Subjects: לאומיות

המאמר שלפנינו עוסק בוויכוח היסטורי מכונן שהשפיע על המאבק הציוני להקמת מדינה יהודית ריבונית. במרכז המאמר עומדת השאלה הטעונה: האם השימוש בכוח היה הכרחי, מותר או אפשרי כדי לממש את זכותו של העם היהודי למולדת חופשית? בגין מציג שני מחנות מנוגדים בקרב הציבור היהודי: אלו שדחו את השימוש בכוח, ותמכו בדיפלומטיה, עליונות מוסרית או רכישת קרקעות בדרכי שלום, ואלו, כמוהו, שראו בהתנגדות מזוינת אמצעי הכרחי לשחרור לאומי. המאמר, שנכתב חמש שנים לאחר קום המדינה, משקף את תוצאות הוויכוח האידיאולוגי הזה, מבקר את מדיניות ההנהגה הישראלית לאחר העצמאות, ומדגיש את המתח המתמשך בין המושגים "זכות" ו"כוח" בעיצוב גורלה של האומה

נאום היציאה מהמחתרת של מנחם בגין, שנישא למחרת הקמת המדינה, מעל גלי תחנת השידור "קול ציון הלוחמת", כפי שהודפס בספר "במחתרת", כרך ד', הוצאת הדר (תל אביב, תשכ"ב). בנאומו מכריז מנחם בגין על סיום שלב המאבק בשלטון הבריטי ומעבר לפעילות גלויה במסגרת מדינת ישראל הריבונית. בגין מברך על הנס שבכינון העצמאות לאחר שנות הרדיפה והשואה, אך מזהיר כי הקמת המדינה היא רק ראשית הדרך וכי המשימה הקשה ביותר היא שימורה אל מול העוינות הערבית. הוא קורא לאחדות לאומית, להעצמת כוחו של הצבא העברי ולהמשך חזון השחרור של המולדת כולה, תוך התחייבות שהאצ"ל יפסיק לפעול כמחתרת ולוחמיו ישתלבו כחיילים וכאזרחים שומעי חוק. בגין מתווה את דמותה של המדינה הרצויה כמדינת חוק דמוקרטית המושתתת על צדק חברתי, שיבת ציון המונית ויחסי גומלין מכובדים עם אומות העולם, ומסיים בקריאה לנחישות ולגבורה עד להשגת הניצחון המוחלט במלחמת העצמאות