נסיונות להעכיר שעה יפה

עדיין נמשך הוויכוח, אם היתה סכנה, ומה היו ממדיה, בימים בין החמישה-עשר במאי ובין ה-5 ביוני 1967. שכני לטורים מר מתתיהו פלד, ובטאונה הרשמי של מפלגת העבודה "אות", הגיעו למסקנה משותפת, כי גם החשש מפני אבידות מרובות בנפש לא היה ממשי. טענות אלו אינן יכולות אלא לעורר פליאה בלבו של כל מי שהיה קרוב לעובדות והערכתן, בשלושת השבועות ההם.

בהפרש של שבוע, בקירוב, נתקיימו שתי פגישות בין נציגי הממשל האזרחי ובין מפקדי הצבא הבכירים. בראשונה מהן לא השתתפתי, אך קיבלתי עליה דין וחשבון מן המקורות המהימנים ביותר. המפקדים דיברו קשות. תלונתם העיקרית היתה, כי הממשלה מהססת ואינה מחליטה נוכח הסכנות הקשורות בריכוז גובר והלך של הצבא המצרי. לפי טבע תפקידם, הם הביעו דאגה לריבוי אבידות, אם ההמתנה תימשך, ולאויב יינתן, כל יום, לתגבר את כוחותיו בחזית, ולמקש את דרכי הגישה למחנותיו. כך דיברו לא מקבלי שמועות אחוזי בהלה, אלא המפקדים האחראים של צבאנו, אשר למדו לקרוא מידע ולהעריכו. הם לא היו מבוהלים; הם היו מודאגים. לדאגתם נתנו ביטוי חזק.

בפגישה השניה השתתפתי, כחבר ועדת השרים לענייני בטחון. את אשר שמעתי בה, לא שכחתי, ולא יתכן, כי אשכח. דיברו אלופים בחילות ופיקודים שונים. מדבריהם התקיפים נשמע הד של השיחה הקודמת. שאלה אחת היתה בפי כולם: עד מתי נמתין? מתי תתקבל ההחלטה? ישבתי ליד ראש הממשלה. שמתי לב, כי דברי הקצינים מכאיבים לו מכעיסים אותו. בקשתי לעזור לו: אל תכעס עליהם, הם מדברים מתוך דאגה. היתה זו אמת. הדאגה היתה מנת חלקם של כל הדוברים והמשתתפים. שמענו דין וחשבון מפורט ומוסמך, כיצד האויב מדרום ריכז, יום אחר יום, את גדודיו, והגיע להצבתן של שבע דיביזיות עם שריון רב ועצום.

מפיו של אלוף אחר שמענו הסבר, כי אם נאצר העז לרכז בסיני, מול צבאנו, כמעט את כל כוחותיה של מצרים, הרי הסיבה לכך היא הססנותה של ממשלת ישראל. שמענו מפיו גירסה, כאילו אין סומכים על צה"ל, שיהיה מסוגל להביס את חיל מצרים ואת כל צבאות ערב, אם יצטרפו למלחמה. לצה"ל, אמר, לא מגיע חוסר אמון כזה. השאלה היא: ההחלטה. כל יום העובר בלי שהממשלה תחליט, מרבה את הסכנה.

אחד המפקדים הבכירים, אשר השמיעו דברים אלה, ודומים, באזני ראש הממשלה וחבריה, היה האלוף מתתיהו פלד. אין לו סיבה להצטער, או להתחרט, על נאומו; יכולני להעיד, כי הוא עשה רושם רב על שומעיו. אבל כאחד מהם, זוכר אני, כי אף הוא הופיע בפנינו "אי שם" כאדם מודאג, המזהיר מפני סכנה גוברת. אם לאחר מעשה, טוען מר פלד כי בימי ההמתנה לא נשקפה לנו בעצם סכנה רצינית, עליו להסביר לנו את דאגתו העמוקה, אשר לה נתן ביטוי מובהק, בימים ההם, ובמיוחד ביום ה-1 ביוני 1967. אם לא היתה סכנה, מנין באה הדאגה? מפני מה הוזהרנו, לא על ידי יוצרי בהלה, אלא מפי יודעי דבר?

אבל אין ספק, כי עדי מלחמת ששת הימים, היתה נשקפת לישראל סכנה רצינית. למעשה, אפשר, וצריך, לציין שלוש סכנות, אעמוד על כל אחת מהן. מול ריכוזי כוחותיו של האוייב, גייסנו כמעט את כל כשירי השרות. מי שזכרונו לא טושטש, או מי שאינו רוצה למחות עובדות, יודה גם היום, כי לא היה לאל ידנו לקיים, עוד זמן ניכר, מצב מיוחד זה. החקלאות נידלדלה, התעשיה, בחלקה, שותקה, ערים וכפרים נתרוקנו מתושביהם, כל משפחה היתה מודאגת וצמודה, יום אף לילה, למכשיר הרדיו, הקבוע או הנייד, אם בבית ואם ברחוב. עד מתי יכולנו לקיים מצב כזה, בלי שבר רציני בחיים הממלכתיים והלאומיים? באין החלטה לפעול, להדוף ולהביס את האויב, עמדה בפנינו אחת משתי האפשרויות: לשלוח הביתה את חיילי מילואים, או ללכת לקראת התמוטטות מבית. לו היינו מחליטים לשחרר את רבבות ה מגוייסים, היינו חושפים את המדינה הקטנטונת בפני שבע דיוויזיות של האוייב מדרום וחטיבות תקפניות נוספות מצפון וממזרח. את זאת, כמובן, לא יכולנו לעשות. נותר, איפוא, הכורח להוסיף ולהחזיק בשדה את מיטב כוח האדם שלנו ואת מירבו. אבל בכך שוב היתה סכנה רצינית של עצירת הגלגלים המניעים את חייה של מדינה מודרנית. ברור, איפוא, כי משלא נבחרה, וכל עוד לא נבחרה, הדרך השלישית: לקום ולהביס את האויב, נשקפה למדינה סכנה רצינית מאוד.

האבידות. לפני הכל, עלינו לציין, כי תשע מאות שבעים ואחד לוחמים הרוגים ואלפי פצועים, ביניהם נכים לכל חייהם, הם קרבן דמים נורא בשביל שארית פליטה של עם, אשר לא הונח לו עדיין לזכות אפילו בשנת שלום אחת. אבידות אלו סבלנו לאחר שהחלטנו לשים קץ להמתנה המסוכנת. אבל לו היינו מותירים לאויב התוקפני את יזמת הפתיחה של פעולות איבה, ברור, כי היינו סובלים אבידות בנפש, בקרב האוכלוסיה האזרחית והחיילים, בשיעור לא נודע, הרבה יותר גדול. קבלתי, באחד הימים ההם, כי הערכת הצבא הרשמית, היתה: שלושים אלף אבידות. חלחלה תעבור בלב, אף היום, בבואנו לקרוא מספר משוער זה. גם מסכנה נוראה זו ניצלנו הודות להחלטה שלא לאפשר לאויב, על ידי המשך ההמתנה, ליטול את היוזמה.

מי שמתבונן בשלוש הסכנות האלו, בכל אחת מהן לחוד ובכולן יחד, מבין, אף מריחוק של זמן, כי בימי מאי ויוני 1967 עמדנו בתוך משבר לאומי חמור, אשר כמוהו לא ידענו מאז יצאנו ללחום למען שחרור האומה וקיום עצמאותה. על משבר זה התגברנו עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא החליטה.

מעל עמודי "אות" הועלתה סברה, שלפיה ההחלטה [שהתקבלה בממשלת האחדות הלאומית] היתה מתקבלת בלאו הכי, גם על ידי הממשלה הקודמת. יש נוחיות בטענה זו, אך רצינות אין בה. אנו מוסיפים לשמוע אותה ביחס למאורעות היסטוריים אחרים. הבריטים, נאמר לנו, היו עוזבים את ארץ-ישראל "בלאו הכי", גם אלמלא קמו ללחום בהם היהודים במחתרת. בא בילי, יד ימינו של בווין ואישר, במלאת כ"ה שנים לתקומת ישראל, כי פעולות אצ"ל ולח"י שכנעו את דעת הקהל בבריטניה, שעליה לפנות את הארץ. מי שרוצה להמעיט מערכו של מעשה, משום שלילת עושיו, בעזרת פטאליזם מאחור, ינסה את כוחו מול האמת, הגוברת על הסילוף. במדיניות ובהיסטוריה, אין "בלאו-הכיות". ישנן החלטות; קובע ביצוען.

אבל אם אומרים לנו, כי גם הממשלה אשר קדמה לממשלת הליכוד הלאומי, היתה מקבלת את ההחלטה לתקוף את התקפן ולהפיצו, מדוע באמת היא לא החליטה כך? מדוע היא הואשמה בהססנות על ידי אנשים, שאי אפשר היה כלל לחשוד בהם ביריבות מדינית? בהפרש של שבוע קיימה ממשלת ישראל, בשני הרכבים, דיון בשאלה הגורלית. בדיון הראשון נחלקו דיעות השרים שווה בשווה, והיא לא החליטה; בדיון השני נתקבלה ההחלטה המיוחלת, הברורה, כמעט פה אחד. אולי אפשר היה לטעון, כי בימים המבדילים בין היעדר החלטה לבין קבלתה, זכינו לתופסת רצינית של כלי מלחמה; הכל יודעים, כי לא כך היה. לעומת זאת, הועמדנו מקץ שמונת הימים ההם, בפני כוחות אויב מתוגברים בהרבה. זאת ועוד: הממשלה בהרכב הקואליציוני, עד ה-1 ביוני 1967, יכלה כל יום להתכנס לישיבה, לקבל את ההחלטה, ולהזמין את נציגי האופוזיציה גח"ל ורפ"י, להצטרף אליה, לקראת המערכה, בעקבות ההכרעה, מה מנע ממנה לעשות כן? עובדה היא, כי ההחלטה, אשר שינתה את מצבנו, לא נתקבלה אלא על ידי ממשלת הליכוד הלאומי, ביום ה-4 ביוני 1967. אין ממילא; אין בלאו הכי. אם אין מחליטים, אין עושים. ממשלת הליכוד הלאומי החליטה, ועשתה.