הישיבה המאתיים-ושבע של הכנסת התשיעית יום רביעי, כ״ב אדר תשל״ט 21 מארס 1979 – הודעת הממשלה על חוזה השלום בין ישראל ובין מצרים – תשובת ראש הממשלה

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, בשעה מוקדמת זו, בבואי לסכם דיון שנמשך יומיים ולילה, דיון חסר תקדים בכנסת במשך שלושים שנה תמימות, הריני מבקש קודם-כול להעלות על נס את חשיבותו של הדיין הזה. זוהי אחת השעות הגדולות של הפארלאמנט שלנו. מדי פעם בפעם, כוותיק בבית הזה, אני טוען באזני החברים שבדרך כלל בכל בית-נבחרים דמוקראטי הימים ימי קטנות: מעשי חקיקה, דיון על מס, על עירית ועוד. אבל יש יום או יש לילה או יש שעה שבהם כל הגדולה, התפארת וההוד של פארלאמנט חפשי ודמוקראטי עולים לנגד עיני כל האומה, לנגד עיני כל העמים. זהו הלילה, אלה היומיים, זוהי השעה. אין כופין ואין אונס. גם הבוקר תצביע הכנסת על-פי רצונה שלה והחלטות סיעותיה החפשיות —- ויש סיעות שחבריהן יצביעו לפי הכרתם והחלטתם הם — וההכרעה תהיה גורלית, רבת משמעות ובלא הפרזה ניתן לומר, היסטורית, כי אנו עומדים, כפי שאנו מאמינים, לפני מפנה, לפחות, ביחסים בין שני עמים מזרח תיכוניים מתוך תקווה שהוא יהיה יסוד למפנה בינינו לבין האחרים. הנה זכינו לשעה גדולה בחיינו הלאומיים הפארלאמנטאריים. אשרינו שזכינו לשעה זאת. 

אני שאלתי, אדוני היושב-ראש, אם להתפלמס היום עם החברים שקראו להתנגד לחוזה השלום או עם החברים שהשמיעו על חשבונו או על חשבוני, על חשבונו או על חשבונה של הממשלה דברים שאינם נכונים, דברים שיש בהם אפילו פגיעה, והגעתי למסקנה שמוטב לי להימנע מפולמוס זה. אחריש ואשאיר את הדברים כפי שנרשמו ולא אשיב. אבל אם קורטוב של רגש מסויים — שלא אקראהו בשמו הנכון — היה בדברים מסויימים, אמליץ לפני משמיעיהם לקרוא או לעיין פעם נוספת ב- פרק תהלים ק״ט, וד"ל. 

תשובה אחת באתי לתת הבוקר, לא לחבר הכנסת אלא לד״ר חליל, עמיתי ראש ממשלת מצרים. הוא הגיב אתמול על דברי בכנסת בהרצאת הפתיחה כאשר אני הגבתי על דבריו שלו. אני מבקש לציין שאלמלא קם ד״ר חליל והיה מודיע שלושה דברים לאמור: ירושלים העתיקה תנותק ממדינת ישראל, ישראל תחזור לקווי ה-4 ביוני 1967, ביהודה ושומרון תקום מדינה פלשתינאית - לא הייתי משמיע את שלושת הדברים שלנו מעל הבמה הזאת. אני לא הייתי משמיע את שלושת הדברים שלנו מעל במה זו בגלל טיבה פשוטה: מה שאני אמרתי, בעיני הוא מובן מאליו, אין צורך לומר זאת בבית-הנבחרים שלנו. הרוב המכריע, כידוע לכל איש ואשה בישראל, עומד מאחורי שלוש ההצעות שאני כאן מסרתי. אבל ראש ממשלת מצרים איננו יכול להעלות על דעתו שהוא, באופן חד צדדי, על סף חתימת חוזה השלום, יכול לפגוע ברגשות העמוקים ביותר של העם היהודי באשר הוא שם: ירושלים, חזרה לקווי 4 ביוני 1967 — שהם בעצמם קוראים למלחמה ולשפיכות דמים והראיה לכך הוא הנסיון — או הקמת מדינה פלשתינאית, לאמור הטלת סכנה לעצם קיומה של מדינת- היהודים, אחד מהנסים והנפלאות בהיסטוריה האנושית. הוא איננו יכול להעלות על הדעת שכך יפגע ברגשותינו ואנחנו נאמר: שום דבר לא התרחש, האווירה היא מצויינת, ונחריש. 

לאחר תגובתי הוא טען שדברי מעכירים את האווירה. לא היא. דבריך, ד״ר חליל, העכירו את האווירה ואני רק הגבתי על דבריך. אי אפשר לטעון שפגיעה בעמנו מותרת ותגובה על הפגיעה היא הגורם לאווירה שאינה נוחה. אחד משני אלה: או שהכול יחרישו או שהכול ישמיעו קולם. אני מקווה שזה יהיה לקח לימים הקרובים. אני מוכן שוב להציע לעמיתי, ראש ממשלת מצרים, שביתת נשק מילולית. הבה ונחריש. אנו הולכים לחתום על חוזה שלום ברצון טוב, באמונה, אנחנו רוצים לקיים כל מלה שעליה חתמנו ושמתחתה נשים חתימתנו. אל תפגע ברגשות עמנו. עליך לדעת מה היא ירושלים בשביל העם הזה. אל תפגע ברגשות עמנו, אל תאמר לו שעל ראשו תקום לו סכנה מחודשת, אזי לא נצטרך להגיב מעל במת הפארלאמנט החפשי הזה, ונוכל להגיע כולנו לוושינגטון ולחתום כבני חורין על המסמך החשוב ביותר שאי פעם נכתב ונחתם על-ידי נציגים מוסמכים של מדינת היהודים ושל מדינה ערבית. 

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

אדוני ראש הממשלה, אני רוצה לשאול אותך: מדוע זו פגיעה ברגשות העם להגיד שגם לעם הערבי הפלש- תינאי יש הזכות להקים את מדינתו העצמאית ? הלוא רק- דו ב-1947 בחוצות תל-אביב. 

משה שמיר (הליכוד): 

היהודים רקדו והערבים רצחו. זה מה שהיה. 

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

הם רקדו משמחה. 

ראש-הממשלה מ. בגין : 

חבר-הכנסת טובי, שאלת שאלה בכבוד ואני בכבוד אשיב לך. אני מבקש. אני רוצה להשיב לו. אני רוצה בכבוד להשיב כפי שהשאלה נשאלה בכבוד. כאשר היו מחולות ב-1947 היהודים לא רקדו משום שנלקחה מהם ירושלים ובית-לחם יהודה אלא הם שמחו שתהיה להם מדינה משלהם אחרי תשע-עשרה מאות שנים של נדודים ברחבי תבל, של העלאות על מוקד, של רצח, של רדיפות, של גיטאות, ובדור האחרון — של השמדת שליש מעמם. לכן אנחנו, שלא רקדנו, אנחנו שעדיין היינו במחתרת ואמרנו שאיננו יוצאים במחול משום שחולקה מולדתנו, מבינים לרוחו של עמנו כי לפתע, נכון, אחרי מלחמת שיחרור רבת ערך היסטורי, רבת קרבנות, זכו ליום שבו ידעו שתהיה להם ממשלה שלהם, פארלאמנט שלהם, צבא שלהם אשר יגן עליהם כך שלא יסחבו יהודי לתא הגאזים, לא יתלו ילד יהודי קטן. על זה היתה שמחת חידוש ימינו כקדם, שיש לנו עצמאות. אתה יודע שאני מכבד את העם הערבי משחר נעורי. 

(חבר-הכנסת מאיר וילנר קורא קריאת ביניים.) 

אל תפריע. אני מדבר עם חבר-הכנסת טובי. רק זה חסר לנו, שאתה תתערב. 

חבר-הכנסת טובי, על כך הם שמחו. אבל תתבונן על מה שקרה. תחשוב אתה על התופעה ההיא. מדינת ישראל, ומסביב — האם הם קיבלו את ההחלטה ההיא או שהם החליטו להטביע אותה בדם ? אנחנו זוכרים את ההחלטות שהתקבלו, את החיים שהושמדו, ולכן ניתנה לנו עצה שלא נכריז על עצמאותנו, והיו חילוקי דעות בין המפלגות, והקמנו את מדינתנו. מה קרה, חבר- הכנסת טובי, כדי שנוכל לקיים את עצמאותנו? אחוז אחד מן התושבים היהודים שהיו אז בארץ נהרגו. לפי המספרים של היום אחוז אחד מן האוכלוסיה פירושו 30 אלף איש. האם אתה מתאר לעצמך מה היה קורה אם עמנו היה מקריב 30 אלף מבניו? זה מה שקרה בשנת 1948. 

משה שמיר (הליכוד): 

היום בחוזה הזה אתם גורמים לרוצחים ולמרצחים לנהוג כמו ב-1948, כשהם לחמו להשמדת ישראל. הכנסת תחתום היום על הדבר הזה ואחר כך יקימו פה אנדרטאות. 

אורי אבנרי (מחנה שלי) : 

כבוד ללוחמים. אני הייתי שם. אתה לא היית שם. כבוד ללוחמים משני הצדדים. כבוד לחיילים. כל חייל קרבי מרגיש כך. 

משה שמיר (הליכוד): 

כבוד לרוצחים, כבוד לנאצים שהפציצו את לונדון. האם להם יקימו אנדרטה? 

היו״ר י. שמיר: 

אני מבקש ממך להפסיק. אנחנו מתקרבים לסיום הדיון. 

משה שמיר (הליכוד): 

אני זועם על ההתחסדות הזאת ועל המלל הגבוה הזה. 

היו״ר י. שמיר: 

חבר-הכנסת שמיר, תאפשר לנו לסיים. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

אני כולי התפעלות מן המרץ שחבר-הכנסת שמיר מגלה בשעה שלוש לפנית בוקר. כל כך הרבה מרץ יש לו. הוא צעק יומיים. 

שמואל טולידאנו (התנועה לשינוי ויזמה): 

הוא נח קצת. 

משה שמיר (הליכוד): 

למישהו זה איכפת. 

ראש -הממשלה מ. בגין: 

תואיל להקשיב לי. אני רוצה לפנות אליך. אולי תקשיב לי. גדעון, תן לי להשיב. 

אני רוצה להודיע לך, בפני עם ועדה, כי בעניין זה חלוקות דעותינו. אני רוצה לומר כיהודי וכלוחם יהודי שאינני רואה שום פגם בכך שנקים אנדרטה לחייל של עם אחר שנפל בקרב. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

כל הכבוד. 

משה שמיר (הליכוד): 

איזה קרב הוגן. 

ראש- הממשלה מ. בגין: 

זו דעתי. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

כל חייל קרבי יחשוב כך. 

(חבר-הכנסת משה שמיר קורא קריאת ביניים.) 

זידאן עטשי (התנועה לשינוי ויזמה): 

אתה לא אוהב את החיים. גם את המתים אינך אוהב. אוי ואבוי לנו אם יש לנו עשרה ששונאים ערבים כמוך. תתבייש לך. 

היו״ר י. שמיר: 

חבר-הכנסת עטשי. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

איזה מזל יש לי. 

חבר-הכנסת עטשי, פעם היית חבר תנועת החירות. לפחות שמע בקולי. 

(צחוק באולם) 

תראה איזה מזל יש לי. אני נואם בבוקר. קמה נגדי קואליציה ערבית-דרוזית-יהודית. מספיק. 

זידאן עטשי (התנועה לשינוי ויזמה): 

נגדך בוודאי לא. אני נגד אדם השונא ערבים. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

טוב, מספיק. אני חושב שמיצינו את הבעיה. 

משה שמיר (הליכוד): 

אינך מבין רבע ממה שאתה מדבר. 

זידאן עטשי (התנועה לשינוי ויזמה): 

תפסיק עם זה, תתבייש לך. 

היו״ר י. שמיר: 

חבר-הכנסת שמיר, חבר-הכנסת עטשי, נא להפסיק. 

זידאן עטשי (התניעה לשינוי ויזמה): 

כבן אדם אני פונה אליך, לא כערבי. תתבייש. אני פונה כבן אדם. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

במקרים מיוחדים כאלה אני תמיד הייתי מייעץ לכל חבר הכנסת שינהג על-פי הכלל האתי הגדול של הלל הזקן: ״דעלך סני לחברך לא תעביד״. ושוב אומר: די לחכימא ברמיזא. 

אדוני היושב-ראש, לגבי רעיון האוטונומיה אומר: ודאי שאפשר להלך עלינו אימים, לבקר אותו, לדחות אותו, אפילו ללגלג עליו. אפשר הכול לעשות אבל, מורי ורבותי, עובדה היא — והיום אפשר לומר זאת מתוך הכרה מלאה — שהרעיון הזה היה המפתח להשגת חוזה השלום עם מצרים. בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום. זה רק רעיון ואין זו סיבה לחדווה מיוהדת אבל עובדה היא שידידי מהמערך, יריבי הנכבדים, מגישים היום הצעת החלטה שבה יש תכנית שלהם, כפי שעיבדו אותה, לאוטונומיה. 

(קריאת ביניים : רק לתקופת מעבר.) 

יש בזה משהו כי לפני כן נדחתה תכנית זו על הסף ולחלוטין. היום כל הבית מבין. זה היה רעיון חשוב, חיובי, והוא היה היחיד שאיפשר לנו קשר של חוזה שלום עם מצרים. נכון, שוב אומר בפני עם ועדה: תהיה לנו שנה של מערכה, ואולי היא תהיה קשה, אולי גם מבית, גם מחוץ; אולי יישמעו קולות שונים. אני מודיע שאנחנו רוצים בלב שלם להגשים את הרעיון הזה ולאפשר לשכנינו הערבים לנהל את ענייניהם על-ידי מוסד שהם בעצמם יבחרו בו בבחירות חפשיות, סודיות, כל אחד עם פתק הבוחר ביום שצריך להיות יום גדול להם וגם לנו, שפעם ראשונה ילכו לקלפי כבני חורין ובלא פחד. אנחנו נבטיח שלא יפחדו אם הם ירצו בכך, ויבחרו להם את נציגיהם, ונציגיהם ינהלו להם את ענייניהם היימיומיים בכל השטחים, בכל תחומי החיים.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

סלח לי, ראש הממשלה, מה שאתם עושים עכשיו בגדה מראה באיזה חופש מדובר. כל העניין של האוטונומיה הוא רק כסות בשביל סאדאת להסכים להמשך הכיבוש. 

היו״ר י. שמיר : 

חבר-הכנסת וילנר, כבר נאמת היום. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

מר וילנר, אם כך, תחכה עד שסאדאת יבוא הנה ותקרא לו את קריאת הביניים כי הלוא היא מופנית נגדו. מה אתה רוצה ממני ? 

אינני מסכים לדעה שבשביל סאדאת זוהי כסות עיניים. את זה למדת ב״פראבדה״. אבל כשהייתי בברית-המו- עצות שמעתי שם לבדיחותא בכל רחבי ברית-המועצות את האימרה הבאה: ב״פראבדה״ אין ״איזבסטיה״, וב- ״איזבסטיה״ אין ״פראבדה׳״. אתה יודע מה זה ״איזבסטיה״ לפחות? 

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

אתה יודע מה זאת אוטונומיה של ביוב ? זה מה שאתה מציע להם. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

עכשיו תחריש. אם זה מקלר הלימוד שלך אני מזהיר אותך מפניו. 

האמת הפשוטה היא דווקה שהנשיא סאדאת לא חיפש לו שום כסות עיניים וייתכן שיהיה לנו ויכוח אתו. מה שאמרתי עומד בתוקף אבל אני חייב להוסיף ולומר; לא הטעינו איש. מן הרגע הראשון אמרנו: האוטונומיה הזאת תקום ותקויים בתנאי שיהיה בטחון לישראל ביהודה, בשומרון ובעזה ומהם. זה תנאי בל יעבור. כך אמרנו לנשיא ארצות-הברית, כך לנשיא סאדאת, כך בכל הזדמנות בפומבי, בכל הוועידות והפגישות — תנאי בל יעביר, והא בהא תליא. אז גם לזה הייתי מבקש שניתן, כפי שהצברים אוהבים לומר, ״צ׳אנס״, סיכוי, נסיון. הבה ונעשהו. איך אפשר לחיות יחד בארץ הקטנטונת הזאת? כל הרוחב מן הירדן ועד הים הוא 70 קילומטר, 40 מייל. איפה יש לכם ארצות רבות קטנות כאלה על פני כדור הארץ? דווקה לחלק אותה, גבול יעבור בתוכה? זה הפתרון הגאוני, והגבול יהיה לגבול דמים. מאין אני יודע זאת? — מפי מורה המורים ושמו הנסיון. ולא ללמוד מנסיון של תשע-עשרה שנים? אנחנו לא נתחמק מן ההוראה הזאת של המורה המיוחד הזה. 

ולכן במה חטאנו שאנחנו רוצים לתת את האפשרות לנסות ולחיות יחד? מה אתה אומר, חבר-הכנסת וילנר, שיהיה בגדה המערבית, לפי לשונך? מה אתה רוצה, שאנחנו נרשה כי חיילינו ילכו ושיידו בהם אבנים? וכל אבן יכולה לא רק לפצוע אלא גם להרוג. אנחנו רוצים שנחיה בשלום. 

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

אתם עורכים פוגרום יומיימי בגדה המערבית. 

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

אתם אסרתם חופש פוליטי, אסרתם אסיפות, אסרתם הופעות. אתם אוסרים מלה פוליטית בגדה. אתם תיכף שולחים צבא, שולחים משטרה, הורגים, פוצעים, אוסרים תלמידים... 

(השר מ. נסים קורא קריאת ביניים.) 

היו"ר י. שמיר : 

די, הסברת את עצמך, די. חבר-הכנסת וילנר, מס- פיק. 

(חבר-הכנסת מאיר וילנר קורא קריאת ביניים) 

חבר-הכנסת וילנר, אבקש להפסיק. אין לך רשות הדיבור לנאום. עכשיו ראש הממשלה נואם. 

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון); אני דורש להפסיק את הטרור והרציחות בגדה. 

היו"ר י. שמיר : 

אני מבקש מטך להפסיק. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

מר וילנר, אתה תיתן לי לדבר או שאתה תביא לכך שהיושב-ראש יקרא לך אפילו שלוש פעמים לסדר? זה יכול לקרות בבית הזה. אתה צריך לתת לי לדבר. אני חו- שב שאני לא הפסקתי אותך במלה אחת. 

היו״ר י. שמיר: 

חבר-הכנסת וילנר, תן אפשרות לסיים את הדיון ב- שקט. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

תן לחבר הכנסת לדבר. לא חשוב שהוא ראש הממ- שלה. אני חבר הכנסת ויש לי זכות בדיוק כמוך לדבר מעל במה זו. 

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון): 

להיפך, יש לך אלף פעמים יותר.

יהודה מאיר אברמוביץ (אגודת ישראל): 

הוא צריך להוכיח שהוא עולה על תופיק טובי. 

היו״ר י. שמיר: 

חבר-הכנסת אברמלביץ מתערב. חברי הכנסת, אני מבקש לא להתערב. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

חבר-הכנסת אברמוביץ, לא צריך להכתיב ליושב-ראש. אתה מנסיונך יודע את זה. 

(קריאת ביניים : הוא סגן.) 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

תן ליושב ראש לטפל בדברים אלה. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אדוני ראש הממשלה. 

היו״ר י. שמיר: חבר-הכנסת אבנרי, אין לנו זמן, אנחנו רוצים לסיים את הדיון. אני מבקש להפסיק ולאפשר לראש הממשלה להמשיך. שמענו את קולר די ביומיים האלה. די לנו היום. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

אני כל הזמן מתבונן בך, חבר-הכנסת אבנרי. אינני מבין מדוע ענדת דיוקה ביומיים אלה עניבה כל כך אדו- מה. את זה אינני מבין. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אסביר לך בהזדמנות, אבל אדוני ראש הממשלה — 

היו״ר י. שמיר: 

אין לך רשות הדיבור. אני מודיע לך שאין לך רשות הדיבור. אני מסרב לתת לד רשות הדיבור. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אני רוצה להביע משאלה חשובה. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

אם היושב-ראש גוזר אין לך רשות הדיבור. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

זהו עניין של דיני נפשות. 

היו״ר י. שמיר: 

אין לך רשות הדיבור ואני מבקש ממך לשתוק. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אני מבקש           

היו״ר י. שמיר: 

אבי קורא אותך לסדר. 

אורי אבנרי (מחנה שלי): 

אני מבקש להורות לכוחות הבטחון שלא לפתוח באש על מפגינים המיידים אבנים בלבד. 

(קריאת ביניים) 

היו״ר י. שמיר: 

לא עכשיו. עכשיו אנחנו עומדים לסיים את הדיון ו אני מבקש לאפשר לנו את הסיום. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

קודם כול דבר אחד אני יכול לומר לכל קוראי קריאות הביניים: יש לי סיבה להיות אסיר תודה להם. הם ביטלו לגמרי את עייפותי. טוב, אז אני מודה להם. 

אדוני היושב-ראש, רעיון האוטונומיה פתח את האפשרות גם לכרות חוזה שלום עם מצרים. אנחנו רוצים להגשים אותו בתנאי בל יעבור: אין עוד גבול, חיים יחד, בשלום, בכבוד הדדי, בהבנה, בחירות, בלא פגיעה בשום צד. תראה כמה יפה תהיה ארץ ישראל בתנאים כאלה. הבה ונעשה את הנסיון לבנות אותה כך. הלוואי שהיו שומעים בקולנו ב-1948 כאשר כל האירגונים — ההגנה, אצ״ל ולח״י — קראו לשכנינו: הפסיקו את שפיכות הדמים, בואו שכנינו הערבים ינחיה יחד ונבנה את הארץ יחד לתפארת עולם. כך רצינו עוד לפני שלושים שנה ומעלה ולא נסתייע הדבר. חמש מלחמות נאסרו עלינו. 

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון) : 

עשיתם אז דיר יאסין. דמאגוגיה. 

תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלוט ולשוויון): 

דוגמה לחיים משותפים היתה אז דיר יאסין. 

ראש-הממשלה מ. בגין: 

אדוני היושב-ראש, אם הכנסת תאשר בעוד דקות מספר את חוזה השלום על נספחיו ואת מכתב הלווי תיסלל הדרך לקיים בוושינגטון, כפי שיש להניח, ביום ב׳ הקרוב את הטקס הראשון של חתימה על חוזה שלום זה על-ידי הנשיא סאדאת, על ידי וגם על-ידי נשיא ארצות-הברית. אני מקווה, אדוני היושב-ראש, שכעבור שבוע — או בסדר זה שאומר עכשיו או להיפך — אולי הנשיא סאדאת יהיה בכנסת, אנחנו שנינו נשב סביבך ואנחנו נחתום על חוזה השלום כאשר כל חברי הכנסת רואים שהנה נחתם חוזה השלום ; ואני אלך לקהיר. איך אמר הנשיא סאדאת ? בלבה של בירת מצרים הוא ואני נחתום על חוזה השלים. מניין לי? — אני מבקש להודיע לחברי הכנסת שקיבלתי אתמול מסר אישי מהנשיא סאדאת והוא ביקשני להודיע שהוא קובע בכך כי כל מלה שהנשיא קארטר אמר לי במוצאי שבת בשיחה אישית לגבי שלושת הטקסים האלה זה נכון. הנשיא סאדאת הוסיף: אני אכבד כל מלה כפי שאמר לך הנ- שיא קארטר. אינני יודע את התאריך ואינני יכול ל- הבטיח כי כך יהיה אבל אני סומך על הודעתו של הנשיא סאדאת לגבי כיבוד ההתחייבות הזאת. 

אני רוצה להדגיש — היה חבר הכנסת שקצת ליגלג על שלושת הטקסים האלה ואני רוצה לומר לו ולכולם — כי יש לכך חשיבות רבה, פסיכולוגית, שהיא גם חשיבות מדינית, שיראה כל ערבי במזרח התיכון שהנה כי כן נציג מצרים המוסמך ודיבר ישראל יושבים יחד וחותמים על החוזה גם בירושלים וגם בקהיר. גם זו תהיה איזו אבן פינה לבניין היחסים הנורמאליים. לכן הצענו זאת. אני שמח להודיע לכנסת שהצעה זו נתקבלה גם על דעת נשיא ארצות-הברית וגם על דעת נשיא מצרים. 

אדוני היושב-ראש, בשעה מאוחרת זו, בסיימי את הדיון הגדול הזה אשר ייזכר ימים רבים בתולדות עמנו כי הוא היה רציני מאוד, עמוק מאוד, כאוב ואף-על-פי- כן רב חשיבות, אני מבקש את הרשות לשלוח מכאן על דעת כל חברי הכנסת ברכה לנשיא מצרים על אשר באומץ לבו — והיה דרוש לכך אומץ לב מול מקהלת זאבים מסביב, מדמשק ועד בגדאד — החליט לבוא ולדבר שלום עם ישראל. אנחנו הזמנו אותו ואנחנו השבנו לו שלום. אני שולח מכאן את ברכת נציגות העם בישראל לעם המצרי הגדול. חמש פעמים נפגשו בנינו בשדה הקרב. כל אחד מהם מילא את חובתו. כל חייל בכל צבא הנשלח לשדה הקרב אינו אלא ממלא את חובתו. לכן אין לנו שום טענות. אנחנו איננו חיים בעבר. אנחנו רוצים לבנות עתיד חדש. אנחנו שולחים ברכה לעם המצרי לקראת היחסים החדשים העומדים לקום בינו ובינינו. 

אדוני היושב-ראש, אומר עכשיו מלים אישיות לחלוטין, מלים ספורות. אני רוצה לספר לחברי הוותיקים בבית הזה, שהוא ביתי השני כי מחצית חיי ביליתי בו, מה ההרגשה שאגי נושא בלבי. נכון, יש חדווה שהגענו לשעה כזאת, יש דאגה לעתיד, מוכרחה להיות דאגה; יש גם חרדה בלב, טבעית לחלוטין. אך על אף כל אלה ועם כל אלה יש בלב גם הכרה שאנחנו הגענו לאיזה מפנה. הלוואי שיהיה זה מפנה שכולו חיוב, לנו, לעם המצרי, לעמים אתרים מסביבנו. כי אנחנו בכל לבנו ובכל נפשנו, כולנו יחד, רוצים להשיג את המטרה שאין פשוטה ממנה ואין אנושית ממנה: שלום. בעזרת השם, יהי רצון שנוכל לשוב מן החתימה ולומר לעמנו: הבאנו שלום עליכם.