הישיבה הארבעים ושש של הכנסת העשירית – יום שני, כ"ג בטבת התשמ"ב, 18 בינואר 1982 – ההתרחשויות בפתחת-רפיח

אדוני היושב–ראש, אני מתכבד בזה להודיע לכנסת כי הממשלה החליטה, על–פי סעיף 21ד לחוק–יסוד: הממשלה, כי השר יצחק מודעי יכהן בתפקיד שר האנרגיה והתשתית, במקום השר יצחק ברמן שהתפטר מתפקידו. הריני מבקש מהכנסת לאשר את החלטת הממשלה.

אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, בכנס הזה של בית הנבחרים מן הדין שיעלה ויגבר, ולא רק יימשך, הוויכוח הלאומי היסודי המתנהל בקרבנו מתקופה לתקופה. לא רק בכנסת, אלא גם בציבור יהיה עלינו לדון בארץ ישראל, בקיום שלמותה, בחידוש חלוקתה, ובעתיד האומה ובטחונה. אומנם, לא לראשונה בדורנו יביא כל מחנה את טיעוניו וינסה לשכנע את רעהו בצדקתו – דיונים דומים, אם כי לא זהים, התנהלו מאז הועלתה והורדה תוכנית פיל, מאז הוגשה ולא הוגשמה תוכנית אונסקו"פ, ומאז שורטטה ונגנזה תוכנית רוג'רס – אך ייתכן כי הפעם תעלה מידת מעשיותו של הדיון על זו של קודמיו.

שטחי ארץ ישראל שבהם מדובר אינם עוד בידי זרים, בידינו המה. השאלה איננה מה לעשות כדי להוציא אותם מידיהם, אלא מה לא לעשות, כדי שלא יוצאו מידינו. בעבר עלו תוכניות וירדו. הפעם קיים הסכם קמפ דייוויד, אשר חלקו האחד הוגשם, ואילו פרקו האחר מצפה להגשמה על פי הכלל הגדול: חובה לקיים הסכמים.

אדוני היושב ראש, יודע אני כי אם אפתח את הדיון בנימוקים היסטוריים מוסריים, ינסו לקום עליהם כל רבי הלעג. מה בכך – ישאלו המתקראים ריאליסטיים, העומדים כביכול בשתי רגליהם על קרקע המציאות – אם היתה בחבלי ארץ ישראל אלה ממלכה יהודית? מה בכך אם בה עוצבה אמונתנו, נוצרה והתפתחה תרבותנו, שעמה הלכנו לנדודי עולם ועם גדולתה שבנו אל המקום שממנו באנו? כל הדברים האלה התרחשו לפני דורות רבים. כלום נחיה בעבר שעדותו ספרים מאובקים ודפים מצהיבים? כלום לא נפנה להווה התוסס, החי, המתחלף? כלום לא נתאים עצמנו לזמנים החדשים, לתנאים החדשים הנוצרים ברוב המולה, תעמולה ודמים, תרתי משמע?

חובתי להזהיר את אזרחי ישראל מפני ריאליזם מזויף זה. ישאל נא איש את עצמו ואת רעהו: מה אנו בלי ההיסטוריה שלנו? מנין באה לנו זכותנו לשטח משטחי ארץ ישראל? הגרועים שבשונאי ישראל שוללים מאתנו את זכותנו לארץ ישראל ולכל חלק ממנה. האם אנחנו ניתן להם יד למחיקת עברנו, שהוא היסוד, יסוד היסודות, לזכותנו? ילעגו המלגלגים. בוויכוח הגורלי הזה לא נירתע מלהזכיר את דברי האמונה התמימה והטהורה שקיבלנו מאבותינו, והם מאבותיהם קיבלוה, ביחס לארץ אבותינו: ארץ חמדת אבות, השייכת לעמנו בזכות, אשר ממנה גורשנו בכוח הזרוע ואליה נשוב בכוח הזכות. נבנה אותה לתפארת, לא נרצה לעשות עוול לשכנינו – הם יהיו שכני עמנו, לא בעלי ארצנו, וכך נורישנה – יפה, פורייה, בנויה ומוריקה – לבנינו אחרינו מדור לדור. אדרבה, יאמר כל אחד, האם לא כזו היתה הציונות מראשיתה, כפי שניתנה לנו, בלא הבדל השקפה ומסגרת, מאבותינו המייסדים?

יש מי שמתעטף בטלית שכולה מוסר ומקשה: איך נוכל לשלוט במאות אלפי תושבים בני לאום אחר? ברצוני לשאול את המטיף הזה: מדוע זה מוסרי שנצרת תהיה בתוך מדינת היהודים, ומדוע אין זה מוסרי שבית לחם יהודה תהיה בתוכה? מבחינת המוסר הצרוף, היש בכלל תשובה על שאלה זו ועל דומות לה? עובדה פשוטה ומכרעת היא, כי שום חלוקה של ארץ ישראל המערבית אינה אפשרית בלי שבתוך המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ניכר. אך אנחנו לא הסתפקנו בניתוח שלילי של מוסר כפול, המעורר תמיד רגשות אשר מוטב שלא לקרוא להם בשמם הנכון. עשינו, כפי שהבטחנו, מאמץ כדי להציע פתרון לבעיה הערבית בארץ ישראל. אנחנו מעולם לא הכחשנו כי קיימת בארצנו בעיה כזו. אין שום חובה לקרוא לה דווקא בשם לועזי "פלשתינית", אבל בעיה ערבית במשמעות הפשוטה של המושג, כפי שהוא מקובל בכל ארץ שבה לצד הרוב חי מיעוט או חיים מיעוטים, תמיד היתה קיימת בארץ ישראל. אנחנו הצענו לה פתרון חיובי, אנושי, המאפשר לשכנינו לחיות את חייהם בלי התערבות בניהולם העצמי, ומאפשר לנו לחיות עמם בשלום, בקדמה ובכבוד הדדי.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ראינו את הפתרון במלחמה בדרום לבנון; ראינו את הפתרון שאתה מציע בסברה ובשתילה.

ראש הממשלה מנחם בגין:

התוכנית שמה "אוטונומיה". אנחנו מיוזמתנו הוספנו לה את התואר "מלאה", כי זו כוונתנו. הוכחנו את הדבר בתפקידים שהצענו למועצה המינהלית, אשר אליה ייקרא כל ציבור התושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה לבחור באורח דמוקרטי בהצבעה חשאית. הנה רשימת התפקידים, המוכיחה כי זוהי האוטונומיה הרחבה ביותר שהוצעה בימינו: משפטים, חקלאות, כספים, שירות מינהלי, חינוך ותרבות, בריאות, שיכון, עבודות ציבוריות, תחבורה, עבודה ורווחה, רשויות מקומיות, משטרה מקומית, ענייני דת, תעשייה, מסחר ותיירות.

אני מבקש לשאול: מדוע אין אנו כולנו עומדים מאחורי תוכנית זו? שמעתי אחד ממנהיגיכם, אנשי המערך, אומרים כי "תוכנית האוטונומיה פשטה את הרגל". הן אתם, רובכם ככולכם, הצבעתם בעד הסכם קמפ דייוויד על שני חלקיו. ידעתם כי תוכנית האוטונומיה כלולה בו. איך היא לפתע איבדה את ערכה בעיניכם? האם היא פשטה את הרגל? איך ייקרא מי שתמך בה והתפאר באחריותו הלאומית, שעה שציין בגאווה כי על אף היותו באופוזיציה הצביע בעד הסכם קמפ דייוויד על כל חלקיו? מה מצבו עתה?

אדוני היושב ראש, מטבע הדברים, גם היבטים מדיניים קשורים לסוגיה זו של ארץ ישראל, יהודה ושומרון וחבל עזה. לפנינו פרדוקס מוזר, אולי יחיד במינו בתולדות העמים: הלגיון הערבי כבש את שטחי יהודה ושומרון בפלישה, בתוקפנות בלתי-חוקית. בהסכם שביתת הנשק שנחתם ברודוס בשנת 1949, נשארה בעיית ארץ ישראל בלא פתרון. אומנם, לבושתנו הועלתה הצעה זו על ידי הצד הערבי, אבל משנרשמה ההסתייגות, היא מחייבת או מזכה את שני הצדדים כאחד.

את יהודה ושומרון סיפח המלך עבדאללה לממלכתו כעבור זמן מה, בעצה אחת עם בריטניה. ממשלת ישראל מסרה אז הודעה בכנסת, מפיו של שר החוץ מר משה שרת זיכרונו לברכה, ובה נאמר במפורש, כי אין מדינתנו מכירה בסיפוח זה ולא תכיר בו. האקט הוכרז על ידינו בלתי חוקי. מה היה קורה בעתיד, לוא היתה האופציה הירדנית לגבי יהודה ושומרון מתגשמת? בדיעבד, לאחר עשרות שנים, היתה מדינת ישראל נותנת מעין גושפנקה של הסכמה חוקית לסיפוח, שבו סירבה להכיר מתחילתו. בסיפוח לא היכרנו, לרה-סיפוח ניתן את הסכמתנו? וכל זה לא בשל תבוסה חלילה, אלא מרצוננו שלנו, כאילו אמרנו: בואו, קחו, שובו וספחו. אולי מישהו נזכר בתקדים מעין זה ביחסים בין עמים? אני מודה כי לידיעתי תקדים כזה לא הגיע.

אבל בינתיים התברר כי האופציה הירדנית, אשר מישהו קפץ עליה כמוצא שלל רב, קמה בין לילה ובין לילה אבדה, כאותו קיקיון דיונה. ועידת הפסגה בפס חרצה את גורלה לתמיד. פשוט אין אופציה ירדנית, אין מדינה ירדנית-פלשתינית, ככתוב במצע שהוגש לציבור לפני למעלה משנה. אומנם, משתי מלים מחוברות אלה אף לא אחת נעלמה – אך המקף נעלם.

הוותיקים בבית הזה ודאי זוכרים את הוויכוח הסוער בתוך מפלגת הפועלים המאוחדת בשנות החמישים, האם לאמץ את המרכסיזם-לניניזם עם מקף ביניהם, או עם ו"ו מפרידה. הוויכוח נסתיים מזמן, כמעט נשכח. בעקבות אחת הוועידות נעלם המקף. המרקסיזם, כמובן, נשאר. האם גם הלניניזם נותר? לא לי להשיב על שאלה זו. נשאיר אותה אפוא תלויה באוויר.

בשינוי גרסה, קרה משהו דומה גם למדינה "הירדנית-הפלשתינית". גם מקף זה נמחק כליל. שום אקרובטיקה מילולית לא תועיל. הוועידה הזאת בפז, בנוכחותו של המלך חוסיין ובהסכמתו, קיבלה החלטה, שיש להקים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מדינה פלשתינית עצמאית, בהנהגת ארגון המחבלים הקרוי אש"ף, קרי – ערפאת ומרעיו. מצד אחר קיימת הצעה, שעדיין לא הובהרה והוסכמה באופן רשמי, על הקמת קשר פדרטיבי בין שתי המדינות – ירדן, ואותה מדינה פלשתינית עצמאית. המקף איננו עוד. המדינה המשותפת הירדנית-הפלשתינית פרחה באוויר. כל מי שמדבר עליה, רגליו ניצבות בחוזקה – באוויר.

לכן, לכל איש בישראל צריך להיות ברור, כי מי שמוציא מתחומה של ארץ ישראל את יהודה ושומרון וחבל עזה, נותן הסכמתו – אפילו נגד רצונו ועל אף הכרזותיו – להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית בשלטונם של ערפאת ומרעיו. אלו הן עובדות מדיניות נחרצות. החזרה העיקשת על משחק המלים של מעין דו מדינה ירדנית פלשתינית אין בה אלא ביטוי מוזר לגעגועים למקף שנעלם. אין לה כל קשר למציאות המדינית. חובתנו לומר כי כל מי שתומך בהצעה האווילית של סיפוח, סיפוח מחדש של יהודה ושומרון בתוספת עזה לממלכה ההאשמית של ירדן, למעשה נותן ידו להקמת מדינה פלשתינית של אש"ף. גם אם יבטיח בנקיטת חפץ כי לא זו כוונתו – ההתפתחות תהיה בלתי נמנעת.

אדוני היושב ראש, גם בעיות הביטחון הלאומי קשורות לסוגיה זו. בבואנו להצביע על בעיות קיומיות אלו לא נסתפק בתיאורים תיאורטיים. אותה מדינה פלשתינית עצמאית, אשר אליה כיוונו ועידת פס, חוסיין וערפאת כאחד, היתה משתרעת על ההרים העולים מבקעת הירדן ומתנשאים ומשקיפים עלי שפלת החוף. לאורך כל רצועת החוף, שבה חיים שני שלישים ומעלה של האוכלוסייה האזרחית שלנו, אין נקודה שלא תהיה פגיעה, אם ייעשה ניסיון לפגוע בה. יש אומרים כי כך חיינו במשך תשע עשרה שנים. חיינו, אך אוי לחיים האלה. זיכרונו של אדם קצר: כמה דם יהודי נשפך בשנים ההן? האם לא היתה ירושלים עצמה מטרה לפגיעות חוזרות ונשנות? האם לא הגיעו המחבלים למבואות תל אביב? האם לא סבלנו אלפי נפגעים, הרוגים ופצועים? יש לזכור כי בשנים ההן עדיין לא היה בידי המחבלים וארגוניהם נשק ארוך טווח, כמו זה שקיבלו בשנים האחרונות והשתמשו בו. חובתנו לבדוק את הבעיות האלו של הביטחון הלאומי, כלומר את בעיות חיינו, דווקא מבחינה מעשית.

מאחורינו ניסיון רב ומר. בלבנון הקימו ארגוני המחבלים מדינה בתוך מדינה. הם השתלטו על חלק מהארץ בכוח הזרוע, ומשם פעלו נגד ישראל בכל הדרכים האפשריות. נוח היה להם לפעול כך, בהנחה שהגבול הבין לאומי בין ארץ ישראל ללבנון תמיד יהיה להם למגן. אבל אין לומר כי המחבלים היו השליטים היחידים בלבנון. היו גם גורמים אחרים, עוינים למחבלים. גם ממשלת לבנון היתה קיימת בביירות, אומנם חלשה, בלי כוח צבאי ראוי לשמו שיעמוד לרשותה, ואף על פי כן לעתים גם היא יכלה להיות להם למכשול. בתוך כל האנרכיה הזאת בלבנון, אדוני היושב ראש, עם כל הקשיים וההתנגשויות שהיו כמעט יום יום, יכלו המחבלים להקים תשתית עשירה לנשק, תחמושת, סדנאות, מרכזי אימונים, מחסנים ומנהרות – בסיס אדיר על מפקדותיו למלחמה מתמדת נגד ישראל, בכל המגזרים ובכל הגבולות, גם בארצות חוץ רחוקות. שבע שנים תמימות התנהלו פעולות טרור כאלו מתוך לבנון, ומלחמת הדמים גברה והלכה. בשנים האחרונות לא רק חדירות, אשר חלק מהן היה כרוך בשפיכות דמים איומה, בוצעו לתוך שטחנו, גם נשק ארוך טווח הופעל נגדנו. הגליל כולו הועמד בטווח האש של הקטיושות והתותחים. כל תושבי הגליל היו לבני ערובה בידי המחבלים. עד אשר ישראל – כפי שהיה מחובתה לעשות – הגיבה על מעשי הפיגוע, ההתגרות והרצח של המחבלים, אם בארץ נגד אזרחינו, ואם מחוצה לה נגד אחינו בני העם היהודי.

כן, היום המצב נשתנה מקצה לקצה. מבצע "שלום הגליל" השיג את מטרתו במלואה, כפי שהוגדרה בהחלטת הממשלה. צה"ל קיים במלואה את המשימה שהטילה עליו הממשלה. הוא הוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, ורובם נאלץ לנטוש את לבנון.

יש מי שמנסה להשכיח, או לפחות לטשטש, תוצאה ברוכה זו של המבצע. ניסיונות זדוניים אלה לא יועילו. נציגיהם הנבחרים של יישובי הגליל ביקרוני לפני זמן מה, ותיארו לפני במלים פשוטות את החיים החדשים שניתנו להם בעקבות מבצע "שלום הגליל". הפחד מפני פגיעה פתאומית ומפני מוות חטוף נעלם לחלוטין; אין קטיושות ואין פגזים, אין אזעקות, אין ריצה למקלטים, אין דאגה לילדים בבית הספר. ברכת השלום, השלום במובן הפשוט והעמוק ביותר של המושג, ניתנה לכל משפחה, לכל אם, אשה וילד, לכל עיר, עיירה, מושבה, מושב וקיבוץ.

כמובן, יעבור עוד זמן מה ותושבי הגליל הטובים ישכחו את השבע שנים הרעות והנוראות. זהו טבע האנוש. השקט והשלווה שהם היום מנת חלקם ייראו להם טבעיים, כמו בכל מקום אחר אשר מעולם לא ידע אזעקות פתע והתקפות דמים. אבל לפי שעה, נוכח ניסיונות הסילוף והטשטוש, הם זוכרים היטב את ימי האיבה, ומשווים אותם בהרגשת הקלה לימי השלווה. "חיים חדשים", שתי מלים פשוטות אלו ממצות את תחושתם של כל תושבי הגליל, והן פיצוי מוסרי מלא לכל דברי הבלע שהוטחו מקרוב או מרחוק בחודשים ובשבועות האחרונים.

החיים החדשים בגליל, אסור שיהיו בני חלוף. לא שכחנו כי גם לאחר הוצאתם של המחבלים, ארגוניהם ומפקדותיהם מביירות ומלבנון, נותרו בשני מקומות בלבנון אלפי מחבלים מצוידים, הפועלים בחסות הסורים. אנו עומדים על כך, כפי שהודענו בראשית מבצע "שלום הגליל", כי כולם יעזבו את לבנון. לא נוותר על תביעה זו, כי בנפשנו היא. השקט המוחלט בגליל הוא ניצחוננו, ואת פרי הניצחון הזה לא נשמיט מידינו, על אף קריאותיהם של קלי דעת הדורשים להוציא את כוחות צה"ל מלבנון לפני שהושלמה משימתם. עלינו להבטיח את שלומו של הגליל לא רק בהווה, אלא גם בעתיד, ולתמיד. גם במשא ומתן הבא בעקבות הלחימה דרושה סבלנות. החופזה עלולה להיות לקללה. קורבנות רבים, יקרים ומכאיבים נתנו במלחמת המגן על שלום הגליל. מלחמה צודקת זו, מן הדין שתסתיים בניצחון מלא. לא נותיר בלבנון מוקדי סכנה לחידוש התוקפנות נגד האזור הצפוני של ארצנו.

עתה, אדוני היושב ראש, נשוב ל"קל וחומר" הביטחוני – שטחי יהודה ושומרון. לוא היו ארגוני המחבלים משתלטים עליהם לחלוטין, לא באופן חלקי, כפי שקרה בשנים האחרונות בלבנון, לא רק מדינה בתוך מדינה היתה עומדת לרשותם. שום כוחות עוינים לא היו נמצאים בקרבתם, שום מכשולים לא היו עומדים בדרכם. מדינה היתה להם, מדינה משלהם, עם כל היכולת המדינית והצבאית הגלומה בה. שום גורם לא היה מונע מהם להפעיל ביתר שאת את הברית שביניהם לבין ברית המועצות וגרורותיה למיניהן במזרח התיכון. זרם אדיר של נשק חדיש לסוגיו, לרבות רקטות ותותחים, היה מופנה לעבר המדינה הפלשתינית. מי היה מונע אספקה מתמדת זו? האם היה ה"פדרטור" הירדני אומר לערפאת: אל תפנה למוסקבה, אל תקבל נשק מברית המועצות? זכרו, רבותי חברי הכנסת, לא מדובר במדינה ירדנית-פלשתינית, שבה מחליטה ממשלה ברבת-עמון על העומד להתרחש ביהודה ובשומרון. מדובר במדינה פלשתינית עצמאית המקיימת איזה קשר פדרטיבי, אשר מבחינת סמכות ההכרעה אין מהותו ידועה לנו כלל. היתה זו קלות דעת מחרידה, לוא הנחנו כי אותה פדרציה פירושה חלוקת תפקידים בין נותן פקודות השוכן ברבת-עמון לבין מקבל פקודות היושב בבית-לחם יהודה.

במאמר מוסגר אנחנו יכולים להוסיף, כי אין לשכוח שאותו שותף מלכותי לפדרציה בעצמו רוכש נשק מברית המועצות. איך ינסה, אם בכלל יוכל, לאסור זאת על שליטי המדינה העצמאית שבעבר הירדן מערבה?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

ולמדינה פלשתינית פרו-אמריקנית אתה מסכים?

אהוד אולמרט (הליכוד):

אתה לא מסכים.

ראש הממשלה מנחם בגין:

על פי ניסיוננו, ולא על פי הנחות תיאורטיות, ניתן לומר כי בתוך ארצנו, בשכנות לערינו ועל סף ביתנו, יקום כעבור זמן קצר ביותר מחנה מזוין אדיר, מלא כלי משחית מן הסוג החדיש והמתוחכם ביותר.

מה היתה שאיפתם של שליטי המחנה הזה? על כך אין להשחית מלים הרבה. בני עמים אחרים, אפילו ידידותיים, יכולים להתחכם בשאלות מיתממות: כלום מדינונת שכזאת תהא סכנה לכם, עם הצבא המצטיין שלכם? הבל ההתחכמויות האלו. השאלה איננה של התמודדות ישירה בשדה בין שני צבאות, שבה היה צבאנו מכה את האויב שוק על ירך. הבעיה האמיתית היא מלחמת התשה מתמדת, שכל מטרתה לגרום אבדות בנפש בקרב עם זה, אשר מטבע הדברים, רגיש להן יותר מכל עם אחר. הפיכתה של כל עיר ואם בישראל לקריית שמונה ולנהרייה – כמו לפני מבצע "שלום הגליל" – תהיה, או ביתר דיוק היתה בעייתנו הביטחונית היומיומית. שפיכות דמים בלתי פוסקת תשוב ותאיים, או היתה שבה ומאיימת על ערינו, ופחד המוות הפתאומי היה מלווה את תושביהן יומם ולילה.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הפסקת האש בצפון נשמרה שנה תמימה, ואתה הפרת אותה.

ראש הממשלה מנחם בגין:

כן, מובן שנתגונן, נשיב מלחמה שערה. בשום תנאי לא נרשה תוקפנות חד צדדית נגד עמנו. אבל האם זאת שאיפתנו? הזהו החישוב היהודי, הציוני – להעמיד את רובה של האומה בצלם של תותחי אויב פולטי אש? לאיזו מידה של קלות דעת מגיע אדם המוכן לקבל, אפילו לחשוב, על סיכון כזה? ומה יהיה אחרי תקופה ממושכת של שפך דם, של התקפות והתקפות נגד? איש לא יוכל לנבא כמה זמן תימשך אותה מלחמה, שבה האוכלוסייה האזרחית היא מטרת הפגיעות וקורבנן העיקרי. כך יימשך המצב זמן שאי אפשר להגדירו מראש, עד אשר הממשלה שתכהן באותה עת, כל ממשלה, תיאלץ לנסות לשים קץ למצב הבלתי נסבל ולצאת למלחמה כללית, כדי לשים קץ לשפיכות הדמים, כדי להביא שלום לתושבי ישראל, במשמעות הפשוטה ביותר של המושג.

האירוניה של הגורל – יהיה על צה"ל להיכנס בקרב לטול כרם, לג'נין, לשכם, לבית לחם, לחברון וליריחו, כדי להביס את האויב, כדי לפרק מעליו את נשקו, וכדי להרחיק את הסכנה מעל ערינו ומושבותינו. ואז הכול יהיו תוהים, תמהים ומשתאים: הן היינו שם, הן עמדנו בערי ארץ ישראל. נכון, כאשר עמדנו בהן לא הכול היה אידילי, היו לנו בעיות והיינו חייבים להתמודד עמן – אבל תותחים לא היו, משגרי קטיושות לא הוצבו, טילים לא נמצאו. במלים אחרות: כל שפיכות הדמים הממושכת וכל מלחמה שבאה בעקבותיה לא באו אלא כדי להחזיר את המצב לקדמותו, כדי ליצור תנאים שכבר היו פעם, ואנחנו בהסכמתנו נתנו לשנותם מיסודם, נתנו ליצור סכנה שלא היתה, ולהילחם בה כדי ששוב לא תהיה.

כבר אמרתי לפני כן, כי זוהי קלות דעת לקבל סיכונים כאלה במדיניות. אבל ייתכן כי הביטוי אינו הולם, ודרושה הגדרה חריפה הרבה יותר כדי לבטא את כל הזוועה המדינית והביטחונית הכרוכה במחשבה על מסירת יהודה ושומרון וחבל–עזה לשלטון זר כלשהו.

אותה מלחמה, אשר את תוצאותיה הפרדוקסליות תיארתי – לחזור היום במחיר דמים למצב שהיה קיים בטרם נדרש וניתן – לא תהיה מן הקלות בתולדות עם ישראל המגן על ארצו. נהפוך הוא, היא תהיה מן הקשות, אם לא הקשה ביותר. מאחורי המדינה הפלשתינית העצמאית, אשר אנחנו נצא לחסלה בדלית ברירה, תעמוד חזית ערבית רחבה ועמוקה. מדינות ערב, כולן או רובן, לא יוכלו להיות נייטרליות או סבילות במערכה זו. מובן שנגבר, אבל יהיה קשה, קשה מאוד. מספרי הטנקים, התותחים והמטוסים ידועים לנו. כסיל מי שיזלזל בכוחם המצטבר. כמובן, קיימת גם סכנה כי באחד הימים תינטל יוזמת ההתקפה בידי מחנה האויב המשולב, ואנחנו נהיה במצב אשר את קשייו אין צורך לתאר. כל בר בי רב מבין את הקשיים האלה. שוב נעמוד מילין ספורים משפת הים, שוב תאיים עלינו סכנת ביתור המדינה לשניים. אני מאמין באמונה שלמה שגם מסכנה זו נינצל, כי גם בתנאים הקשים שיווצרו ממדיניות אומללה תהיה ידינו על העליונה, והחייל העברי ייתן לעמנו ניצחון נוסף במלחמת הקיום שלו במולדתו. השאלה היא האם צריך ליצור תנאים קשים כאלה כדי ששוב, בפעם השלישית בדור, יהיה ניצחוננו בבחינת היחלצות מסכנה לעצם קיומנו?

במצב כפי שהוא עתה, עם תוכנית האוטונומיה שאנו מציעים, סכנה כזאת אינה מרחפת עלינו. גבולותינו טובים להגנה, ערינו בטוחות, למרכזי האוכלוסין אין צפויה סכנה אף לא באחד מן המגזרים. אין קיים עוד שום פתיון פרובוקטיבי להשליך את ישראל הימה. חוזה השלום עם מצרים עמד במבחן. ביטויי עוינות היו, צמצום הנורמליזציה נעשה, גם היתה הפגנה של מורת רוח – אבל ההתחייבויות היסודיות לשמירת השלום ולקיום האזור המפורז עמוק בתוך סיני נשמרו. בתנאים הקיימים אכן צפויה לנו תקופה ממושכת של שלום, אם שלום חוזי ואם שלום למעשה. אומנם, בגלל טרגדיה שאירעה בלבנון, אשר איש לא יכול היה להביאה בחשבון מלכתחילה, נדחה הסיכוי לחתימת חוזה שלום בין ישראל ללבנון – נדחה, אך לא בוטל. יהיה שלום בין שתי המדינות ובין שני העמים. אנו מנהלים משא ומתן על סדרי הביטחון בלבנון, שייתנו שלום לשני העמים, גם עם ממשלת לבנון של הנשיא אמין ג'מאייל, ואנו מקווים ליחסי שכנות טובה. גם סוריה לא תתקוף את מדינת ישראל. יחידותיה ניסו להתגרות בצה"ל בתוך לבנון ונענשו קשות, אף על פי כן נצרה דמשק את אשה. היא למדה לקח, היא יודעת כי הסיכוי לגבור על ישראל הוא ממנה והלאה, ובמלחמה תוקפנית נגד ישראל היא עלולה להינזק קשות בכל המובנים. גם ירדן אין בכוחה לתקוף את ישראל, וכפי שידוע לנו, גם אין בכוונתה לעשות זאת. במשך מבצע "שלום הגליל" היא המטירה מברקים רבים, ובהם הביעה חרדה פן נתקוף אותה. היתה זאת חרדת שווא. אף לא עלה על דעתנו לתקוף את ירדן. מטרתנו היתה להכות בארגוני המרצחים בלבנון, לחסל את התשתית המלחמתית שלהם, ולפרוק מעליהם את הנשק שבו החרידו את שלוות אזרחינו וגרמו להם אבדות בנפש.

לא יהיה זה גילוי אם אומר, שאנחנו לא ניזום מלחמה נגד שום מדינה ערבית. גם המלחמה למען שלום הגליל לא היתה באה לעולם אלמלא תוקפנות הדמים המתמדת של ארגוני המחבלים, אשר פעלו נגדנו משטח לבנון.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

לא נכון, לא היתה שום התקפה.

ראש הממשלה מנחם בגין:

יוצא כי לבד מהסכסוכים הידועים הקיימים בעולם הערבי או המוסלמי במזרח התיכון או מעבר לו, אין צפויה שום סכנת התלקחות בין ישראל לשכנותיה בעתיד הנראה לעין. השאלה היא, מדוע להרוס מבנה שלום שכזה? מדוע ליצור תנאים חדשים שבהם כאילו מוזמנת שפיכות דמים או מלחמה? לראשונה, כתוצאה ממדיניות הממשלה, נוצרו תנאים לקיום השלום בינינו לבין שכנותינו בכל גבולותיה של ישראל. האם יש היגיון כלשהו בהזמנת אויב לתוך ביתנו, למען יערער את השלום או ימנעהו? לוא היתה התוכנית של הקמת מדינה פלשתינית ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מתגשמת, אף בליווי קשר פדרטיבי בינה לבין ממשלת ירדן, היינו חיים על חרבנו השלופה והאוכלת.

אם התנאים – כפי שנוצרו על ידי מדיניותנו – יוסיפו להתקיים, נחיה בשלום וחרבנו תישמר בנדנה. זהו ההבדל, והוא מכריע. כמובן, על חרבנו ותערה לא נוותר אלא באחרית הימים, כאשר כל העמים יכתתו חרבותם לאתים.

אדוני היושב ראש, אין שום סיבה, אין שום צורך ואין שום הצדקה לחפש פתרונות אחרים זולת זה שהוסכם עליו בקמפ דייוויד. זכאים אנו לצפות מכל הגורמים – בעיקר מידידינו ובעלי בריתנו האמריקנים – לנאמנות להסכם שעליו חתמנו. לא במלים אלא במעשים הוכחנו את נאמנותנו להסכמים בין לאומיים, על פי הכלל הידוע במשפט העמים. כידוע, שני חלקים להסכם קמפ דייויוד, והשני נוגע לחוזה שלום בין מצרים לבין ישראל. את כל ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו בחוזה זה קיימנו במלואן בתאריך הנקוב, בלי לדחות את קיומן אפילו ביום אחד. זה לא היה קל. אינני רוצה בהשתפכות נפש, ולכן לא אספר את אשר היה בימים שבהם היה עלינו להוציא את התחייבויותינו אל הפועל. הדברים ידועים. אבל אם אנו קיימנו את החובות שקיבלנו על עצמנו, ולא בלי קשיים, זכאים אנו לצפות כי גם ידידינו ינהגו כך עם כל התחייבות כתובה וחתומה, ולא ינסו לשנותה בדיעבד באורח חד צדדי.

כפי שהודענו לאחר 31 באוגוסט 1982, אפשר לזמן ועידה, על יסוד הסכם קמפ דייוויד המקורי, של המדינות החתומות על ההסכם, כדי לחדש את המשא ומתן על ביצועה של האוטונומיה המלאה לתושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה. המלך חוסיין הוזמן ומוזמן להשתתף במשא ומתן זה. הוא הודיע, כי כל עוד מכהנת בישראל ממשלה זו, הוא לא ינהל עמה משא ומתן. כפי הנראה, הוא מניח כי די בהודעתו זו כדי שהעם בן החורין בישראל יחליף את הממשלה שבחר באורח דמוקרטי, ויקים, מתוך כניעה לרצונו של הוד מלכותו, ממשלה שתהא "נוחה" לו. אני רוצה לומר למלך חוסיין בגלוי: אין אנו רוצים להפיל אותך מכיסא מלכותך. אך תואיל שלא לנסות להפיל את ממשלת ישראל הנבחרת באיומי סרק.

לא נעסוק בהפלת ממשלות. יבחר כל עם את ממשלתו והיא תנהל את ענייניו, על פי כללי המשטר הקיימים בארצו. בארץ ישראל קיים משטר דמוקרטי ופרלמנטרי. אנו גאים בדמוקרטיה שלנו. נלחמנו על חירותנו, ואנו מקיימים אותה בביתנו. כן נוסיף. אם יש בינינו חילוקי דעות לא נסתירם, אדרבא, ניתן להם ביטוי גלוי, כפי שאנו נוהגים לעשות בבית הנבחרים החופשי שלנו. בסופו של דבר, אדוני היושב ראש, יכריע העם, העם בן החורין.