נסיונות להעכיר שעה יפה

נסיונות להעכיר שעה יפה

א.

עדיין נמשך הויכוח, אם היתה סכנה, ומה היו ממדיה, בימים בין –החמישה-עשר במאי ובין ה-5 ביוני 1967. שכני לטורים מר מתתיהו פלד, ובטאונה הרשמי של מפלגת העבודה "אות", הגיעו למסקנה משותפת, כי גם החשש מפני אבידות מרובות בנפש לא היה ממשי. טענות אלו אינן יכולות אלא לעורר פליאה בלבו של כל מי שהיה קרוב לעובדות והערכתן, בשלושת השבועות ההם.

בהפרש של שבוע, בקירוב, נתקיימו שתי פגישות בין נציגי הממשל האזרחי ובין מפקדי הצבא הבכירים. בראשונה מהן לא השתתפתי, אך קיבלתי עליה דין וחשבון מן המקורות המהימנים ביותר. המפקדים דברו קשות. תלונתם העיקרית היתה, כי הממשלה מהססת ואינה מחליטה נוכח הסכנות הקשורות בריכוז גובר והלך של הצבא המצרי. לפי טבע תפקידם, הם הביעו דאגה לריבוי אבידות, אם ההמתנה תימשך, ולאוייב יינתן, כל יום, לתגבר את כוחותיו בחזית, ולמקש את דרכי הגישה למחנותיו. כך דיברו אל מקבלי שמועות אחוזי בהלה, אלא המפקדים האחראים של צבאנו, אשר למדו לקרוא מידע ולהעריכו. הם לא היו מבוהלים; הם היו מודאגים. לדאגתם נתנו ביטוי חזק.

בפגישה השניה השתתפתי, כחבר ועדת השרים לענייני בטחון. את אשר שמעתי בה, לא שכחתי, ולא יתכן, כי אשכח. דברו אלופים בחילות ופיקודים שונים. מדבריהם התקיפים נשמע הד של השיחה הקודמת. שאלה אחת היתה בפי כולם: עד מתי נמתין? מתי תתקבל ההחלטה? ישבתי ליד ראש הממשלה. שמתי לב, כי דברי הקצינים מכאיבים לו מכעיסים אותו. בקשתי לעזור לו: אל תכעס עליהם, הם מדברים מתוך דאגה. היתה זו אמת. הדאגה היתה מנת חלקם של כל הדוברים והמשתתפים. שמענו דין וחשבון מפורט ומוסמך, כיצד האוייב מדרום ריכז, יום אחר יום, את גדודיו, והגיע להצבתן של שבע דיביזיות עם שריון רב ועצום.

מפיו של אלוף אחר שמענו הסבר, כי אם נאצר העז לרכז בסיני, מול צבאנו, כמעט את כל כוחותיה של צרים, הרי הסיבה לכך היא הססנותה של ממשלת ישראל. שמענו מפיו גירסה, כאילו אין סומכים על צה"ל, שיהיה מסוגל להביס את חיל מצרים ואת כל צבאות ערב, אם יצטרפו למלחמה. לצה"ל, אמר, לא מגיע חוסר אימון כזה. השאלה היא: ההחלטה. כל יום העובר בלי שהממשלה תחליט, מרבה את הסכנה.

אחד המפקדים הבכירים, אשר השמיעו דברים אלה, ודומים, באזני ראש הממשלה וחבריה, היה האלוף מתתיהו פלד. אין לו סיבה להצטער, או להתחרט, על נאומו; יכולני להעיד, כי הוא עשה רושם רב על שומעיו. אבל כאחד מהם, זוכר אני, כי אף הוא הופיע בפנינו "אי שם" כאדם מודאג, המזהיר מפני סכנה גוברת. אם לאחר מעשה, טוען מר פלד כי בימי ההמתנה לא נשקפה לנו בעצם סכנה רצינית, עליו להסביר לנו את דאגתו העמוקה, אשר לה נתן ביטוי מובהק, בימים ההם, ובמיוחד ביום ה-1 ביוני 1967. אם לא היתה סכנה, מנין באה הדאגה? מפני מה הוזהרנו, לא על ידי יוצרי בהלה, אלא מפי יודעי דבר?

ב.

איש לא דיבר על השמדת יהודים בנוסח שנות הארבעים באירופה. השמדה כזו לא תיתכן כלל, כל עוד נשק בידינו, והוא אל ימוש עוד מהן, אלא באחרית הימים. לא על אדמת נכר אנו חיים אלא במולדת שבה חודשה, במלוא העוז, הגבורה יהודית הפעילה דורנו הוכיח, אילו פלאים ומפנים יכולה ליצור גבורה זו. כל מערכותינו היו של מעטים נגד הרבים, ובכולן יכולנו, בזכות הגבורה, אשר מקורה היא נכונות ההקרבה, למען לא תחזור עוד לעולמים שואת ההשמדה. אמנם, גם לפני שש שנים רצו אויבנו, ואיימו בפרהסיה, להשמידנו. איום כזה, כפי שלמדנו מנסיון הדור, יש לקבל ברצינות, כדי למנוע את ביצועו. בימי הקיץ של שנת 1967 היה לנו, במולדת, נשק טוב, צבא מופלא, כוח רב; לאויבינו לא היה כל סיכוי לבצע זממם, כן יהיה גם בימים יבואו.

אבל אין ספק, כי עדי מלחמת ששת הימים, היתה נשקפת לישראל סכנה רצינית. למעשה, אפשר, וצריך, לציין שלוש סכנות, אעמוד על כל אחת מהן.

מול ריכוזי כוחותיו של האוייב, גייסנו כמעט את כל כשרי השרות. מי שזכרונו לא טושטש, או מי שאינו רוצה למחות עובדות, יודה גם היום, כי לא היה לאל ידנו לקיים, עוד זמן ניכר, מצב מיוחד זה. החקלאות נידלדלה, התעשיה, בחלקה, שותקה, ערים וכפרים נתרוקנו מתושביהם, כל משפחה היתה מודאגת וצמודה, יום אף לילה, למכשיר הרדיו, הקבוע או הנייד, אם בבית ואם ברחוב. עד מתי יכולנו לקיים מצב כזה, בלי שבר רציני בחיים הממלכתיים והלאומיים? באין החלטה לפעול, להדו ולהביס את האוייב, עמדה בפנינו אחת משתי האפשרויות: לשלוח הביתה את חיילי מילואים, או ללכת לקראת התמוטטות מבית. לו היינו מחליטים לשחרר את רבבות ה מגוייסים, היינו חושפים את המדינה הקטנטונת בפני שבע דיוויזיות של האוייב מדרום וחטיבות תקפניות נוספות מצפון וממזרח. את זאת, כמובן, לא יכולנו לעשות. נותר, איפוא, הכורח להוסיף ולהחזיק בשדה את מיטב כוח האדם שלנו ואת מירבו. אבל בכך שוב היתה סכנה רצינית של עצירת הגלגלים המניעים את חייה של מדינה מודרנית. ברור, איפוא, כי משלא נבחרה, וכל עוד לא נבחרה, הדרך השלישית: לקום ולהביס את האוייב, נשקפה למדינה סכנה רצינית מאוד.

האבידות. לפני הכל, עלינו לציין, כי תשע מאות שבעים ואחד לוחמים הרוגים ואלפי פצועים, ביניהם נכים לכל חייהם, הם קרבן דמים נורא בשביל שארית פליטה של עם, אשר לא הונח לו עדיין לזכות אפילו בשנת שלום אחת. אבידות אלו סבלנו לאחר שהחלטנו לשים קץ להמתנה המסוכנת. אבל לו היינו מותירים לאוייב התקפני את יזמת הפתיחה של פעולות איבה, ברור, כי היינו סובלים אבידות בנפש, בקרב האוכלוסיה האזרחית והחיילים, בשיעור לא נודע, הרבה יותר גדול. קבלתי, באחד הימים ההם, כי הערכת הצבא הרשמית, היתה: שלושים אלף אבידות. חלחלה תעבור בלב, אף היום, בבואנו לקרוא מספר משוער זה. גם מסכנה נוראה זו ניצלנו הודות להחלטה שלא לאפשר לאוייב, על ידי המשך ההמתנה, ליטול את היוזמה.

הסכנה השלישית באה עלינו מן היחסים שנוצרו, לעת סכנה לאומית, בין הרשות האזרחית, הנבחרת ומוסמכת, ובין הפיקוד העליון של הצבא. כלל גדול הוא, כי סמכותה של הרשות הנבחרת עליונה היא. זה טעמה של חוקה במדינה דמוקרטית וחופשית. אבל אם נוצר פער בין החוקה ובין המציאות, מבחינת האימון, ביחוד בכושר ההחלטה של הדרג המדיני, בשעת איום חמור מחוץ קם מוקד נוסף של סכנה לאומית. הכוונה אינה להפיכת צבאית. אין להעלות על הדעת, כי מישהו היה אף מסוגל לחשוב על דרך כזו. אבל חוסר אמון של אנשים האחראיים במישרין לחיי אדם, בכושר ההחלטה של האזרחים הממונים עליהם, מחמיר מאוד את הסכנה מחוץ. סימנים בולטים לאותו חוסר בטחון מצא הקורא בדברים, של האלוף מתתיהו פלד. ההססנות של הממשלה וגו'... הוא לא היה היחיד, בין אלופינו, אשר נתן ביטוי להרגשת ערעור האימון בעיקר, בכושר ההחלטה של הרשות האזרחית המוסמכת.

מי שמתבונן בשלוש הסכנות האלו, בכל אחת מהן לחוד ובכולן יחד, מבין, אף מריחוק של זמן, כי בימי מאי ויוני 1967 עמדנו בתוך משבר לאומי חמור, אשר כמוהו לא ידענו מאז יצאנו ללחום למען שחרור האומה וקיום עצמאותה. על משבר זה התגברנו עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא החליטה.

ג.

מעל עמודי "אות" הועלתה סברה, שלפיה ההחלטה היתה מתקבלת בלאו הכי, גם על ידי הממשלה הקודמת. יש נוחיות בטענה זו, אך רצינות אין בה. אנו מוסיפים לשמוע אותה ביחס למאורעות היסטוריים אחרים. הבריטים, נאמר לנו, היו עוזבים את ארץ-ישראל "בלאו הכי", גם אלמלא קמו ללחום בהם היהודים במחתרת. בא בילי, יד ימינו של בווין ואישר, במלאת כ"ה שנים לתקומת ישראל, כי פעולות אצ"ל ולח"י שכנעו את דעת הקהל בבריטניה, שעליה לפנות את הארץ. מי שרוצה להמעט מערכו של מעשה, משום שלילת עושיו, בעזרת פטאליזם מאחור, ינסה את כוחו מול האמת, הגוברת על הסילוף. במדיניות ובהיסטוריה, אין "בלאו-הכיות". ישנן החלטות; קובע ביצוען.

אבל אם אומרים לנו, כי גם הממשלה אשר קדמה לממשלת הליכוד הלאומי, היתה מקבלת את ההחלטה לתקוף את התקפן ולהפיצו, מדוע באמת היא לא החליטה כך? מדוע היא הואשמה בהססנות על ידי אנשים, שאי אפשר היה כלל לחשוד בהם ביריבות מדינית? בהפרש של שבוע קיימה ממשלת ישראל, בשני הרכבים, דיון בשאלה הגורלית. בדיון הראשון נחלקו דיעות השרים שווה בשווה, והיא לא החליטה; בדיון השני נתקבלה ההחלטה המיוחלת, הברורה, כמעט פה אחד. אולי אפשר היה לטעון, כי בימים המבדילים בין היעדר החלטה לבין קבלתה, זכינו לתופסת רצינית של כלי מלחמה; הכל יודעים, כי לא כך היה. לעומת זאת, הועמדנו מקץ שמונת הימים ההם, בפני כוחות אוייב מתוגברים בהרבה. זאת ועוד: הממשלה בהרכב הקואליציוני, עד ה-1 ביוני 1967, יכלה כל יום להתכנס לישבה, לקבל את ההחלטה, ולהזמין את נציגי האופוזיציה גח"ל ורפ"י, להצטרף אליה, לקרא המערכה, בעקבות ההכרעה, מה מנע ממנה לעשות כן? עובדה היא, כי ההחלטה, אשר שינתה את מצבנו, לא נתקבלה אלא על ידי ממשלת הליכוד הלאומי, ביום ה-4 ביוני 1967. אין ממילא; אין בלאו הכי. אם אין מחליטים, אין עושים. ממשלת הליכוד הלאומי החליטה, ועשתה.

ד.

כל העמים מתגאים בשעותיהם היפות. איש לא יפקפק בכך, כי שעת ליכוד, לעת סכנה, לשם התגברות עליה, היא מן היפות בתולדותיה של אומה. בשעה כזו זכינו לפני שש שנים.

יפה היא היתה, קודם כל לעם. הוא לא ניתפס, על אף איומי האוייב, לשום בלה. בניו יצאו לחזית בלב חפץ ואמיץ; הם היו מוכנים כל קורבן, כדי להדוף את האוייב התקפני. הם ידעו, כי הם יוצאים להגן על כל מפחה, על אם ואב, על רעיה וילד. מודאג היה העם, אך לא מופחד. אף הוא תבע, בגבור הסכנה ובהמשך ההמתנה, ליכוד והחלטה.

מנת חלקו של ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול ז"ל, היו לבטים רבים. הוא לא רצה לוותר על ניהול ישיר של עניני הבטחון. אפשר גם היום להבין לרוחו. אבל הוא גבר על היסוסיו ורגשותיו, בהסכמתו הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי. בראשותו החלטנו על המערכה וניהלנוה. היתה זו שעה יפה בחייו של לוי אשכול.

כזאת היא היתה לאופוזיציה הלאומית בישראל. אופוזיציה מבטאת את השוני, ושואפת לשינוי, אך יש ימים, שבהם היא ניקראת, מתוך שיקול-על לאומי, להוכיח את הצורך באחדות ואת הכוש לליכוד. כאלה, ללא ספק, היו הימים, שקדמו לששת ימי הלחימה הפודה. לאומה ולצבא היה דרוש ליכוד לאומי. האופוזיציה לא זו בלבד שהיתה מוכנה להשיט יד ליריבים מדיניים; היא אף יזמה את רעיון הליכוד, לא להמשך ההמתנה, כפי שטוענים מבקשי סילוף. אלא למען אותה ההחלטה, אשר נתקבלה ב-4 ביוני ובצעה החל מן ה-5 בו.

היתה זו שעה יפה, במיוחד, לגח"ל. הגוש הלאומי-ליברלי נמנע מכל הכבדה על השיחות שהוליכו להקמת ממשלת הליכוד הלאומי. חישובים של פרסטיז'ה או אינטרס מפלגתיים לא השפיעו על מהלכינו. שאיפה אחת עמדה לנגד עינינו: לעזור לעם על ידי הקמת ממשלה, שתדע להרחיק ממנו את הסכנה. הוצע לגח"ל, באחד הימים, או הלילות, כי יצטרף לבדו אל הממשלה. נשאלנו אם יש לנו ההסכם דו-מפלגתי עם רפ"י. לא היה לנו הסכם כזה. איננו יכולים, איפוא, לדעת, כיצד היתה נוהגת רפ"י, בלי מינויו של מר דיין לשר הבטחון, לא ישתתפו נציגי גח"ל בממשלה. עמדה זו, יחד עם מאמציו של משה שפירא ז"ל, הכריעה את הכף להקמת ממשלת ליכוד, שהקיפה למעלה מתשעים אחוז של שליח-הציבור שמה קץ למשבר האמון בין הרשות האזרחית ובין הפיקוד הצבאי, הפיחה רוח חדשה בקרב כל שכבות העם, וקיבלה את ההחלטה בעלת המשמעות ההיסטורית, הגורלית.

אז באה השעה היפה, הגדולה לחיילינו למצילי העם, למשחררי מולדת...

ודאי, עד אז, היו לבטים, קשיים, ויכוחים, חשדות, האשמות, פגיעות, אף התפרצויות; נאמרו דברם, אשר מוטב היה לא להשמיעם, או לרשמם בפרוטוקול. ראש הממשלה, הגב' מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, בודאי, מצטערת היום על דבריה, המוזכרים בבטאונה הרשמי של מפלגתה. לאמור: "אל יהיה מערך המפלגה הסוציאליסטית הראשונה שתמסור את השלטון לפאשיזם, בלי קרב". נוראים הם הדברים, אף בקריאתם כעבור שש שנים; קל וחומר בהשמעתם בסוף מאי 1967. הם נאמרו ברגע מר של ליקוי מאורות וקדרות נפש. איזהו "הפאשיזם" שאיים בימים ההם על ישראל? הגברת מאיר עצמה הציעה לנציגי גח"ל להצטרף לממשלה: אין, איפוא, מנוס מן המסקנה, כי היא ראתה ברפ"י את הסכנה להשתלטות פאשיסטית, דמיוניות הן דרכי המדיניות.

אבל, ברוך השם, התגברנו על כל המכשולים, הקמנו את הליכוד הלאומי ועשינו את המוטל עלינו למען עמנו וארצנו. אין שום הפרזה בכך, אם נאמר, כי שינינו משהו יסודי בהיסטוריה של העם היהודי. הנעשו שגיאות? ודאי. אך גם נמנעו משגים יסודיים, או בכיות לדור, בזכות קירוב הלבבות וההשפעה והשכנוע ההדדיים.

היתה זו שעה נאה, גדולה לעמנו, מדוע נעשים נסיונות חוזרים ונישנים, אף מקץ שש שנים, להעכירה, להקטין אותה? מדוע לא ניתן לעמנו, כלכל העמים, להתגאות בה? יורשה לי להציע לכל המפלגות ולכתות בתוכן, לחדול מן הנסיון לכער את יופי השעה של ליכוד ונצחון.