא, כי היטלר השמיד אותה. אבל מדוע אתה מתחיל כה מאוחר? מדוע לא תתחיל מן הלגיון? הלגיון לא היה מעשה?
כאן עלי להפסיק את שיחזור דו-השיח, כדי לתאר תנועות מסויימות, נאות למראה, של איש שיחי, שנחרתו בזכרון הראיה לא פחות מכפי שדברינו נרשמו על פי זכרון השמיעה. ראש הממשלה שם ידו על מצחו הגדול, האהיל בה עיניו ודיבר, או מילמל, כאילו אל עצמו: הא, הלגיון, הלגיון, כן כן, הלגיון היה מעשה...
מיד התאושש, הסיר את ידו הקטנה מעל מצחו, נעץ בי מבט מתחת לעפעפיו ואמר בקול מורם, בנימה של סיפוק, כאילו חזר על קריאת האאורקה של ארכימדס:
- כן, הלגיון היה מעשה, מעשה חשוב. אבל היו שלושה גדודים. הגדוד שהקים ז'בוטינסקי היה בכפיה, ואילו שני הגדודים האחרים היו בהתנדבות, והם יותר חשובים...
- אבל אילמלא הגדוד שהקדים ז'בוטינסקי...
מארחי הפסיקני והציע שנעבור לנושא, או ביתר דיור, נשוב לנושא המדיני-בטחוני עליו שוחחנו וממנו הוא סטה, ללא כל אזהרה מוקדמת אל ההיסטוריה של שנות השלושים, ומתוך תגובה בלתי נמנעת, אל תולדותיה של מלחמת העולם הראשונה כפי שהוא מעריך אותן.
סיפרתי את סיפורי הקטן לשלביו, כדי להוכיח כי הדברים המוזרים, אשר האוהב לשנוא פירסמם לאחר החלטת הממשלה בדבר העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, לא היו בבחינת אימפרוביזציה רגזנית, אלא הם פרי מחשבה מטרידה הנמשכת שנים רבות. זאב ז'בוטינסקי הקים, מתוך ראיית הנולד, בעמל רב, במאמץ עליון, בייסורים עצומים, ואף מתוך סיכון נפשו, את הכוח הצבאי העברי הראשון אחרי כאל, ושמונה מאות שנה, שנלחם על כיבוש ארץ ישראל. זוהי עובדה היסטורית, אשר מר בן-גוריון אינו יכול למחותה או לשנותה אבל היא אינה נותנת לו מנוח. הא כיצד? יום יבוא ובכל בתי הספר בישראל ילמדו תינוקות דבית רבן את הפרק הזה במסכת מעשיו האדירים של זאב ז'בוטינסקי למען עמו ולמען ארצו. מה עושים? אין המוח פוסק לחשוב על כך, אפילו בימי מיבצע סיני, בשעה רווית חדוה מצד אחד, והרת סכנות מאידך גיסא. זה שנים חושב המונו-קראט-לכל-דבר, כיצד להוריד מערך פעלו ההיסטורי של זאב ז'בוטינסקי בהנחת היסוד לכוחות הצבאי המחודש...האמת ההיסטורית היא, כי זאב ז'בוטינסקי פתח בקריאה להתנדבות, אך היא נתקלה בקרב הנוער היהודי בלונדון לא רק באידשות אלא גם באבנים. אז לא ידעה עדיין אנגליה את צוו הגיוס הכללי, וכל חייליה באו או מצבא הקבע או מקרב מתנדבים. אבל ברבות ימי המלחמה, ובגבור מספר האבדות, נאלצה גם בריטניה לאחר היסוסים רבים לגייס את לוחמיה. את נתיני רוסיה, רובם יהודים, שמצאו בה מחסה, היא לא יכלה לגייס אלא מתוך הסכם עם ממשלתה. הסכם זה נחתם, לאחר הפלתה של ממשלת הצאר, לפני השלטתה של ממשלת הבולשביקים, באביב 1917. והשאלה עמדה אם מגוייסים יהודיים אלה יפוזרו, כיחידים, בין הדיביזיות והחטיבות והגדודים והפלוגות בחזיתות השונות, או הם יישלחו כיחידה יהודית כדי להלחם בארץ ישראל ולמענה. זאב ז'בוטינסקי עשה מאמץ אדיר, כדי להביא להקמת יחידה צבאית יהודית שתישלח לחזית הארצישראלית. הוא הצליח. כך נולדו הגדודים העבריים בשלהי מלחמת העולם הראשונה; אחרת הם לא היו קמים כלל
ומה על המתנדבים? כל הכבוד להם. אמנם בימים, בהם זאב ז'בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, כבר עסקו בהקמת יחידה עברית צבאית מקרב גולי ישראל באלכסנדריה, זו היחידה שזכתה לשבח ותהילה בחזית הדמים של גאליפולי, אך פוזרה כעבור שנה ב-26 במאי 1916 – בימים ההם השתדל עדיין מר בן-גוריון להשיג רשיון כניסה לארץ שיראל מאת השלטון הטורקי, לו הוא הבטיח לויאליות מוחלטת. אבל כעבור שנתיים אף הוא כבר היה מוכן להתנדב לגדוד עברי, שיילחם בשלטון הטורקי עד רדתו. ראיית הנולד שלו שוב איחרה במקצת להופיע; הוא ראהו, לא בפעם האחרונה, סמוך מאד להוולדו, או אחריו. ניחא. אבל על ידי מי הצליח מר בן-גוריון להתנדב בשנת 1917? זאב ז'בוטינסקי מספר: ,,כמעט ערב צאתנו מאנגליה נתקבלה טלגרמה מניו-יורק בחתימתם של בריינין, בן-צבי, בן-גוריון, בה סופר בקצרה שהתחיל גיוס רחב של חיילים באמריקה בשביל גדודנו". מדוע היה מר בן-גוריון בין חותמי המברק שנשלח ללונדון? מדוע לא התנדב במישרין?
כך היה גם בארץ ישראל. כאשר זאב ז'בוטינסקי הגיע ארצה, כחד הקצינים בגדוד, היו מתנדבים למאותיהם רשומים מקרב הנוער העברי. הצרה היתה שמפקדת אלנבי לא רצתה כלל לקבלן לשירות צבאי. רק כעבור שבועות רבים, ומתוך מאמץ מתמיד שנעשה על ידי ז'בוטינסקי; הפך הלאו להן, וגם מהם, בחלקם, הורכב גדוד חיילים במסגרת הצבא הבריטי. ברור, איפוא כי לא המתנדבים הקנדו-אמריקאיים ולא המתנדבים בארץ ישראל לא היו זוכים לשרת בימים הגורליים ההם ביחידה צבאית עברית, אלמלא מה שמר בן גוריון קורא ,,גדוד הכפיה" של ז'בוטינסקי, או במלים אחרות, אלמלא פעלו המכריע של מייסד הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה. אבל מה אומר כפוי הטובה, אשר האמת הפשוטה, הגלויה לעיני כל חוקר, מדריכה את מנוחתו? גדוד היסוד, הוא טוען, היה בכפיה; אנחנו הבאנו מתנדבים. חשובים האחרונים מן הראשונים. ומי עוד יאמר כי זאב ז'בוטינסקי הוא שיסד את הגדודים העבריים?
נושאי השיחות ההן היו מדיניים וצבאיים. אף היום לא אתן להם פומבי. יש לכך סיבות ממלכתיות מובהקות. אבל סבור אני, כי אחר שבע שנים תמימות ולמען תכלית ציבורית שגם היא מובהקת, מותר לי לספר על קטע של שיחה אשר אין לו אלא משמעות היסטורית או מוסרית.
עוד אנו מדברים על בעיות העתיד, לאחר נצחונו המופלא של צבאנו, עושה מארחי הנכבד תפנית, או סטיה, חדה מן הנושא ופונה אלי כהאי לישנא:
- אדון בגין, (אז הייתי קיים גם בשמי) אתה יודע כי פעם הייתי ביחסים טובים עם המנהיג שלך? (להווי ידוע, כי כאשר מר בן גוריון זורק בפני חברי את המלים ,,המנהיג שלכם", כוונתנו למי שהוא נשבע לא לעמוד בד' אמותיו; אבל כאשר הוא אומר לי ,,המנהיג שלך", הרי הוא אומר לי ,,המנהיג שליך". הרי הוא מתכוון לזאב ז'בוטינסקי) עניתי:
- כן, אני יודע. זאב ז'בוטינסקי בעצמו סיפר לנו על כך.
- ובכן, המשיך מר בן-גוריון לתומו, אספר לך משהו עליו. פעם הוא אמר לי: בן-גוריון, אתה אינך מעריך את כוחה של המלה. אמרתי לו: ז'בוטינסקי! עכשיו אני מבין את ההבדל בינינו. אתה מעריך את המלה, ואני מעריך את המעשה.
השיבותי בנימה של תמיהה בלתי מוסתרת:
- מה זאת אומרת? האם ז'בוטינסקי השתמש רק במלים? הוא לא עשה מעשים גדולים?
מר בן-גוריון אף הוא השיב בשאלה, במהירות רבה ובנימה כלשהי של רוגזה:
- איזה מעשים עשה ז'בוטינסקי? הוא הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, ומה יצא מזה?
אף קולי לא היה בודאי חופשי עוד ממידה של חריפות בנימתו:
- על ההסתדרות הציונית החדשה אהיה מוכן לדבר אתך בהזדמנות אחרת. האמת הפשוטה היא, כי היטלר השמיד אותה. אבל מדוע אתה מתחיל כה מאוחר? מדוע לא תתחיל מן הלגיון? הלגיון לא היה מעשה?
כאן עלי להפסיק את שיחזור דו-השיח, כדי לתאר תנועות מסויימות, נאות למראה, של איש שיחי, שנחרתו בזכרון הראיה לא פחות מכפי שדברינו נרשמו על פי זכרון השמיעה. ראש הממשלה שם ידו על מצחו הגדול, האהיל בה עיניו ודיבר, או מילמל, כאילו אל עצמו: הא, הלגיון, הלגיון, כן כן, הלגיון היה מעשה...
מיד התאושש, הסיר את ידו הקטנה מעל מצחו, נעץ בי מבט מתחת לעפעפיו ואמר בקול מורם, בנימה של סיפוק, כאילו חזר על קריאת האאורקה של ארכימדס:
- כן, הלגיון היה מעשה, מעשה חשוב. אבל היו שלושה גדודים. הגדוד שהקים ז'בוטינסקי היה בכפיה, ואילו שני הגדודים האחרים היו בהתנדבות, והם יותר חשובים...
- אבל אילמלא הגדוד שהקדים ז'בוטינסקי...
מארחי הפסיקני והציע שנעבור לנושא, או ביתר דיור, נשוב לנושא המדיני-בטחוני עליו שוחחנו וממנו הוא סטה, ללא כל אזהרה מוקדמת אל ההיסטוריה של שנות השלושים, ומתוך תגובה בלתי נמנעת, אל תולדותיה של מלחמת העולם הראשונה כפי שהוא מעריך אותן.
סיפרתי את סיפורי הקטן לשלביו, כדי להוכיח כי הדברים המוזרים, אשר האוהב לשנוא פירסמם לאחר החלטת הממשלה בדבר העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, לא היו בבחינת אימפרוביזציה רגזנית, אלא הם פרי מחשבה מטרידה הנמשכת שנים רבות. זאב ז'בוטינסקי הקים, מתוך ראיית הנולד, בעמל רב, במאמץ עליון, בייסורים עצומים, ואף מתוך סיכון נפשו, את הכוח הצבאי העברי הראשון אחרי כאל, ושמונה מאות שנה, שנלחם על כיבוש ארץ ישראל. זוהי עובדה היסטורית, אשר מר בן-גוריון אינו יכול למחותה או לשנותה אבל היא אינה נותנת לו מנוח. הא כיצד? יום יבוא ובכל בתי הספר בישראל ילמדו תינוקות דבית רבן את הפרק הזה במסכת מעשיו האדירים של זאב ז'בוטינסקי למען עמו ולמען ארצו. מה עושים? אין המוח פוסק לחשוב על כך, אפילו בימי מיבצע סיני, בשעה רווית חדוה מצד אחד, והרת סכנות מאידך גיסא. זה שנים חושב המונו-קראט-לכל-דבר, כיצד להוריד מערך פעלו ההיסטורי של זאב ז'בוטינסקי בהנחת היסוד לכוחות הצבאי המחודש...האמת ההיסטורית היא, כי זאב ז'בוטינסקי פתח בקריאה להתנדבות, אך היא נתקלה בקרב הנוער היהודי בלונדון לא רק באידשות אלא גם באבנים. אז לא ידעה עדיין אנגליה את צוו הגיוס הכללי, וכל חייליה באו או מצבא הקבע או מקרב מתנדבים. אבל ברבות ימי המלחמה, ובגבור מספר האבדות, נאלצה גם בריטניה לאחר היסוסים רבים לגייס את לוחמיה. את נתיני רוסיה, רובם יהודים, שמצאו בה מחסה, היא לא יכלה לגייס אלא מתוך הסכם עם ממשלתה. הסכם זה נחתם, לאחר הפלתה של ממשלת הצאר, לפני השלטתה של ממשלת הבולשביקים, באביב 1917. והשאלה עמדה אם מגוייסים יהודיים אלה יפוזרו, כיחידים, בין הדיביזיות והחטיבות והגדודים והפלוגות בחזיתות השונות, או הם יישלחו כיחידה יהודית כדי להלחם בארץ ישראל ולמענה. זאב ז'בוטינסקי עשה מאמץ אדיר, כדי להביא להקמת יחידה צבאית יהודית שתישלח לחזית הארצישראלית. הוא הצליח. כך נולדו הגדודים העבריים בשלהי מלחמת העולם הראשונה; אחרת הם לא היו קמים כלל
ומה על המתנדבים? כל הכבוד להם. אמנם בימים, בהם זאב ז'בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, כבר עסקו בהקמת יחידה עברית צבאית מקרב גולי ישראל באלכסנדריה, זו היחידה שזכתה לשבח ותהילה בחזית הדמים של גאליפולי, אך פוזרה כעבור שנה ב-26 במאי 1916 – בימים ההם השתדל עדיין מר בן-גוריון להשיג רשיון כניסה לארץ שיראל מאת השלטון הטורקי, לו הוא הבטיח לויאליות מוחלטת. אבל כעבור שנתיים אף הוא כבר היה מוכן להתנדב לגדוד עברי, שיילחם בשלטון הטורקי עד רדתו. ראיית הנולד שלו שוב איחרה במקצת להופיע; הוא ראהו, לא בפעם האחרונה, סמוך מאד להוולדו, או אחריו. ניחא. אבל על ידי מי הצליח מר בן-גוריון להתנדב בשנת 1917? זאב ז'בוטינסקי מספר: ,,כמעט ערב צאתנו מאנגליה נתקבלה טלגרמה מניו-יורק בחתימתם של בריינין, בן-צבי, בן-גוריון, בה סופר בקצרה שהתחיל גיוס רחב של חיילים באמריקה בשביל גדודנו". מדוע היה מר בן-גוריון בין חותמי המברק שנשלח ללונדון? מדוע לא התנדב במישרין?
כך היה גם בארץ ישראל. כאשר זאב ז'בוטינסקי הגיע ארצה, כחד הקצינים בגדוד, היו מתנדבים למאותיהם רשומים מקרב הנוער העברי. הצרה היתה שמפקדת אלנבי לא רצתה כלל לקבלן לשירות צבאי. רק כעבור שבועות רבים, ומתוך מאמץ מתמיד שנעשה על ידי ז'בוטינסקי; הפך הלאו להן, וגם מהם, בחלקם, הורכב גדוד חיילים במסגרת הצבא הבריטי. ברור, איפוא כי לא המתנדבים הקנדו-אמריקאיים ולא המתנדבים בארץ ישראל לא היו זוכים לשרת בימים הגורליים ההם ביחידה צבאית עברית, אלמלא מה שמר בן גוריון קורא ,,גדוד הכפיה" של ז'בוטינסקי, או במלים אחרות, אלמלא פעלו המכריע של מייסד הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה. אבל מה אומר כפוי הטובה, אשר האמת הפשוטה, הגלויה לעיני כל חוקר, מדריכה את מנוחתו? גדוד היסוד, הוא טוען, היה בכפיה; אנחנו הבאנו מתנדבים. חשובים האחרונים מן הראשונים. ומי עוד יאמר כי זאב ז'בוטינסקי הוא שיסד את הגדודים העבריים?
זאב ז'בוטינסקי, שעיניו הרחיקו ראות יותר מכל איש אחר בישראל אחרי הרצל, אינו זקוק לשום ,,חנינה" משכיחה. פרשת חייו היא דף פתוח; והיא מזהירה בכל שללי הצבא של אהבת עם, של ראיית הנולד, של אמונה מסירות והקרבה, ושל כשרון מבורך, משולב, הניתן בידי ההשגה העליונה אך פעם אחת בתקופה היסטורית שלמה. יש בפרשה זו, האגדתית באמיתותה, חיפושי דרך, מכשולים, ספקות, התגברויות, אזהרות נבואיות, הישגים ונצחונות ויסורים רבים; עננה מעיבה – אין.
מתוך מאמר עיתון, י"ט אייר התשכ"ד, 1 במאי 1964
ההשקפה הלאומית-ליברלית
הרומן חמישתם
הרומן חמישתם ויצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי
משנתו של בגין
פרופ' אלה בלפר על משנתו הלאומית-ליברלית של מנחם בגין לאור הגותו של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי
דברי ימי ז'בוטינסקי
הרצאתו של הרצי מקוב, ראש מרכז מורשת בגין, על חייו השקפתו הלאומית-ליברלית של זאב ז'בוטינסקי
