עברו לא עשר דקות אלא שעות מספר והוסכם בינינו, חברי האצ"ל הנצורים, כי אעלה על סיפונה של אלטלנה ונשוט לתל-אביב, כדי לבוא משם בדברים עם חברינו במטה הזמני עם נציגי הממשלה. קיימנו מסדר פרידה. לפתע, ללא כל אזהרה, נפתחה עלינו אש מרגמות ומקלעים. הוא הדין בעלותנו על הסיפון.
מאז חלפו שנים רבות. אני כותב את השורות הללו בעצבות. כזאת היתה השנאה בימים ההם. נראה, כי, על אף הזמן הרב, לא הכל נתרפאו ממנה.
בתל-אביב נתקבלנו באש. אך היא לא פגעה באיש. במשך היום, בעמדנו על שרטון, התחלנו להוריד, בסירתנו, כמות של נשק. הודענו, כי לחיילי ישראל הוא, ולא נגדם. שוב, בלי אזהרה כלשהי, נפתחה אש קטלנית על הסירה ועל האניה. או אז נהרגו ונפצעו אנשינו. אז גם היו חילופי אש. אנשינו ניסו להגן, ממש באורח אינסטינקטיבי, על חבריהם. … Continued
מיליונים יהודים היו מושמדים מדי יום ביומו. ארץ-ישראל היתה משועבדת, גזולה, סגורה. המרות, אשר בשמה מדבר מר אלון, קבעה ודרשה, כי עד תום מלחמת העולם השניה אין לעשות דבר. במלים אחרות, היה על כולנו לראות את עמנו, מאז נודע על מסע ההשמדה הגרמני, בהכחדתו המתמדת, ולא לנסות אפילו, על ידי מלחמה מרדנית, לפרוץ את שערי … Continued
משמיצינו מדברים על עריקת חיילי אצ"ל, או בריחתם. ייכלמו. מצאו להם "עריקים", בלוחמים אשר, במשך שני, ללא הפוגה, סיכנו את נפשותיהם למען האומה. אך, נכון, הם קיבלו ידיעות מחרידות שאחריהן חשו לעזרתם. מי היה זכאי מבחינה אנושית, לדרוש מהם, כי ינהגו אחרת? גם על כך הריני מקבל על עצמי את מלוא האחריות. אבל אלה, אשר … Continued
