סיפור בדים מדאיג

א.

בימי מלחמת קוריאה קרה משהו מוזר לכאורה. מוסקבה הודיעה, בבוקר לא עבות אחד, כי אווירוני קרב אמריקאיים הפילו מספר מטוסים סובייטיים מעל לים הפתוח. מתחילה הכחישה וושינגטון את הטענה הסובייטית; אך כעבור יום או יומיים, לאחר שנתקבלו בפנטגון הדינים והחשבונות של מפקד החזית, חזרה בה הממשלה האמריקאית – כיאה לממשלת עם חופשי – מהכחשתה הקודמת, והודתה בפה מלא באמיתות ההודעה של הפיקוד הרוסי. הפרשן הצבאי של ה"ניו יורק טיימס", מר הנסון בולדווין, טען אז כי המדינאים והגנרלים האמריקאים נשמו לרווחה. הכיצד? כלום אין זו "הקלה" משונה במקצת, אם נודע כי אכן אירעה התנגשות דמים בין חיל-האוויר של ארצות-הברית ובין חיל-האוויר של ברית-המועצות? ההסבר שניתן מפי יושבי הבניין המחומש היה במידה מסוימת פרדוקסלי, אך משכנע למדי. "נשמנו לרווחה," אמרו הגנרלים האמריקניים, "באשר עניין המטוסים ליד חופי ולדיווסטוק הורנו לדעת כי מוסקבה אינה רוצה במלחמה עולמית. לו הסובייטים היו רוצים, או מוכנים, לפתוח במערכה כללית – הם היו בודים מלבם התנגשויות אוויריות, כדי לעשותן אמתלה לפתיחת פעולות איבה נגדיות כביכול; העובדה כי במקרה זה הקרמלין לא שיקר, מוכיחה שאין הוא מעוניין לעשות את המוקד הקוריאני לתבערה כל-אנושית." יוצא כי בתנאים מסוימים, עשוי סיפור אמת של אויב להרגיע, ואילו סיפור בדים שלו עלול דווקא להדאיג.

ב.

העם כולו צחק צחוק לבבי לשמע הסיפורים של נאצר על מאתיים חיילים עבריים אשר גיבוריו הרגו בניצנה, או בלשכת העיתונות המצרית. דווקא בימי קדרות אהיה האחרון שאלין על בני עמי הצוחקים, אף אם ידוע לכולנו כי בקרב עשרים וארבע משפחות בישראל, אין אחרי קרב הגדודים בניצנה אלא אבל או חרדה. אולם לאחר שהעם נתן פורקן לנטייתו הטבעית ללגלג על חשבון אויב בודה ומבדח, הייתי מייעץ לכל ישראל לעצור את שרירי הצחוק – ולחשוב. אם נעשה כן, יתברר כי סיפור הבדים של נאצר, עם היותו נלעג, הוא לא פחות מדאיג בשבילנו מכפי שמדאיגה הייתה בשביל האמריקאים הודעת מוסקבה מימי הקרבות הקוריאניים, לו היא הייתה כוזבת. סיפורו הבדוי של נאצר הוא המוכיח, אם דרושה עוד הוכחה, כי שליט מצרים מתכונן ברצינות, בדם קר ובשיקול אסטרטגי, למלחמת-מחץ-והשמד נגד ישראל.

נאצר הוא איש צבא ודיקטטור צבאי. בימים אלה הוא מקבל נשק מסקודה הצ'כית, ומכות מצבא ישראל. לפניו איפוא שני שיקולים: האחד טקטי, רגעי, מקומי; השני אסטרטגי, יסודי, כולל. לו נאצר היה נוהג על פי השיקול הראשון, שמטרתו העיקרית שמירת הפרסטיז'ה של צבאו, הוא לא היה הורג מאתיים חיילים עבריים שעוד לא נולדו. יתכן כי גם במקרה זה היה הולך אצל הדמיון, אך יצירותיו לא היו מוקדשות לנצחונות מדהימים אלא לזוועות מדומות, כדי להעלות את חימת העם ולהגביר את זעקתו לנקם מיידי.

אבל נאצר יודע כי אם זו תהא זעקת עמו ואם הוא ייכנע לה, יהיה עליו – כדי למחות חרפת פלוגות מובסות – להטיל מיד למערכה גדודים. ואם גדודים פועלים בסיוע שריון ותותחים, קשה לראות כיצד אפשר למנוע את הטלתן באחת המערכות המקומיות, של חטיבות שאולי תדרשנה כיסוי או עזרה של חיל-האוויר. התפתחות כזו פירושה החשת ההתמודדות החזיתית, הכללית, בין צבא מצרים ובין צבא ישראל.

אולם נאצר איננו רוצה להחיש את ההתמודדות הזאת; להפך, הוא מעוניין – לעת עתה – לדחות אותה. הוא יודע כי אם בימים אלה ייכנס, או יוכנס, למערכה נגדנו בממדים של בריגדות או דיוויזיות – יוכה צבאו שוק על ירך, ולא יוותר ממנו אלא שריד ופליט.

לפיכך, הוא בחר בתמרון הקרוי בשפה הצבאית, תמרון ההינתקות. אם יחידה של צבאו מקבלת מכה [] חיילי ישראל, אין הוא שולח נגדנו יחידה כפולה, או משולשת, אלא להפך – הוא "מנתק" את עצמו מהתמודדות רבתי. כמובן, פרסטיז'ה של צבא, ביחוד אם הוא, או שליחו, הנו השליט, אי-אפשר לה בפטור בלא כלום; אבל כל עוד הוא בטוח כי המערכה לא תתרחב, יש לפניו שלל של אמצעים כדי לא לתת לענף הפרסטיז'ה הצבאית, עליו הוא נשען, להיעקר. פעם הוא שולח נגדנו יחידת מארב קטנה, דווקא קטנה מזו שהוכתה והובסה; פעם אחרת הוא משלח בנו את הפדאיון. ואם אין הוא מספיק לעשות לא את זה ולא את זה, הרי הוא ממציא מאות הרוגים עבריים בליל ניצנה המכוכב, כדי לשכך את זעם עמו ולהשתחרר מן הכורח בתגובה מיידית ומורחבת, העלולה להביא לידי שבירת ענף השלטון עליו הוא יושב.

אוייב אשר השיקול האסטרטגי גובר אצלו על השיקול הטקטי, הוא אוייב מסוכן ביותר. אף אם הוא בודה סיפורים מצחיקים, אין לזלזל בו. נאצר הוכיח כי הוא יודע את חוכמת ההינתקות, הדרושה לו כדי להרוויח זמן. משלוחי נשק, מצוינים באיכותם ועצומים בכמותם, זורמים למחסניו; זמן דרוש לו, אם כי לא רב מדי, כדי לפרוק אותם ולהרכיב אותם ובעיקר כדי ללמד את חילותיו כיצד להשתמש בהם. תכלית חייו היא להשמיד את ישראל, ואולי על ידי כך גם לרכוש את ההגמוניה בעולם הערבי. למען התכלית הזאת הוא קפץ על הנשק הסובייטי כמוצא שלל רב; למענה הוא גם מוכן, על אף הקשיים בפניהם עומד כל דיקטטור צבאי, לספוג מכה רגעית או מכותיים מקומיות, מתוך הנחה כי הן תשולמנה ביום "החשבון הגדול" – ביום בו יקום יחס מוחץ בין מספר האווירונים, הטנקים והתותחים המצריים לבין מספרם של כלי-מלחמה אלה ואחרים מרשות ישראל. יהודים, הוו מתונים בצחוקכם על אויב שכזה!

ג.

אפשר לשאול: אם נאצר רואה לנגד עיניו את מטרתו העיקרית, למה אין הוא יושב בשקט מוחלט; למה הוא מסתבך מפקידה לפקידה בהתנגשויות מקומיות עימנו; למה הוא ממשיך, אף אחרי בוא ה"קרסונדרים" לאלכסנדריה, בפעולות הגרילה נגדנו? תשובה חלקית לשאלות אלו ניתנה לעיל. דיקטטור צבאי – פטור בלא כלום אינו יכול; עצם מעמדו של נאצר מחייבו, או אף מכריחו, "לעשות משהו" כדי להוכיח כי איבתו לישראל אינה מן השפה ולחוץ. אמנם, ההכנות הדרושות ל"הוכחה" הסופית עדיין לא הושלמו, אך הוא חושש כי בלי קצת דם יהודי לא יינתן לו מבפנים הזמן הדרוש להשלמתן. "קצת דם יהודי" דרוש לנאצר, כדי "למשוך" את גלגלי הטנקים האדומים עוד בטרם הופנו נגד ישראל. אולם, כאמור, אין זה אלא הסבר חלקי; את תשובת המילואים נותנים שרי ישראל.

דוברי ישראל הרשמיים מטיפים לאחרונה נגד מה שהם – ומשנאינו – קוראים מלחמה מונעת, או מלחמה יזומה. לעתים אי-אפשר שלא לתמוה לבורותם במושגי יסוד מדיניים-צבאיים. הם עושים רושם כאילו אין הם יודעים להבחין בין התקפה, שתכליתה לשים קץ למלחמה מוכרזת ומשתוללת, לבין תוקפנות. הם גם אינם אבים להבדיל בין יוזמה צבאית, שתכליתה האמיתית היא הגנה או הצלה או שחרור, לבין מלחמה יזומה. אברהם לינקולן אמר פעם משהו עוקצני מאוד על חשבון כושר ההבנה של אנשים, שאינם יודעים להבחין בין מושגים שצלילם הוא דומה ואילו במהותם הם רחוקים אחד ממשנהו כרחוק מזרח ממערב. אך דבריו הם בבחינת לשון נופלת על לשון ואינם ניתנים לתרגום.

אף אם נניח כי שרינו ותומכיהם יודעים להבחין בין המושגים, עובדה היא שהם אינם פוסקים, בעצם ימי סכנה אלה, לדבר בקול על בחילתם במלחמה "מונעת", או "יזומה". כך הם נוהגים לצרכי פולמוס פנימי, כדי להופיע כרודפי שלום כנגד מחרחרי מלחמה כביכול. ושוב אין הם רואים, או אינם רוצים לראות, את העוול הנורא שהם עושים לעם הזה, המבקש דרך הצלה ממלכודת-דמים. התעמולה שהם מנהלים במידה רבה של התחסדות, תופנה ביום מן הימים נגדם, תכה בהם עצמם או באומה הלוחמת, או בכולנו יחדיו.

בינתיים, לא רק יהודים ואמריקאים ובריטים וצרפתים שומעים את דבריהם; שומע אותם גם נאצר, והוא רושמם בבת צחוק הסמויה מתחת לשפמו. "קווי שביתת-הנשק יהיו פתוחים לא רק למתקיפים אלא גם למתגוננים," אומר לו ראש-ממשלת ישראל ושר-הביטחון שלה, "אבל אנחנו לא ניזום מלחמה". פירוש המילים בשביל נאצר הוא כי הוא גם יכול להקיז קצת דם יהודי וגם יהיה לו זמן להכין את הקזת הדם הגדולה, המכרעת. אין לו שום סיבה ממשית לחשוש מפני המשך מלחמת-הדמים הזעירה, הדרושה לו אף היא בגלל סיבות פנימיות, כדי "להרוויח" זמן. מנהיגי ישראל משאירים לו, על ידי הצהרותיהם לא פחות מאשר במעשיהם או בחוסר מעש, מרחב אינסופי לתמרוני הינתקות. רוצה, הוא מתקיף; רוצה, הוא מגשש; רוצה, הוא מנסה את מזלו בכיבוש זעיר. אך רוצה, הוא "ניתק" מן הקשר עם צבא ישראל – ושלום על מצרים, היכולה בביטחון להתכונן ל"חשבון הגדול" עם ישראל. לו נאצר היה שומע, או בעיקר יודע, כי המשכן בכל צורה שהיא של התקפות הדמים על ישובינו או תושבינו היה מביא את צבאו לפליטות ושרידות – אפשר להניח כי הוא היה, למען שיקוליו האסטרטגיים, מפסיק לחלוטין את הגרילה. הוא לא היה אז נעשה פחות מסוכן בשבילנו. ריסוק עצמות צבאו צמא הדם לא היה נעשה פחות צודק, או הכרחי, או דחוף, אם משום שהוא מחזיק בשטח כבוש ובבסיס תוקפנות בארצנו, ואם משום שהוא מכריז כי בין שתי המדינות קיים מצב מלחמה. (בשלישי בספטמבר 1939 הודיעו הבריטים לגרמנים כי ארצותיהם נמצאות "במצב מלחמה", state of war; בחודשי החורף של השנים 1939-40, הידועים כהיסטוריים בשם Phoney War, חשבו רבים כי לא מקריות היו המילים "מצב מלחמה", אותן השמיעו הבריטים באוזני גרמניה במקום לומר לה בפשטות: "מלחמה!" אבל במהרה התברר כי "מצב מלחמה" ו"מלחמה" חד הם.) המשפט בין הסוגריים התארך קמעא, אבל אני מקווה כי הקורא לא ניתק את חוט המחשבה המוביל מן המשפטים הפתוחים. על כן אומר, בלי לחזור על נימוקים קודמים, כי היינו יכולים לפחות לחסוך את דם חיילינו ואזרחינו הניגר גם בימי מלחמה אלה, שאינם כלל ימי Phoney War. אך שרינו החליטו, בגלל מניעים וטעמים שלהם, להמעיט – אף בהצהרות רשמיות – את דאגותיו של נאצר. משום מה הוא לא ירבה דאגותינו, אף תוך כדי הכנת מלחמת השמד נגדנו?

ד.

אחת הסכנות הנוראות היא כי האשליה תמנע מאיתנו לראות את הסכנה במלואה. אשליה מעין זו החלה מתהלכת בקרב העם. אמריקה, אומרים חסידיה של מדיניות המטריה, תספק לישראל נשק וציוד שיאזנו את חימושה של מצרים על ידי רוסיה (ושל עיראק על ידי אמריקה) – ושלום על ישראל.

מי יתנני, ויכולתי לנחם את עמי באספקת נשק "מאזנת" מארצות-הברית; כי הרי נשק דרוש לנו לכל הדעות. אבל מי שלמד את תורת המדיניות מזאב ז'בוטינסקי לא ילך שולל אחרי הרצון להתנחם, או "לנחם", ויאמר לעמו את האמת לאחר שיבדקנה מהצד העובדתי וההגיוני.

אף אני קראתי את הכרזתו האחרונה של נשיא ארצות-הברית המחלים; חזרתי ועיינתי בה, באשר זוהי ההודעה האמריקאית המוסמכת ביותר, אם כי כמובן לא האחרונה, על המצב החדש במזרח-התיכון; אבל לצערי לא גיליתי בה שום צל של רמז של הבטחה למתן נשק "מאזן" לישראל. בעוד האוניות "סטלינגרד" או "קרסנודר" או "קרסנואודסק" פולטות, אחת אחרי השניה, ארגזי נשק במאותיהם, באלכסנדריה – מה פירושם של דברי מר אייזנהאואר כי "אמריקה לא תשתתף במירוץ הזיון במזרח-התיכון"? כל בר בי רב יודע כי אין פירושם שוושינגטון תפסיק לשלוח נשק לעיראק; כל בר דעת יכול להבין מהם כי אמריקה לא תספק לישראל נשק בכמות ובאיכות שתגענה (מתוך "מירוץ") לכמותו ואיכותו של הנשק הסובייטי ה"רץ", או המושט או המוטס למצרים.

באשר ל"נשק הגנה לגיטימי", אין זה מושג חדש. בשנות השלושים, ולא רק בשנות החמישים, הרבו לדבר בז'נבה על פירוק נשק ובאותו זמן עסקו בריבוי תוצרתו. אז נעשה הניסיון להבחין בין נשק התקפתי לבין נשק הגנתי. במהרה נתברר כי אין שחר לאבחנה זו, באשר כל נשק "הגנתי" דרוש להתקפה וכל נשק "התקפתי" יכול לשמש להגנה. האמת הפשוטה היא כי ההגנה הטובה ביותר – ואולי היחידה היעילה – נגד טנק היא הטנק, ונגד אווירון היא האווירון. ואם וושינגטון תמהר לסיים, כפי שאולי אפשר לצפות בשנת בחירות, את ה"עיון באהדה" הנמשך כבר שנים מספר בבקשות נשק לישראל, ותספק לנו ל"הגנה לגיטימית" כמות של תותחים אנטי-אוויריים או אנטי-שריוניים – לא נהיה כפויי-תודה. גם כלים אלה דרושים לנו, אבל אם נסתמך עליהם מול פני ה"מיגים" וה"ספאלינים" וה"צנטוריונים" הזורמים למצרים ולעיראק – אבדנו, כי בין נשק ההשמדה הזורם לאויבינו, ובין אותו "נשק ההגנה הלגיטימי", אין כל יחס בתנאי המלחמה החדשה והמהירות החדשה.

יש גם להבין להיגיון הדברים הפנימי. אמריקה החלה לנסות לקנות את לב הערבים, אם בזהב ואם בברזל – לא מתוך התמודדות עם רוסיה, אלא מתוך התחרות עם בריטניה במזרח-התיכון. ההתחרות התוך-גושית קדמה לבין-גושית. עתה, בהמשיכה את מדיניותה הרת-האסונות, רואה וושינגטון את עצמה נאלצת "לרוץ" באזורנו בין זאטוסק לבין צ'ווטווי. מירוץ משולש זה אינו יכול, בתנאים הקיימים, להביא לישראל כמות ראויה לשמה של נשק אמריקאי. "משהו" ו"לגיטימי" מאוד, אולי נקבל; מספיק – לא.

ה.

האומה חייבת לדעת לאן היא הולכת, או ביתר דיוק – לאיזו שואה היא מובלת. מאז החלו תהלוכות המוות באירופה ומאז פשטו צבאות ערב לארץ-ישראל לא היה מצבה כה חמור. במצב זה עלינו לדעת לא רק להגדיר את מושגינו אלא בעיקר לכלכל את מעשינו.

משום כך אינני ממליץ על פתיחה מידית של מערכה כללית, התקפתית, בכל החזיתות. ודאי מבחינה מוסרית היתה מערכה כזו מוצדקת לחלוטין, באשר תכליתה היא הצלת עם ומטרתה לא כיבוש אדמות זרים, אלא שחרור ארץ אבות; אולם מי שממליץ על פתיחת מערכה כל-חזיתית, דרומה, מזרחה וצפונה, מוכיח כי יש לו מושג קלוש מאוד על אותו עסק ביש הקרוי לחימה, אף אם הוא קפץ לפתע מעגלת התבוסנות לאווירון ה"אקטיביזם", או אולי משום כך. מימי חניבעל קיים כלל אסטרטגי, גדול בפשטותו: "רכז כוח, ואל תפזרו". למען צביטה קלה מספיקות שתי אצבעות שלובות: למען סטירת לחי מצלצלת, טובה כף יד פתוחה אף עם אצבעות מפושקות; אך לשם מתן נוק-אאוט יש להקפיץ אגרוף.

פיזור הכוח, בייחוד אם כוח המחץ אינו רב מדי, הוא שטות אם הוא יזום; הוא סכנה נוראה אם הוא כפוי. לכן אנו קוראים, בטרם איחרנו את המועד שלאחר האחרון, למערך אופנסיבי בחזית המסוכנת ביותר ולמערך דפנסיבי בשאר החזיתות. הדיוק מחייבני לומר: מערך אופנסיבי-דפנסיבי בדרום ומערך דפנסיבי-אופנסיבי בשאר החזיתות. הדיוק הזה נראה קצת מסובך, ובכל זאת הוא פשוט מאוד: כל היוצא להתקפה, חייב להתכונן להתקפת-נגד, כלומר להגנה; וכל הניצב להגנה, חייב להתכונן להתקפה, כלומר להתקפת-נגד. יש אפשרות כי כתוצאה של המערכה בדרום, יתקיפונו אויבינו מכיוונים אחרים; אבל באותה מידה לפחות, ואף למעלה ממנה, קיימת האפשרות – אם נהיה ערוכים נגדם – כי לא יעזו להסתער עלינו ביודעם כי היום אנו מסוגלים "לשרד" גם את צבאותיהם. כך אנו יכולים לפרוץ את טבעת הלכידה; למנוע את הסכנה האיומה הצפוייה ממלחמה כל חזיתית; להציל את האומה לא רק מהשמדה, אלא ממלחמת-השמד. זוהי הדרך, ואי האחרת? אם לא נלך בדרך היחידה שהיא טובה מבחינת המוסר והאסטרטגיה כאחת, הרי מובלת האומה – עם כל יום החולף ללא מעש מכריע – לקראת מלחמת-דמים בכל החזיתות הפרוצות, בעוד אין שום יחס מתקבל על הדעת בין כלי הנשק העומדים לרשותנו, ובין כלי-המשחית המופעלים בחימת שאיפת ההשמדה על ידי כל אויבינו.

לעתים נדמה כי שליטינו, שהובילונו מכישלון לאסון, מייחלים כאילו להתקפת אויב כללית. אז הם יפורקו מתסביכיהם, מסיכוני תעמולתם הם, מפקפוקיהם ומפחדיהם. אז מלחמת מגן נקרא; ונכה, כולנו יחדיו, באויב. אבל שליטינו, שאינם יודעים מה לעשות, אינם שמים לב לכך, כי אויבינו יודעים לשקול. בשנת 1948 אנחנו קבענו את תאריך התקפתם הכל-חזיתית על ידי הכרזת עצמאות ישראל; מאז הם החליטו לבחור בעצמם, כפי שאנו מתירים להם לבחור, את התאריך להסתערות השמד כללית. מבחינה זו אין אלא הבדל זעיר בין ממשלת "הבלגה" לבין ממשלת "תגמול". נניח שמאן דהוא משער, אם לא מקווה, כי בעקבות אחד ממבצעינו המקומיים יטיל האויב למערכה יחידות רבות שלו – ויפוצו? אבל מה יהיה אם האויב, שכוחו גובר והולך, יוסיף לנקוט בתמרון ההינתקות עד שיעלה עלינו? פטליזם אינו תשובה.

לקריאת כתב היד של המאמר

לקריאת המאמר בעיתון