במאמר זה בגין מסביר את תפקיד האופוזיציה כמרכיב הכרחי במשטר דמוקרטי. בראשונה אופוזיציה צריכה להדגיש שוני מהמשטר הקיים, על ידי התנגדות לחוקים 'רעים' (בגין מביא כאן לדוגמא את חוק המשמעת הקואליציונית), הצעות אי אמון (שתפקידם הוא לא רק להפיל את הממשלה, אלא להביא לתשומת לב הציבור התנהלות בעייתית של הממשלה), והקמת ועדות חקירה פארלמנטריות. תפקיד נוסף עליו עומד בגין הוא להוכיח אחדות מתוך רצון חופשי של המתאחדים (לא חד-מפלגתיות). תפקידה השלישי של האופוזיציה הוא שאיפה לחילופי שלטון
מאמר של בגין על ספרו של אלכסנדר סולז'יצ'ין ועל התקופה שלו עצמו בעבודת פרך ולקח ממנה לכל מלקקי הפינכה הקומוניסטית
מאמר של בגין שבו הוא מנתח בצורה מעמיקה את המושגים הפוליטיים של שמאל וימין, ואת זיהויים המקובל עם מושגי הקידמה והריאקציה בהתאמה. בגין מתנגד לזיהוי זה, וטוען כי הנציגים העולמיים של השמאל הינם ריאקציונריים, ואילו הימין, גם בישראל, הוא תומך הקידמה האמיתי.
במאמר זה דן בגין בשיטה הדמוקרטית. בגין טוען כי מהתבוננותו במשטרים שונים בעולם הוא למד כי לא תיתכן קיום דמוקרטיה בלי בחירות לפרלמנט אך מצד שני גם בחירות שמתקיימות לא מבטיחות שהמשטר אכן דמוקרטי. בגין טוען שמדינות קומוניסטיות שונות (וארצות נוספות כגון מצרים) למרות שמתקימות שם בחירות אין הם מקיימות משטר דמוקרטי. בגין טוען עוד כי המבחן האמיתי לדמוקרטיה היא בהפעלת הכוחות בין קואליציה ואופיזיציה בין בית נבחרים לבין ממשלה. כאשר יש ניגוד משמעותי בלבד בין האופוזיציה לקואליציה הדבר מוביל בסופו של דבר להרס הדמוקרטיה אך כאשר יש גם שיתוף פעולה בין הקואליציה לאופוזיציה זה מבטיח קיום דמוקרטיה. בגין במאמרו סוקר גם את עקרונות בית הנבחרים באנגליה וארה"ב ואת הפרדת הרשויות. בגין מציין במאמרו לשבח את הפרדת הרשויות בישראל.
בגין תוקף בחריפות ביקור של מורה גרמני בבית ספר ישראלי, ויוצא נגד ניסיונות ישראל להכשיר את גרמניה מבחינה מוסרית כחלוצים שחותמים על תעודת כבוד ואמון לגרמניה החדשה. בגין יצא נגד השכחה והסליחה לגרמניה ועמד על דמותה של גרמניה כיום וטען כי במנגנונים הצבאיים והממלכתים שלה פועלים אנשים בעלי עבר נאצי. בגין קרא שלא לקיים כל יחסי תרבות עם גרמניה וציין את העובדה כי בשל יחסה המתרפס של ישראל לגרמניה, נפגעים קשריה עם מדינות אחרות כמו ברה"מ שלא רואה בעין יפה את יחסה הידידותי של ישראל לגרמניה. הנאום המלא מובא גם בדברי הכנסת 9.1.1962
