במכתב זה ששולח מנחם בגין לרב הראשי לישראל, הוא טוען כי ניסה למנוע את פינוי היישובים ברפיח בקמפ דיויד. אך סירוב המערך להצעתו לקיים שתי הצבעות, אחת על ההסכם עם המצרים והשנייה בנושא פינוי היישובים ברפיח גרם לכך שבשביל לאשר את השלום עם מצרים הם אולצו ליישב את מתיישבי רפיח במקום אחר.
בגין מציג את ממשלתו השנייה לכנסת, לאחר הניצחון בבחירות לכנסת העשירית. בגין מדגיש שהליכוד מרכיב את הממשלה בזכות העובדה שקיבל יותר קולות מהמערך. בגין מדגיש כי תקיפת הכור בעיראק ופעולות של חיל האוויר בלבנון הן פעולות של הגנה עצמית לגיטימית. בגין משבח את הברית האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית, מביע תקווה לשיפור היחסים בין ישראל לצרפת בעקבות ניצחונו של פרנסואה מיטראן בבחירות. בגין טוען שישראל אינה מעוניינת בסכסוך מול ברית המועצות, אך חידוש היחסים תלוי בהחלטה של ממשלת ברית המועצות ובמצבם של יהודי ברית המועצות ושל אסירי ציון. בגין מדגיש שממשלתו דוגלת בליברליזם אך לא בהפקרת אדם. בגין מוחה נגד שימוש בביטוי "שתי תרבויות" בתעמולת המערך. בנאום המסכם בגין חוזר על הטענה שהליכוד היא המפלגה הגדולה בזכות העובדה שהיא קיבלה את מירב הקולות. בגין מכחיש שהתקיים משא ומתן מול אש"ף על הפסקת אש בצפון. בגין מזכיר שהמדינה קמה לא רק בזכות הקיבוצים, אלא גם בזכות יוזמה חופשית. בגין מודיע על הסכמתו של דוד לוי למלא תפקיד שר בממשלתו.
בקיצור אתם רבותי קיבלתם 708536 קולות והליכוד קיבל 718941 קולות. הליכוד הוא המפלגה הראשונה בישראל, ואתם נשארתם המפלגה השנייה בישראל… אתה יודע, שמעון, כמה שנים אני ישבתי על הכיסא הזה? – 12 שנה. שיהיה לך לבריאות. מקום לא רע.
לאחר היבחרו בשנית לראשות הממשלה, בגין נושא הספד למורו ז'בוטינסקי, בשנת המאה להולדתו. בגין מדגים כיצד דבריו של ז'בוטינסקי מתגשמים. התפרסם בעתון 'האומה' 1998
בנאום מרגש שנישא למרגלות פסל "האריה השואג" במלאת 61 שנים לקרב תל-חי, פונה ראש הממשלה מנחם בגין אל הדור הצעיר ואל חיילי צה"ל. בגין מבקש להחזיר את הקהל אל רגעי הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו. בפתח דבריו הוא מציב את תל-חי כנקודת האפס של הגבורה היהודית בעת החדשה – המעיין ממנו נבעו תעצומות הנפש שהובילו להקמת המדינה. בגין מיישב את המתח הרעיוני שבין האמרה "טוב למות בעד ארצנו" לבין השאיפה המודרנית "טוב לחיות בעד ארצנו", וקובע כי אין ביניהן סתירה: החיים החופשיים והבניין הם היעד הנעלה, אך מסירות הנפש היא התנאי ההכרחי להשגתם. הוא מבהיר כי המוכנות להקריב כשאין ברירה אחרת היא הערבות היחידה לחירותו של עם, ובכך הופך את מורשת טרומפלדור מצוואת מוות לצוואת חיים ריבוניים
