מאגר כתבי מנחם בגין

בררנו את המושג גולה, עתה נבהיר לעצמנו את המושג מולדת. קמה לנו מדינת היהודים. האם היא המולדת? יחקור כל מי שיושב באולם הזה את לבו, ויאמר. האם אין זו חובה מוטלת על התנועה הציונית, אשר השיגה את ההכרה הבין-לאומית בקשר ההסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל כולה, בימים בהם לא היו בארץ ישראל אלא מתי מעט, לא היה נשק, לא היה משק, לא היה צבא, לא היתה מדינה – או להיפך, עלינו להוסיף ללכת בדרך התעתועים וההתכחשות ולומר: זאת לקחנו, זאת כבשנו, אין לנו עוד זכות על מאומה, הזכות היא לאלה המחזיקים בארץ אבותינו? זו שאלה היסטורית מוסרית, וכפי שאנסה להוכיח גם מדינית ממשית. כרגיל אומרים לנו: קחו דוגמה מגמבטה. אחרי 1870 יש אומרים שגמבטה אמר: תמיד לחשוב על אלזס לורן, לעולם לא לדבר על כך. אבל אלה שמזכירים לנו זאת, שוכחים כי גמבטה אמר כך: הוא אמר שצריך תמיד לחשוב. ואילו אצלנו חושבים שאסור לומר שצריך לחשוב. ולחשוב משמע לשאוף ולהאמין. כמובן, איזו השוואה: אלזס לורן, ירושלים, בית לחם? אבל מי שמביא לנו את גמבטה, ישאל את עצמו. הן הוא אמר שצריך תמיד לחשוב. אבל אין זה עדייין סוף פסוק. יש לנו נסיון, לא מן העבר הרחוק, אלא מן העבר הקרוב. האם אנחנו יכולים לשחק את המשחק הכפול הזה? רק לפני 4 שנים, בסתיו 1956, יצא צבא ישראל, מחץ אוייב, כבש, שיחרר. עד אז נאמר לנו שאנחנו מוכנים לערוב ל-100 שנים שלא נרצה אפילו מילימטר אחד מעבר לקוי שביתת הנשק. לא חלפו אלא מספר שנים מאז יוטבת, זה האי טיראן, ואומרים ששמו העברי הוא יוטבת, חזרה אחרי 1400 שנה למלכות ישראל השלישית. יהודי לא מאז ביוטבת, אך אחד. ופתאום יוטבת לא כבשנו אותה, לא לקחנו אותה, לא השתלטנו עליה, אלא אם היא חזרה אלינו אחרי 1400 שנה. ועזה – לפתע נעשתה חלק משוחרר של המולדת. חלק משוחרר, משמע שיש חלקים בלתי מושחררים. האם כך אפשר לשחק עם העולם כולו? בפנקסנות הכפולה הזאת? פעם אחת למאה שנים, פעם שניה אחרי 1400 שנה, פעם שלישית לתמיד ויתרנו, פעם אחרת - חלק משוחרר של המולדת. לא נלמד מן הנסיון, כי הדברים ההם התנקמו בנו. אבל גם נתבונן בעתיד...