האלטלנה

בעיצומה של מלחמת העצמאות מגיעים ארגוני המחתרת להסכם שילובם בצבא ההגנה לישראל. ביוני 1948 נחתם הסכם על שילוב האצ"ל בשורות הצבא, הדורש מהארגון להפסיק כל פעילות עצמאית, ובכלל זה רכישת נשק. כשלושה שבועות לאחר מכן, מגיעה אל חופי הארץ אוניית האצ"ל "אלטלנה", ועל סיפונה מעפילים ונשק. בעקבות אי הסכמה בין נציגי ממשלת ישראל ומפקדת האצ"ל בנושא חלוקת הנשק, תותח של צה"ל נורה בספינה והיא החלה לטבוע. בפרשה נהרגו שישה עשר חיילי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

   

מתוך עדותו של יוסק'ה נחמיאס

שאלנו איפה תעגון האנייה ואמרו לנו שהיא תעגון בכפר ויתקין. לנו, לאצ"ל, לא היתה דריסת רגל בכפר ויתקין. אם אני בתקופת הסזון הייתי בא לכפר ויתקין והם היו יודעים שאני איש אצ"ל – אני לא יודע אם הייתי יוצא בשלום משם. אמרו לי: אתה בא לכפר ויתקין עם הפלוגה שלך, בלי נשק, לעבוד בסבלות, לפרוק מהאנייה.[…] אני פוגש שם אנשי פלמ"ח ואנחנו שרים שבת אחים גם יחד. ימות המשיח הגיעו – יושבים אנשי פלמ"ח ואנשי אצ"ל כחיילי צה"ל בחיתוליו שהיה קיים אז רק 10 ימים. זה היה ב-22 ביוני 1948. יושבים על הרצפה ומספרים צ'יזבטים. […]

אנשי כפר ויתקין הביאו לנו כריכים ושתייה. הסתערנו על האנייה אנשי פלמ"ח, צה"ל ואצ"ל ואנשי מושב מכמורת שהיה מושב של דייגים. עם סירות של פלי"ם התחלנו להוריד את האנשים מאלטלנה. עבדנו כ-6-8 שעות, אני לא זוכר בדיוק כמה שעות עבדנו יחד. פתאום אנשי פלמ"ח וצה"ל נעלמו מהשטח. נשארנו רק אנשי אצ"ל במקום. אנחנו לא יודעים מדוע. בגין עורך לנו מסדר ואומר: אני לא יודע למה אנשי צה"ל והפלמ"ח עזבו. נמשיך לפרוק את האנייה לבד. הוא לא גומר לדבר ונפתחת עלינו אש תופת מסביב. השתטחנו על הרצפה…

לעדות המלאה:

מתוך: הישיבה החמישית של מועצת המדינה הזמנית. סדר היום: "אלטלנה"

ראש הממשלה דוד בן גוריון: רבותי, היום נקראה המועצה לרגל אסון כבד חמור שהתרגש עלינו – נסיון התנקשות בידי אירגון הידוע בשם "אצ"ל", באחדות המדינה ובריבונותה, ביכלתה הצבאית של מדינת ישראל ובמעמדה הבינלאומי.

הפרשה המרה של מעשי-אלמות ממושכים בידי אלה, המכונים בשם "פורשים", ידועה ואין צורך לעמוד עליה. עם הקמת המדינה היהודית רצינו וראינו צורך לשכוח את העבר ולאפשר לכל בני-הישוב, בלי יוצא-מן-הכלל, לפתוח פרק חדש – פרק של השתתפות שווה בזכויות ובחובות בבנין המדינה ובהגנתה.

ב-26 למאי הוצאנו פקודה על הקמת צבא-הגנה לישראל. זו לא היתה פקודה רגילה להקמת אחד השירותים הממלכתיים, אלא צו חיים ומוות לקיומו של הישוב, לקיומה של המדינה, לקיומה של תוחלת ישראל. כי עוד לפני הקמת המדינה הותקפנו התקפה זדונית ע"י צוררים אכזרים; ועם הקמת המדינה הועמדנו בפני פלישה כוללת של צבאות ערב המזויינים; וההתגוננות בפני הפלישה עמדה – ועדיין עומדת – במרכז חיינו וקיומנו.

הסעיף הרביעי של הפקודה הוא נגד הקמתו וקיומו של כל כוח מזויין מחוץ לצבא-ההגנה לישראל. ושוב: זה לא היה סעיף המכוון רק לסדר ממלכתי תקין – אם כי גם זה חשיבותו גדולה ומכרעת – אלא צורך ותנאי חיוני להתגוננותנו: נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח צבאי אחיד, המציית לממשלה אחת ולפיקוד עליון אחד. […]

אחרי מבחן הדמים האיום שהטילו עלינו צבאות ערב לפני היות המדינה ולאחת הקמתה – זהו מבחן-הדמים המר ביותר שבא על המדינה. הסכנה אינה פחות גדולה כשהיא באה מבפנים.

שלושה פרדוכסים/מנחם בגין

"אברשה תתחזק" – "מנחם, זה כואב"… המלים הראשונות היו האחרונות שאמרתי לאברהם סטבסקי; המלים האחרונות היו האחרונות ששמעתי מפיו. האניה כבר היתה אחוזת להבות. הדים מהוממים של התפוצצויות ראשונות נשמעו מבטנה. עזרתי לבנים הנאמנים להוריד את סטבסקי הימה. הוא היה פצוע קשה. לפני שהגיע לסירונת קראתי עליו, מעל הסיפון העשרן, "אברשה התחזק" והוא השיב לי מלמטה את אשר כתבתי לעיל.
נפרדתי מחבר נעורי בקיץ 1939. תשע שנים לא ראיתיו. הוא נדד למערב הרחוק, אני הורדתי לצפון הרחוק. היתה המלחמה. התרחש החורבן. נעשה המרד.
יצאו הבריטים, קמה המדינה. כברה המלחמה, באה אלטלנה. וגם אברשה הגיע.
אחרי תשע שנים נפגשנו שוב באילו תנאים, אחרי אילו מאורעות עמדנו דבוקים חבוקים, מי יזכור כמה זמן. שנינו שתקנו, הוא בכה, גם מצער, גם משמחה. ומשנפרדנו כדי לשוחח הוא קרא לי "מפקדי". גערתי בו. מה לך, אברשה, כי תקרא לי בשם היום-טובי? השכחת את שמי? הוא בשלו. וכך קרא לי כל ארבעת הימים ההם. אבל כאשר הורד לסירונת, שותת דם, שב וקרא לי, כמו בימי נעורינו, בשמי הראשון ואמר שכואב לו. ככה זה. בשעת חדווה או פעולה יכול גם ידיד להיות מפקד, אבל כאשר כואב, אין עוד "מפקד" אלא יש – אם יש – ידי, אח, חבר נעוים, קשור נפש.
..כאשר עליתי ביום ד' על במת הכנסת, כאילו שמעתי את אברשה שוב קרוא אלי: זה כואב. וזה הוסיף לכאוב

.הנער עזרא מרדכי בגיל 15, בעודו מטייל עם אופניו בטיילת תל-אביב – ביום שבו הוטבעה ספינת הנשק של האצ"ל על ידי צה"ל

אנשים מתבוננים באלטלנה אפופת העשן. מתוך אוסף התצלומים של בנו רותנברג, ארכיון המדינה

דברי הכנסת

הישיבה המאה ארבעים-וחמש של הכנסת השישית

חבר הכנסת אורי אבנרי שאל את ראש הממשלה ושר הביטחון ביום א' בניסן תשכ"ז (22 במארס 1966):

בימים אלה יצא לאור, בהוצאת "מערכות", ספרו של מר פנחס וזה, שאחד מפרקיו מתאר את פרשת "אלטלנה". בספרו טוען מר וזה, כי רוב הנשק שהובא ב"אלטלנה" לא נשרף או הושמד […] עוד טוען מר וזה, כי האניה נפגעה רק בדרך מקרה בירי תותח בלתי-מכוון […] כן טוען מר וזה כי אנשי אצ"ל היו הראשונים שפתחו באש.

שאלותי הן:

  1. האם הגירסה הכלולה בפרק הנ"ל היא גם הגירסה הרשמית של משרד הבטחון?
  2. האם בדעת שר הבטחון למנות ועדת חקירה ציבורית לחקירת פרשת "אלטלנה", שתגבה עדויות מכל הגורמים המעורבים בדבר?

ראש הממשלה ושר-הבטחון לוי אשכול:

  1. לא ידוע לי על קיום כל גירסה רשמית של משרד הבטחון בנידון.
  2. התשובה שלילית.

הדגל שהונף על תורן האונייה "אלטלנה", לאחר שהורד ממנו דגל פנמה שתחתיו הפליגה האונייה מנמל בצרפת.

את הדגל הציל יפתח שטיין שקשר אותו לגופו בעת ההפגזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.