מאגר כתבי מנחם בגין

בינתיים היה דיון מה לעשות בחילביץ'. החברים דרשו להוציאו להרוג. לפי חוקי המחתרת היתה דרישתם מוצדקת בהחלט. הבוגד והמלשין, אומרים חוקי המחתרת, אחת דתו למות. אולם אני מנעתי בעד המתתו של חליביץ'. חששתי למרות הכל, מפני טעות. בפשטות, לא העליתי על הדעת, שאדם עברי מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה. במרוצת הזמן למדתיאת האמת והודיתי בטעותי. אבל בימים ההם, כאשר היה צורך להוציא פסק דין שלמות, לא השלמתי עם הרעיון ודרשתי הוכחות מלאות. בינתים ברח חילביץ' למצרים. באו החברים וטענו: הנה ההוכחה הסופית. אך לבי לא היה שללם. אין זו עדיין הוכחה, טענתי. אולי הוא ברח מפחד שמא יתנקשו בו בגלל החשד שנפל עליו, אף עלי פי שאין החשד נון? דרשתי להעמיד את חילביץ' במבחן אחרון ולדרוש ממנו לחזור ממצרים ארצה בכדי להתיצב לבירור. והיה אם יסרב לשוב, יהיה ברור שפרובוקטור ומלשין הוא. ודינו יחרץ. מרידור היה אז במצרים. דעתו היתה אחרת. הוא טען שאין צורך בשום מבחנים, חילביץ' הוא בודאי פרובוקטור. ומרידור צדק. אין פלא. הוא היה מנוסה בעניני מחתרת, ואני – חסר נסיון הייתי. אף על פי שדעתו היתה אחרת, מלא יעקב את ההוראה ושלח אנשים אל חילביץ' שנמצא באחד המלונות היפים בקהיר והתעתד לצאת לאמריקה. השליחים מסרו לחליביץ' את דרישת הארגון. הוא סרב למלא אחריה. ולמחרת היום מסר את שני הבחורים בידי בלשים בריטיים שהופקדו לשמור על ראשו. המצב היה ברור. אך בטרם השיגה את המלשין יד הצדק, הוא הוטס לאמריקה. כמובן, המחתרת יכלה גם שם להשיגו, אך היו סיבות שבגללן נמנענו מלעשות זאת. חילביץ' נשאר בחיים. הוא סמל את "מחלת הילדות" של פעילותנו במחתרת אך הוא לא הוסיף עוד להביא נזק למחתרת הלוחמת. ודומה, כי חיים כאלה גרועים ממות...