מאגר כתבי מנחם בגין

זוהי טרגדיה יהודית מיוחדת במינה. אוייבי ישראל הצליחו להטעות ורמות את המופקדים על בטחונה. האוייבים עשו את כל ההכנות ואילו באמ"ן שלט הביטוי המאמלל, אשר עוד במאי 1973, ביקשתי לא להשתמש בו כלל: סבירות נמוכה... גם דו"ח וועדת אגרנט מזכיר ביטוי זה, אשר המשתמשים בו היו כאילו אסירי קסמו. הערכת אמ"ן זו נופצה לרסיסים.

אבל אם נשים לב לקביעת הוועדה, כי איש מן הנוכחים, חברי הממשלה הקובעים, לא השיגו כלל על אותה "סבירות נמוכה", נבין את האחריות הרובצת על שכמם. אם היועצים הצבאיים טעו בהערכתם – והדו"ח מוקיע את טעותם הנוראה – הרי אנשי הדרג המדיני טעו בהערכה בלתי נכונה של חוות דעת מוטעית. ולהעריך הערכות מודיעיניות – זה תפקידה של המדיניות, זו חובתם העיקרית של מדינאים, זו אחריותם בפני בית הנבחרים ובפני הציבור כולו. לא תיתכן שום התחמקות מחובת האחריות הזאת. המחדל הוא פרי דיוניהם וסיכומיהם של חברי הממשלה. דו"ח הוועדה גם אומר זאת במפורש: "פתיחת המלחמה על ידי מצרים וסוריה ביום הכיפורים תשל"ד (6.10.73) בשעה 14.00 בקירוב, הפתיעה את צה"ל בזה שעד לשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום לא העריכו בפיקוד העליון של צה"ל ובהנהגה המדינית (הדגשה שלי – מ.ב.) שמלחמה כוללת עומדת להתחיל"...

הנהגה מדינית. המקבלת מידע מפורט על הכנות האוייב למיתקפה אפשרית, והיא מונעת התגיסות כוללת, נושאת במלוא האחריות המוסרית, הציבורית והמדינית בעד טעותה יותר מאשר הפיקוד העליון הכפוף לה, אך בודאי לא פחות ממנו. היכול איש הוגן כלשהו להעלות על הדעת, כי הכפופים ייקראו לאחריות ואילו הממונים עליהם יחמקו ממנה?

אולי ניתן לצמצם את האחריות ולהטילה על ארבעת השרים אשר השתתפו, כלשון הוועדה, בהתייעצות הצבאית-מדינית ביום ה-3 באוקטובר? את השרים האלה, את כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, אפשר לשאול: מה עשיתם לעם הזה? לפניכם היו עובדות והערכות. את ההערכה אימצתם, בעובדות לא התחשבתם. התבוננו נא בתוצאות החמורות של טעותכם הנוראה. לא זו בלבד שלא החלטתם להורות על גיוס הכוחות והזזתם לעבר החזיתות אלא, להיפך, למעשה קיבלתם החלטה שלא לגייס, שלא לבקש את הממשלה כי היא תחליט על צוו הגיוס. אפילו על ישיבת ממשלה שלא מן המנין, לדיון במידע, איש מכם לא המליץ. נהפוך הוא. הסכמתם כולם לדעה, כי יש זמן לדון בסוגיה הבטחונית, אשר דחופה ממנה לא תיתכן, בישיבה רגילה בעוד חמישה ימים! לזמן המכריע, נתתם לחלוף בלא מעשה, כאילו שום סכנה לא ארבה לחיילי ישראל, לבטחון המדינה. האין אתם חשים כי בשיקוליכם או בחוסר השיקול המרובע שלהם (כך במקור – ד.ב), המטתם אסון על עם ישראל?

כל השאלות המשוערות הללו הן סבירות. זכור לנו, כי באחד הימים טען סגן ראש הממשלה, מר אלון, בקשר עם המחדל: כולנו אחראים, אבל יש לבדוק מי אחראי יותר או פחות. עתה, לאחר קריאה קפדנית בדו"ח של וועדת אגרנט, ברור לחלוטין, כי מידת האחריות הגדולה ביותר מוטלת על ארבעת השרים, אשר, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה שמעו את תת-אלוף שלו, "איש מהם לא חלק על הערכתו" וכולם הסכימו עם ראש הממשלה, כי אין מה למהר, כי יש זמן להתכנס ולדון על כוונות האוייב, כעבור חמישה ימים, בישיבה מן המנין הסדיר ביותר. על אף כל אלה, הנני שב ומציע, כפי שהצעתי החל מן היום השביעי באוקטובר, לאחר שנודע לי על השתלשלות הענינים, לתבוע את האחריות הציבורית, הפרלמנטרית, מן הממשלה כולה. היא המיטה עלינו את אסון המחדל בין כסה לעשור; אחריותה הקיבוצית היא. חלק מן השרים ידעו והחליטו לא לעשות; חלקם האחר לא ידעו דבר משום שאיפשרו ליצור מצב בו יכלו לא לדעת. האחריות המשותפת חלה על כולם, על המוסד המבצע העליון כולו.

כדי להמחיש את הסוגיה הקונסטיטוציונית, אספר משהו מנסיוני האישי. למעלה משלוש שנים שירתי כחבר ממשלה. יכולני, איפוא, להעיד, כי החל מן האחד ביוני 1967 ועד סוף יולי 1970, היתה הממשלה "פתוחה" - פתוחה לשכנוע, שום החלטה בעלת חשיבות מדינית צבאית לא נתקבלה בה מחוץ להרכבה המלא, או לוועדת שרים לעניני בטחון, אשר פעלה, בשנים ההן, ברציפות וביעילות. לא היה "מטבח". שום קבוצת שרים ממפלגת העבודה אף לא העלתה כל הדעת, כי יש לה סמכות להתכנס ולהחליט בלי דיון בועדת השרים לעניני בטחון, או בממשלה כולה. חברי ואני עזבנו, כידוע, את הממשלה למען ארץ ישראל והוכחנו לכל, כי יש להעדיף את העיקרון על המשרה, כי בין כסאותינו ובינינו אין אפילו מוליקולה של דבק. אבל יכול אני, גם בדיעבד, להודיע, כי לוא, בימי שרותנו בממשלה, היה נוצר בתוכה "מטבח" חד-מפלגתי, החוטא באוזורפציה של הסמכות הממשלתית, לא היינו נושאים מצב זה אפילו חודש, או שבוע אחד. "פתוחה" היתה הממשלה, אשר בה השתתפנו; לכן יכולנו לא רק להביע דעתנו בה אלא גם להשפיע על החלטותיה. אבל אם המפלגה, אשר נציגיה הם רוב בממשלה, מקבלת את ההחלטות החשובות "בהתייעצות צבאית מדינית" מוקדמת – איך תשפיע? האמת היא כי אותו סדר ציבורי טוב, אשר היה בממשלה כל שנות פעולתנו בה, נשבר בסוף יולי 1970, או אז, באחד ממוצאי השבת זימנה הגברת מאיר לביתה את שרי המערך ושם החליטו לבטל את החלטת הממשלה הקודמת על יזמת רוג'רס, להתחייב בביצועה של החלטה 242, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל. קו ארוך, אך ישיר, מוליך מן ההתייעצות המדינית ההיא עד להתייעצות הצבאית המדינית ב-3 באוקטובר 1973. קו "המטבח". הוא אמנם היה נקי, כפי שאמרה לא פעם הגברת מאיר, אבל נשברו בו היקרים בכלים הממלכתיים. מה עשו שאר השרים, ממפלגת העבודה, במפד"ל, לא? הם כאילו השלימו עם הפיכתם לסופר-מנהלים כלליים של משרדיהם; הם ידעו היטב, כי ההחלטות החשובות באמת מתקבלות מחוץ למסגרת דיוניהם והישג השפעתם. הם קיבלו את דין הוצאתם ממעגל ההשפעה וההכרעה. הם אחראים, איפוא, בלא סייג למחדל חוקתי אשר הוליך למחדל המדיני והצבאי. המסקנה ההגיונית, הבלתי נמנעת, היא, איפוא, כי הממשלה, כל הממשלה כולה, נושאת באאחריות מוסרית פרלמנטרית, מדינית בעד מה שלא הוחלט לעשות, ובעד מה שהוחלט לא לעשות, עד השעה 9.25 בבוקרו של יום הכיפורים לישראל, ה-6 באוקטובר לגויים.