הישיבה השישים-ואחת של הכנסת השישית – יום רביעי, כ״ח אייר תשכ״ו – 18 מאי 1966- הודעת ראש הממשלה על עניני מדיניות ובטחון וסקירה על פעולות משרדו

בגין תוקף את מדיניות החוץ של הממשלה, במיוחד את ההסכמים עם גרמניה, התנהגותה בזמן ביקורו של אדנאואר, והיחס המרגיע כלפי מרוץ החימוש מול מדינות ערב. בגין טוען שפעלותיה של הממשלה פוגעות ב"פרסטיז'ה" של המדינה ושל הממשלה. בגין טוען שהפגיעה זו גורמת להתפרצויות אלימות ברחובות, שמביאות משטרתית. הנאום מובא גם בעתון היום מתאריך 20/05/1966

דו-חימוש ערבי

במאמר זה, בגין מנהל תסריטים אפשריים לחילופי דברים בין ישראלי לרוסי, בין ישראלי לאמריקאי, ולבסוף גם בין מצרי לרוסי בנוגע לחימוש באזור. בגין טוען שלמרות טענותיהן של המעצמות שנשקם המועבר למצרים, ירדן, ושאר מדינות ערב באזור נועד לשמור על איזון, ולא יופנה בסופו של דבר נגדן, או נגד ישראל יש להזהר מיכולתם המשתפרת של האוייבים, ולא לסמוך על האופטימיות הרשמית

פירוז ממה, הסכם עם מי?

במאמר זה בגין דן בהתחמשות בנשק גרעיני. בגין טוען שאין ממש בטענה שאם ישראל לא תתחמש, גם מצרים לא תתחמש בנשק גרעיני, שכן מצרים דואגת כל הזמן לפתח נשקים חדשים על מנת להתעלות על יכולתה של ישראל. לעומת זאת אם ישראל תייצר נשק גריעיני יכולת הארתעה שלה תמנע תקיפה מצד מצרים. בגין מוסיף וטוען שניהול המדיניות לפי חשש מדעת העולם כבר עלה בדם, וכי אסור לזלזל באיומים להשמדת ישראל. לדעתו של בגין הצעת ההסכם הדו-צדדי לפירוז עם מצרים, יענה בשלילה אם לא בזלזול, וכן, גם אם מצרים תחתום על הסכם בינלאומי, בין-מעצמתי בנוגע ליכולת גרעינית, לא יהיה ניתן לסמוך על כך.

כושר גרעיני ובלימתו

במאמר זה, עוסק בגין ביכולתם הגרעינית של מדינות שונות. בגין סוקר את המצב הגרעיני הידוע, בין המערב למזרח, ואת יחסי הכוחות המבטיחים בעצם שאף אחת מהמעצמות לא תשתמש בנשק. בגין מתייחס לשאלה האם יש לאפשר למדינות נוספות להתחמש בנשק אטומי, ובתוך כך, האם אין זו זכותה של ישראל לפתח יכולת גרעינית. בגין טוען שמצבה של ישראל שונה מזה של הודו ופקיסטן שכן אויבותיה של ישראל מצהירות על רצונן להשמיד את ישראל, וכן שכל מטרת התחמשותם בנשק כלשהו היא השמדת ישראל, ולכן לישראל יש את הזכות, טוען בגין, לנשק גרעיני, שיאפשר לה כח הרתעה משמעותי.

חוב מוסרי לממכר

במאמר זה בגין מדבר על התפתחות היחסים בין ישראל וגרמניה. בתחילה, מסביר בגין, נדרשה גרמניה לשלם בעבור הרכוז היהודי הבזוז, תוך הבטחות שלא יתקשרו ביחסים דיפלומטים מעבר לזה (למרות שכך לא היה) כיום, נשלחו נציגים לגרמניה על מנת לתבוע פיצוי על החוב המוסרי – דמי דמים. בגין טוען שדרישות אלה גורמות לאנטישמיות מהסוג הגרוע ביותר – הבוז – וכי דמות היהודי המצטיירת מכך הוא של רודף בצע. לטענתו גרמניה לא מכירה בחובה לישראל, ולא תהיה מוכנה לתת לה יחס מיוחד. בגין מתיחס גם למדענים הגרמנים שנשלחו למצרים בעקבות ידידות רבת שנים עם העולם הערבי, עוד מהתקופה שבין מלחמות העולם.