מאגר כתבי מנחם בגין

אולם "חרות התנועה", "חרות היזמה" ו"חרות היצירה" אינן ממצות עדיין את המושג של חרות האדם בשטח הכלכלי. האדם – כל אדם – חייב גם להיות חופשי מן המחסור במצרכים חיוניים, שבלעדיהם אין הוא יכול להתקיים כאדם בתרבותי. צריך שיהיה ברור, כי אם היחיד לא יכול לאכול לשובע, ללבוש בגד ראוי לשמו, להעלות קורת-גג לראשו, ולתת: מזון, בגד, תנאי-דיור הוגנים, השכלה יסודית ומרפא בשעת מחלה לבני ביתר – הרי כל החרויות הנפשיות והמדיניות, אף אם הן כתובות בחוק אף אם הן קיימות במציאות, לא תהיינה אלא חרויות ערטילאיות, לפי ששלילת החרויות האלה הופכת את האדם לעבד, גם אם צרכי קיומו הגופני יסופקו במלואם. בין שלוש הקבוצות העיקריות של החרויות קיימת השפעת-גומלין, קיים קשר שאסור לנתקו. אלו ואלו נותנות טעם ממשי לביטויים העליונים של הכרת כבוד היחיד וחרותו: "בצלם האלהים נוצר האדם" "ולא על הלחם לבדו יחיה האדם". דווקא האנשים, המבססים את השקפת-החיים שלהם על חרות היחיד חייבים לשאוף ליצירת תנאים כלכליים וחברתיים כאלה, שבהם תהליך סיפוק הצרכים הראשוניים, ההכרחיים בחלקם האחד, לכל חי, ובחלקם השני – לאדם התרבותי, יהיה לתהליך טבעי, "בלתי מורגש". כמובן אין התהליך הזה יכול להיות "אוטומטי" ... אדם מבוגר ובריא חייב להשקיע עבודה, עבודת-ידיים או עבודת-רוח, כדי להבטיח לעצמו ולבני משפחתו את סיפוק הצרכים היסודיים...וזהו התוכן של המושג "קידמה". לא "הפרוליטריזציה" היא הקידמה, כי אם להפך, הקידמה מתבטאת או צריכה להתבטא בתהליך גובר והלך של "דיפרוליטריזציה", כלומר של שחרור האדם מעבודה מפרכת ושל קיצור הזמן שבו נעשית העבודה, ההכרחית ל"כיסוי" צרכי-הקיום היסודיים,. אולם ברור, כי עוד בהמשך תקופה ארוכה תעמוד "העבודה ההכרחית" הזאת במרכז-החיים של האדם. ועל כן באמרנו, כי סיפוק הצרכים הראשונים של האדם צריך להיות "טבעי", "בלתי מורגש" הינו מתכוונים לומר כי המצרכים המספקים את הצרכים האלה יעמדו לרשותו של כל אדם בתורתו פרי-עבודתו, כפי שהאויר "עומד לרשות" ריאותיו – כלומר מבלי שהאדם ירגיש בחסונם, לאחר שהוא מצדו נתן תמורתם, אם בעבודת ידיו ואם בעבודת-רוחו.