בכרוז זה מציג בגין את זבוטינסקי כמורה של כל מנהיגי המחתרות ומציג את גישתו.כמו שטען זבוטינסקי לפניו בגין טוען שהדרך היחידה להשתחרר מהמנדט הבריטי ולהקים מדינה היא להתמרד כנגדו באמצעות הכוח ולא באמצעות מהלכים מדיניים מול בריטניה אשר מהווה מכשול לציונות.
בגין טוען שכשם שהנאצים לא מיד פעלו להשמדה פיזית של היהדות אלא פעלו בשלבים וראשית פגעו בגאווה האישית הלאומית, כך גם הפעולה נגד הציונות שהחלה מהצהרת בלפור בהדרגה במשך 22 שנה עד הספר הלבן. אחד השלבים היה הכותל המערבי, אליו נשלחו מדי שנה שוטרים בריטים להפריע את התפילה. בגין מציין שבשנת תש"ד האצ"ל דאג להעמיד את השליטים בפני עובדה ולמנוע את התקרבותם של שוטרים לכותל ביום הכיפורים
בגין מספר על שני האישים שהשפיעו עליו – הרצל, ותלמידו ז'בוטינסקי. בגין טוען ששניהם, שימי השנה לפתירתם חלים בתמוז, חזו את החורבן, בזמן שסביבתם לא קיבלה את חזונם וחשבו שהם מרעים את המצב. בגין עומד על ההבדל בין שניהם, וטוען שהרצל הגה את הרעיון, וז'בוטינסקי, הנהיג את המלחמה בשם הרעיון, וחינך את הדור שילחם למען הגשמת הרעיון.
החוברת "אנו מאמינים… – דברים שהושמעו בפני מפקדי הנער הלוחם אי שם בציון", פורסמה על ידי האצ"ל באייר תש"ד (אפריל-מאי 1944), זמן קצר לאחר הכרזת המרד. היא מהווה מניפסט אידיאולוגי המכריז על שינוי מהותי במאבק היהודי: המעבר ממעמד של קורבן מתגונן למעמד של לוחם אקטיבי התובע את חירותו בנשק. הטקסט מבקר בחריפות את הנהגת היישוב הממוסדת ("הגבאים") על מדיניות הציות לבריטים, וטוען כי לנוכח השמדת יהודי אירופה וסגירת שערי הארץ, שיתוף הפעולה עם שלטון המנדט הוא פשע מוסרי. החוברת דוחה את ההאשמות ב"טרור" או "טירוף", ומציגה את המרד המזוין כדרך הריאלית היחידה להפלת "שלטון הדמים" הבריטי ולהקמת מדינה עברית עצמאית
בנאומו בפני הכנוס העולמי השלישי של בית"ר, בגין קורא לעבור מציונות מעשית ומדינית, לציונות צבאית, ולכבוש ולשחרר את המולדת הכבושה. בגין מציע לשנות משפט בנדר הבית"רי ובמקום "אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה". יש לומר "אכין זרועי להגנה עמי ולכיבוש מולדתי." ככל הנראה מדובר בטויטה שנכתבה לקראת הנאום.
