סיפור בדים מדאיג

משום כך אינני ממליץ על פתיחה מידית של מערכה כללית, התקפתית, בכל החזיתות. וודאי מבחינה מוסרית, היתה מערכה כזו מוצדקת לחלוטין, באשר תכליתה היא הצלת עם ומטרתה לא כבוש אדמות זרים, אלא שחרור ארץ אבות. אולם, מי שממליץ על פתיחת מערכה כל חזיתית, דרומה, מזרחה וצפונה, מוכיח כי יש לו מושג קלוש מאוד על אותו עסק ביש הקרוי לחימה, אף אם הוא קפץ לפתע מעגלת התבוסנות לאווירון ה"אקטיביזם", או אולי משום כך. מימי חניבעל קיים כלל איסטרטגי, גדול בפשטותו: רכז כוח, ואל תפזרו. למען צביטה קלה מספיקות שתי אצבעות שלובות: למען סטירת לחי מצלצלת, טובה כף יד פתוחה אף עם אצבעות מפושקות; אך לשם מתן נוק-אאוט יש להקפיץ אגרוף.

פיזור הכוח, ביחוד אם כוח המחץ אינו רב מדי, הוא שטות, אם הוא יזום; הוא סכנה נוראה אם הוא כפוי. לכן אנו קוראים, בטרם איחרנו את המועד שלאחר האחרון, למערך אופנסיבי בחזית המסוכנת ביותר ולמערך דפנסיבי בשאר החזיתות... כל היוצא להתקפה, חייב להתכונן להתקפת-נגד, כלומר להגנה; וכל הניצב להגנה, חייב להתכונן להתקפה כלומר להתקפת נגד. יש אפשרות, כי כתוצאה של המערכה בדום, יתקיפונו אוייבינו מכוונים אחרים. אבל באותה מידה לפחות, ואף למעלה ממנה, קיימת האפשרות, אם נהיה ערוכים נגדם, כי לא יעיזו להסתער עלינו בידעם, כי היום אנו מסוגלים "לשרד" גם את צבאותיהם. כך אנו יכולים לפרוץ את טבעת הלכידה; למנוע את הסכנה האיומה הצפוייה ממלחמה כל חזיתית; להציל את האומה לא רק מהשמדה, אלא ממלחמת-השמד.