מאגר כתבי מנחם בגין

אין חוק במדינתנו, ואין נוהג, ובמידה שידוע לי, לא היה תקדים, לפיו הממשלה, בתור שכזו, מחליטה, אם להגיש תביעה משפטית פלילית, או לוותר עליה. סמכות זו מסורה לפרקליטות המדינה, ובשלבה המכריע, ליועץ המשפטי, אשר שמו המקורי-לועזי, אם מתור לומר כך, הוא Attorney General ואילו בישראל הוחלט לקרוא לו, משום מה, היועץ המשפטי לממשלה. ישנן עבירות המוגדרות, אם בחק הפלילי הכולל ואם בחוקים פליליים מיוחדים, אשר ביחס אליהן סמכות הגשת התביעה ליועץ המשפטי בלבד החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם הוא אחד מהם.בסעיף 14 לחוק זה נאמר: "תביעה על עבירה לפי זה לא תוגש אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלת ישראל או בא כוחו". מה, איפוא, לממשלה, הרשות המבצעת העליונה, האחראית על כל פעולותיה בפני הכנסת, ולהחלטה, בקשר עם תהליך משפטי, להגיש או לא להגיש תביעה פלילית? לאחר מעשה, ניתן גם למי שאינו בסוד הממשלה להבין ולדעת את התפתחות הענינים. היועץ המשפטי לממשלת ישראל המופיע כראש התביעה במשפט אייכמן, לא היה מוכן לקבל על עצמו את האחריות על החלטה כה חמורה כאי הפעלת החוק לעשיית דין בנאצים לגבי שני מפקדים גבוהים של ארגון המשמדים ס.ס. הקרוי בלשון החוק ארגון עויין. יש יסוד לשער, כי הוא פנה, בענין זה, לשר המשפטים, שקבל על עצמו, לתקופת משפט אייכמן, את התפקידים הכלליים של היועץ המשפטי, אבל אף הוא, שר המשפטים, לא היה מוכן לקבל על עצמו את האחריות על החלטה כזו, והוא החליט להביא את הענין להכרעת הממשלה. כמסתבר, לא אבתה גם הממשלה, אשר, בניגוד למקובל, הסכימה לדון בשאלה זו ולהכריע בה, לקבל על עצמה, בפומבי, את האחריות על החלטתה. הממשלה בניגוד לחובתה הפשוטה, לא פרסמה שום הודעה רשמית על מתן חסינות לשני עדי ה-ס.ס. ואלמלא הגישה סיעת תנועת החרות בכנסת הצעה דחופה בערבו של היום, בו פורסמה הודעתו של היועץ המשפטי, מר גדעון האוזנר, בבית המשפט, יתכן, כי לא במהרה היה נודע, באורח בלתי רשמי, על הדיון בממשלה, על הצבעת חבריה ועל ההכרעה, שנתקבלה ברוב של ששה נגד חמשה. היועץ המשפטי, מצדו, אמר בבית המשפט: ,,הוסמכתי להודיע" (כי הטל והופנקוטן לא ייתבעו לדין אם יבואו לישראל למסור עדותם). הוא לא אמר: בהתאם לסמכותי כיועץ משפטי לממשלת ישראל החלטתי לא לתבוע אותם לדין. בצדק הוא לא אמר ככה: כי הרי לא הוא החליט. אבל הוא גם לא אמר: הוסמכתי על ידי ממשלת ישראל להודיע, כי, בהתאם להחלטתה מיום השביעי במאי, לא ייתבעו השנים, או לא אתבעם, לדין. הוסמכתי, אמר, להודיע וגו' ותו לא וד"ל. למה ד"ל? כי הנוסח הזה הוא בפיו של היועץ המשפטי מוזר בתכלית. הן לו, בתקף תפקידו, הסמכות הכללית הדיסקרציונלית, בגבולות סבירים כמובן, להגיש או לא להגיש תביעה משפטית; ולו הסמכות הבלעדית, על פי הסעיף ה-14 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י – 1950, להגיש תביעה על אחת העבירות הכלולות בו. מי צריך להסמיך אותו? אבל די לחכימא ברמיזא, שלא אני, היועץ המשפטי, החלטתי על כך; מישהו מעלי קבל את ההחלטה והסמיכני למסור עליה באולם בית המשפט. מיהו? זה צריך היה להישאר רז מרומז וסוד בשביל הכנסת וכל אזרחי ישראל. כזה היה הנוהל בקבלת ההחלטה האומללה הזאת. כל הנוגעים בה השתדלו להעביר את האחריות עליה משכמם על שכם זולתם; ואיש מהם לא היה מוכן לקבלה על עצמו במפורש, כלומר בפומבי, מיד לאחר קבלתה... לו אפילו היועץ המשפטי עצמו היה מחליט, בתקף תפקידו וסמכותו, לתת לס.ס.מנים אלה מעבר בטוח, היתה זו זכותה, לדידי חובתה, של הכנסת לדון בהחלטה זו, החורגת מכל מסגרת שכיחה. אין זה ענין לבית המשפט. אב בית הדין, הדן את אדולף אייכמן, חזר והודיע, בתשובה לטענותיו והשגותיו של סניגורו, כי השופטים לא יתערבו, ואינם יכולים להתערב בשום אופן ובמידה כלשהי, בתביעתם לדין או באי תביעתם של עדים, אשר חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, לסעיפיו, חל עליהם. הענין הזה, הדגיש כבוד נשיא בית המשפט, מסור כולו, ולחלוטין, להכרעתו של היועץ המשפטי. ואם היועץ המשפטי לממשלה מחליט לא להפעיל את החוק כלפי פושעים כאלה, כלום על החלטה שכזו ניתן לומר, מבחינת הכנסת, החייבת על פי החוק, לפקח על פעולות הממשלה; שמעי, קבלי והחרישי? למען הבהרה, אתן דוגמא. נניח, שיועץ משפטי, לא דהיום ולא דאתמול, אלא מאן דהוא, הממלא, על פי מנוי הממשלה, את התפקיד המורכב הזה, מחליט שלא לתבוע לדין אדם שנמצאו נגדו הוכחות לכאורה, כי הוא אשם בריגול. האם הכנסת היתה חייבת, או זכאית, לשתוק? (בגין רומז לפרשת ישראל בר – ד..ב) וודאי הסמכות הפורמלית, להגיש או לא להגיש תביעה, ביא בידי היועץ המשפטי, אבל אין לשכוח, שהוא מתמנה על ידי הממשלה, ויש לזכור, כי פיקוחה של הכנסת עליה, כולל גם את הפקוח על מנוייה. הכנסת רשאית, בהחלטה, לחייב את הרשות המבצעת לפטר אדם, הפועל מכח מנויה. כזכור דנה פעם הממשלה, בהרכב מסויים, בהצעה לפטר יועץ משפטי; וכלום אין הכנסת זכאית לתבוע דיון כזה? אבל מי שיטען, כי בית המחוקקים צריך להימנע מקבלת החלטות כאלו, והדרך הנאה לו להבעת מורת רוחו היא להציע אי אמון לממשלה, חייב לדעת, ושר המשפטים בוודאי יודע, כי לממשלה מפוטרת זו אי אפשר כלל להציע הבעת אי אמון. שר המשפטים, כמובן, גם יודע, כי הכנסת דנה, לא פעם אחד בלבד, במישרין או בעקיפין, בצורה הניתנת, בהחלטות ובעצות מסויימות של היועץ המשפטי הקודם. משפט קסטנר ומחנה הריכוז בג'למי הם התקדימים הבולטים ביותר. כאמור, אין זה אלא משל. מר גדעון האוזנר ממלא את תפקידו, ביחוד במשפט אייכמן, במסירות ובכשרון. אין שום הצדקה לדרוש ת העברתו מתפקידו. אין זאת אומרת, שהוא יכול לא לטעות, אם בהחלטה שלו ואם בעצה יעוצה לממשלה. אבל מבחינת סמכותה של הכנסת לדון באחת מהן, זהו משל, אשר כדאי ללמוד ממנו, אף מתוך ידיעה ברורה של המסיבות המיוחדות. שר המשפטים, בדברו, ללא כל הצדקה, על בזיון בית המשפט, עשה, במסיבות המיוחדות הקיימות, מעשה הרבה יותר חמור. הישיבה של נשיאות הכנסת, בפניה הוא השמיע את טענתו המוזרה, נתקיימה ביום ג' בבקר. ישיבת הממשלה, בה הוחלט להעניק חסינוץת לשני הפושעים הגרמניים, היתה ביום א'. אף על פי כן, במידה שידוע לי, לא מצא שר המשפטים לנחוץ להודיע, באורח רשמי, לנשיאות הכנסת, שנתכנסה לדון בהצעתה של סיעת החרות על ,,הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה על מתן חסינות לשני קציני ס.ס. חברים בארגון עויין במשמעות החוק לעשיית דין בנאצים", כי הממשלה היא שהחליטה על מתן חסינות כזו. אנחנו כמובן, שינינו בדיעבד את נוסח הצעתנו, במקום המלים: הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כתבנו: החלטת הממשלה וכו', עשינו זאת, לא משום שהנוסח הקודם היה, במידה כלשי, בלתי לגיטימי אלא משום החומרה היתרה, הקשורה בעובדא, כי הגוף הפוליטי ששמו ממשלה דן והכריע כפי שהכריע, בענין כזה. אבל שר המשפטים ידוע ידע, החל מיום א', כי אותו גוף פוליטי מבצע, העומד תחת פיקוחו של הגוף הפוליטי-המחוקק ששמו כנסת, החליט, מתוך חישובים אלה או אחרים, לא להפעיל את החוק לגבי שני פושעים, עליהו הוא חל: והוא לא מסר הודעה על לגף המנהל את עניני בית המחוקקים הוא נשיאות הכנסת. הגם יושב ראש הכנסת וסגנין היו צריכים ללמוד על החלטת הממשלה, אם מן העתונים ואם באורח פרטי? וביודעו, אם מותר לי לומר כך ממקור ראשון, כי המדובר הוא בהחלטת ממשלה, הירשה לעצמו שר המפשטים לא רק להודיע עלינה לנשיאות הכנסת, אלא אף לטעון בפניה. כי אסור לה לכנסת לדון – במה? בהחלטת ממשלה? ועל פרשה זו ,שהיא לפי טבע הדברים, בין הממשלה לבין הכנסת, הוא מנסה להטיל את הצל הכבד כעשן פורח של בזיון בית המשפט?... בדיון חוזר, בבית המשפט אשר בבית העם, על הבאת עדים מסוג זה, היו חילופי דברים בין הסניגור ובהקטיגור ובין אב בית הדין. הקטיגור עדיין לא זז מעמדתו העקורנית המוצהרת והמוצדקת. קם הסניגור ואמר: היועץ המשפטי אינו הרשות היחידה, המוסמכת להחליט; יש בוודאי רשויות מעליו. הפטיר אב בית הדין; טעית, אדוני. היועץ המשפטי מייצג, בענין זה, את כל השלטונות במדינה; הוא המוסמך להחליט. מה עשת ה הממשלה< היא טיפחה על פני אב בית הדין, כבוד השופט לנדוי והוכיחה, כי הוא טעה וד"ר סרווציוס ידע. ,,מעל" ליועץ המשפטי ישנה הממשלה, היכולה, בניגוד לעמדתו המוצהרת, להחליט, הלכה למעשה, אחרת... טענתו של היועץ המשפטי, כי נגד הטל והופנקוטן לא נמצאו הוכחות על ביצעו פשעים נגד העם היהודי, היא חלשה ונוראה גם יחד. את ד"ר סרווציוס ותובעי ,,ההגינות" מסוגו, היא לא תשכנע. חוק הוא חוק, הם יטענו, ודרגת הפשע או ייחודו אינם קובעים כלפיו. אם אפשר לעשות יוצאים מן הכלל, נופלת העמדה העקרונית. ומשום מה לא להרחיבם, אם את זאת דורשת ההגנה ,,וההגינות"? אך נוראה היא הטענה, כאמור, כלפינו. אם לא נמצאו הוכחות נגד שני קציני ס.ס., אין זאת אומרת שהן אינן. ואם אין הוכחות, אין זאת אומרת שלא עשו פשעים. כללום יש לאל ידנו להוכיח, או להביא הוכחות, לגבי כל אחד מן הס.ס.מנים? מחמת חוסר אפשרות כזו הוכרז הס.ס. כארגון פושע על ידי בית הדין הביןלאומי וכארגון עויין בחוק של מדינת ישראל, אשר עצם החברות בו היא בת עונשין, כנאמר גם בכתב האישום נגד אדולף אייכמן. במלים אחרות, אף הן לקוחות מן החוק, ס.ס. היה ארגון שמטרתו היתה לבצע פעולות נגד אנשים נרדפים, קרי, מעל לכל, בני העם היהודי. ואם אנחנו לא מצאנו הוכחות, כתובות וחתומות, נגד שנים מבין ראשי מפקדיו, כי הם פקדו באופן אישי ובמישרין על חניקה ושריפה- הזה מספיק, כדי לא להחיל עליהם את החוק החל עליהם, אלא לשמור עליהם מכל משמר?