הישיבה הארבעים ושש של הכנסת העשירית – יום שני, כ"ג בטבת התשמ"ב, 18 בינואר 1982 – ההתרחשויות בפתחת-רפיח
דברי הכנסת:
מליאת הכנסת
מראה מקום:
דברי הכנסת כ"ג טבת התשמ"ב, 18 בינואר 1982
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אדוני היושב–ראש, יודע אני כי אם אפתח את הדיון בנימוקים היסטוריים–מוסריים, ינסו לקום עליהם כל רבי הלעג. מה בכך – ישאלו המתקראים ריאליסטיים, העומדים כביכול בשתי רגליהם על קרקע המציאות – אם היתה בחבלי ארץ–ישראל אלה ממלכה יהודית? מה בכך אם בה עוצבה אמונתנו, נוצרה והתפתחה תרבותנו, שעמה הלכנו לנדודי עולם ועם גדולתה שבנו אל המקום שממנו באנו? כל הדברים האלה התרחשו לפני דורות רבים. כלום נחיה בעבר שעדותו ספרים מאובקים ודפים מצהיבים? כלום לא נפנה להווה התוסס, החי, המתחלף? כלום לא נתאים עצמנו לזמנים החדשים, לתנאים החדשים הנוצרים ברוב המולה, תעמולה ודמים, תרתי משמע?
חובתי להזהיר את אזרחי ישראל מפני ריאליזם מזויף זה. ישאל נא איש את עצמו ואת רעהו: מה אנו בלי ההיסטוריה שלנו? מנין באה לנו זכותנו לשטח משטחי ארץ–ישראל? הגרועים שבשונאי ישראל שוללים מאתנו את זכותנו לארץ–ישראל ולכל חלק ממנה. האם אנחנו ניתן להם יד למחיקת עברנו, שהוא היסוד, יסוד היסודות, לזכותנו? ילעגו המלגלגים. בוויכוח הגורלי הזה לא נירתע מלהזכיר את דברי האמונה התמימה והטהורה שקיבלנו מאבותינו, והם מאבותיהם קיבלוה, ביחס לארץ אבותינו: ארץ חמדת אבות, השייכת לעמנו בזכות, אשר ממנה גורשנו בכוח הזרוע ואליה נשוב בכוח הזכות. נבנה אותה לתפארת, לא נרצה לעשות עוול לשכנינו – הם יהיו שכני עמנו, לא בעלי ארצנו, וכך נורישנה – יפה, פורייה, בנויה ומוריקה – לבנינו אחרינו מדור לדור.
יש מי שמתעטף בטלית שכולה מוסר ומקשה: איך נוכל לשלוט במאות אלפי תושבים בני לאום אחר? ברצוני לשאול את המטיף הזה: מדוע זה מוסרי שנצרת תהיה בתוך מדינת היהודים, ומדוע אין זה מוסרי שבית–לחם יהודה תהיה בתוכה? מבחינת המוסר הצרוף, היש בכלל תשובה על שאלה זו ועל דומות לה? עובדה פשוטה ומכרעת היא, כי שום חלוקה של ארץ–ישראל המערבית אינה אפשרית בלי שבתוך המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ניכר.
עשינו, כפי שהבטחנו, מאמץ כדי להציע פתרון לבעיה הערבית בארץ–ישראל. אנחנו מעולם לא הכחשנו כי קיימת בארצנו בעיה כזו... אנחנו הצענו לה פתרון חיובי, אנושי, המאפשר לשכנינו לחיות את חייהם בלי התערבות בניהולם העצמי, ומאפשר לנו לחיות עמם בשלום, בקדמה ובכבוד הדדי.
בשום תנאי לא נרשה תוקפנות חד–צדדית נגד עמנו. אבל האם זאת שאיפתנו? הזהו החישוב היהודי, הציוני – להעמיד את רובה של האומה בצלם של תותחי אויב פולטי אש? לאיזו מידה של קלות דעת מגיע אדם המוכן לקבל, אפילו לחשוב, על סיכון כזה? ומה יהיה אחרי תקופה ממושכת של שפך דם, של התקפות והתקפות נגד? איש לא יוכל לנבא כמה זמן תימשך אותה מלחמה, שבה האוכלוסייה האזרחית היא מטרת הפגיעות וקורבנן העיקרי. כך יימשך המצב זמן שאי–אפשר להגדירו מראש, עד אשר הממשלה שתכהן באותה עת, כל ממשלה, תיאלץ לנסות לשים קץ למצב הבלתי נסבל ולצאת למלחמה כללית, כדי לשים קץ לשפיכות הדמים, כדי להביא שלום לתושבי ישראל, במשמעות הפשוטה ביותר של המושג.
אין שום סיבה, אין שום צורך ואין שום הצדקה לחפש פתרונות אחרים זולת זה שהוסכם עליו בקמפ–דייוויד.