מאגר כתבי מנחם בגין

ביום ההוא ישבנו ודנו מה לעשות כדי להציל את עמנו משואה חדשה. קצין בכיר בצבאנו עשה חישוב בלתי רשמי כי במלחמה שתבוא עלינו נאבד מאה אלף אנשים. האומדן הרשמי של צבאנו היה שלושים אלף אבידות בנפש. כאשר תמו הקרבות ספרנו שבע מאות תשעים ואחד חללים מקרב טובי בנינו. קרוב לאלפיים פצועים. בשבילנו היה זה קורבן דמים בלתי משוער. אך נשער בנפשותינו חלילה מאה אלף שלושים אלף אבידות בנפש. הן זו היתה שואה לעמנו. טובי בנינו היו נופלים. כזה היה המצב. כולנו זוכרים בשבתנו באותו חדר סגור, בבואנו להחליט להורות לצבאנו לא לחכות עוד, עד אשר יבואו מפציציהם ויהפכו בתינו לבתי קברות חלילה, עד אשר יבואו טנקיהם וינסו לפרוץ ולחתוך את המדינה לשתיים, אלא לצאת לקרב. להביס את האוייב, להדביר את התוקפן, להודפו. אמרנו אז איש לרעהו: איננו יודעים מה יאמר העולם. אנחנו פה בחדר הסגור יודעים, כי אם כך נצווה זה יהיה השימוש בזכות להגנה לאומית עצמית במובן הנשגב ביותר בתולדות אנוש. לא רק להגן על המדינה אלא להציל עם משואה שניה. זאת היתה מלחמת התגוננות. כללים גדולים במשפט הבינלאומי המה. אם אומה מתגוננת הודפת ומביסה את התוקפן בעקבות המלחמה הזאת חלים שינויים טריטוריאליים יסודיים גם בחוזה השלום, ואת זאת עלינו לומר בגלוי באוזני על העמים ללא כל התחמקות.