הישיבה השישים-ושש של הכנסת התשיעית יום שלישי, ב׳ שבט תשל״ח (10 ינואר 1978) – ה.הודעת הממשלה בדבר צירוף שרים נוספים לממשלה תשובת ראש הממשלה
שמעתי טענה ואני חייב להשיב עליה, הודעתי על כך לידידי חבר-הכנסת שמעון פרס. מעל במה זו מר שחל בא אלי בטענה שאני לא קיימתי הבטחה לראש האופוזיציה, כבר הסברתי, בניגוד לידידי מד״ש, שיש בבית הזה ראש אופוזיציה. אמנם אתם מעולם לא הכרתם במעמד כזה. לא כמוכם אנחנו. אנחנו מכבדים את ראש האופוזיציה. מי הוא? על-פי הכללים המקובלים במשטר דמוקראטי, לפי הנוסח הפארלאמנטארי הבריטי — ומהנוסח הזה למדנו, זה נכון — ראש הגדולה שבסיעות האופוזיציה הוא ראש האופוזיציה. ולכן כאשר בפארלאמנט הבריטי מדברת עכשיו הגב׳ תאצ׳ר, כתוב : the leader of the opposition; כאשר מדבר מר סטיל כתוב : the leader of the liberal party; אם כי המפלגה הליבראלית צברה 5 מיליון קולות ב- בחירות האחרונות, אבל שיטת הבחירות הכניסה להם 11 חברי פארלאמנט במקום 58 בערך.
...ובכן יש ראש אופוזיציה והוא שמעון פרס. נכון, משום שהמערך בחר בו להיות ראש סיעתו. ואני בכל הכנות ובכל הרצון אמרתי: מדי פעם בפעם אזמין את ראש האופוזיציה ואמסור לו את הדברים הכמוסים ביותר, משום שכך אני מעריך את תפקיד ראש הממשלה כלפי ראש האופוזיציה. ועשיתי זאת.
...
קיבלתי סמכות למסור לנשיא ארצות-הברית תכנית שלום ישראלית, על-ידי ועדת השרים לענייני בטחון — מלוא הסמכות. הבאתי את התכנית הזאת על-פי הסמכות שניתנה לי. לא קיבלתי שום החלטות אישיות. אני חוזר על הודעה שמסרתי במקום אחר: יש רק סוג אחד של החלטות שאני מקבל כמעט מדי יום ביומו — בקשר עם שירותי הבטחון, משום שאסור לי למסור את הדברים שאני מקבל מאנשי שירותי הבטחון לשום איש, אפילו הבכיר ביותר. לעתים ההחלטות שאני מקבל הן קשות וחמורות מאוד, אבל זה תפקידי ואעשה כמיטב יכלתי כדי למלאו.
בשטח המדיני, מאז הייתי לראש ממשלה, להווי ידוע לך, חבר-הכנסת חריש, ופה יושבים כל חברי בממשלה — לא קיבלתי החלטה אישית אפילו אחת. תמיד קיימתי התייעצויות — נכון, עם בעלי התפקידים המתאימים או בוועדת שרים לענייני בטחון או בממשלה כולה.
תכנית השלום אושרה פה-אחד על-ידי הממשלה ולאחר מכן אושרה ברוב דעות מכריע בכנסת — 64 נגד 8; הנמנעים אינם נמנים על-פי הכללים הפארלאמנטאריים. זה היה רוב חסר-תקדים ואתם באים אחר כך בטענות לנוהל דמוקראטי.
אבל אני מבקש לזכור כי בוועדת החוץ והבטחון, לפי שני יושבי-הראש שלה, היו הדלפות של הדברים החמורים ביותר. ואני רוצה לומר לך, חבר-הכנסת חריש, שבעת כהונתה של הממשלה הקודמת היתה הדלפה מוועדת החוץ והבטחון אשר הביאה נזק חמור למדינת ישראל. אני הייתי זה שדיברתי אז על כך — לא אחר. איש לא יכחיש את ההדלפות הללו.
(קריאה: גם מהממשלה.)
נכון, אמרתי זאת.
אבל, אדוני, מר חריש, חובתי — משום שפה מסרתי הצהרת אמונים למלא תפקידי בנאמנות כראש ממשלה — להגן על הסודות הממלכתיים. עלי לעשות הכול כדי למנוע נזק למדינת ישראל. כך שבאמת לא היתה ברירה, ובשעה מסויימת אמנם נקטנו שיטה זאת. נכון. אני מקווה שכולם למדו לקח ושלא תהיינה עוד דליפות מדיונים אשר החוק, ולא רק הכבוד האישי, מטיל עליהם את הכמיסות. אויה לי שאני צריך לחזור על כך. חברי הוועדה חותמים על הצהרות-כבוד שלא לומר מלה אחת מהדיונים. ואם זה קורה בממשלה, אני אומר אותם הדברים. הם לא מקיימים הצהרת-כבוד, לא מקיימים התחייבות כזאת. גם אני הייתי חבר ועדת החוץ והבטחון במשך יותר מ-25 שנה. שאל את כל העתונאים היושבים פה אם פעם אחת פנו אלי בשאלה. ידעו שלעולם לא אשיב. ומה חשבתם? — שארשה כי ייגרם נזק כזה למדינה? שאגיע אל נשיא ארצות-הברית עם תכנית שלום שחשבנו עליה, עבדנו עליה, עמלנו עליה, והוא יגיד לי: אדוני, אני כבר קראתי זאת ב״ניו-יורק טיימס״; מה אתה מספר לי? ועובדה היא שכתוצאה מהשיטה אשר נקטנו שמע הנשיא מפי, בפעם הראשונה, על תכנית השלום והיתה לכך חשיבות רבה. אחר כך אתם באים בטענות.
לא תבואו בטענות למדליפים; לא תבואו בטענות לאנשים אשר קורעים את התחייבות-הכבוד שלהם; אנשים אשר למען פרסומת אישית עושים את הדבר שלא ייעשה בשום מדינה דמוקראטית; אלי תבואו בטענות? אני פה גרמתי נזק?
אני עומד על משמר האינטרסים הלאומיים של המדינה. אמרתי בוועדת החוץ והבטחון: חבר אני שלכם יותר מ-25 שנה. אני מוכן לשבת אתכם ימים ולילות ולמסור לכם הכול; אינני רוצה שום דבר לכחד תחת לשוני; אולם, למען-השם, אל תדליפו. הרי כל חברה תעשייתית מינהלית יש לה סודות משלה והיא לא מגלה אותם. איך נוהג אדם אחראי, שנשלח על-ידי חבריו למוסד כל כך חשוב שבא במקום הכנסת, והוא שומע דברים כמוסים כאשר מדי פעם בפעם חוזרים באזניו: אל תדליף, למען-השם, והנה כעבור כמה שעות זה כבר נמצא בטלוויזיה או בראדיו או בעתון? הרי אנו מדברים פה כדבר איש אל רעהו. צריך לתקן את המעוות. לא ייתכן להמשיך כך.
זה באמת פוגע בדמוקראטיה. זה נכון כי דמוקראטיה, בין השאר, מבוססת על דיון חפשי, כן, גלוי. אבל זאת בתנאי שיישמרו האינטרסים של האומה. 48 שעות אחרונות היו לנו בישראל — כולנו נחרדנו. נתבקשו האנשים: הרי זה מביא נזק, למה לכם לפרסם הודעות כאלה? לא הועיל. אנו איננו מטילים צנזורה, חברת- הכנסת שולמית אלוני. עיניך הרואות. דיברתי על כך עם איש הטלוויזיה. כמעט כל יום סובבים אותי העתונאים בבואי למשרד ראש הממשלה ובצאתי ממנו וכמעט בכל יום אני מוסר להם הודעות שונות. אני לא חייב לעשות זאת — יש דובר הממשלה, יש מזכיר הממשלה, לי יש תפקידים אחרים. פעם כבר אמרתי להם: הניחו לי, לא ייתכן לראות את פרצופי יום יום בטלוויזיה. אני בעצמי כבר משועמם ממנו. התחננתי בפניהם. גם זה לא הועיל. ואמרתי לאיש הטלוויזיה: אנו באמת משרתים אתכם. כך גם את העתונות.
הדלפות ממוסדות כאלה — הנה כי כן התשובה. אני מקווה שכל חברי הכנסת יפעילו לחץ מוסרי על עצמם ועל חבריהם. למען-השם, הבה נעשה לתיקון המדינה ונפעל בעניינים הלאומיים בחרדה, בהגינות ובכבוד. רק אז יהיו כל הדברים כפי שהם צריכים להיות, אבל בהתחשב במצב ובתנאים.
