הישיבה הארבעים ושש של הכנסת העשירית – יום שני, כ"ג בטבת התשמ"ב, 18 בינואר 1982 – ההתרחשויות בפתחת-רפיח

בשום תנאי לא נרשה תוקפנות חד–צדדית נגד עמנו. אבל האם זאת שאיפתנו? הזהו החישוב היהודי, הציוני – להעמיד את רובה של האומה בצלם של תותחי אויב פולטי אש? לאיזו מידה של קלות דעת מגיע אדם המוכן לקבל, אפילו לחשוב, על סיכון כזה? ומה יהיה אחרי תקופה ממושכת של שפך דם, של התקפות והתקפות נגד? איש לא יוכל לנבא כמה זמן תימשך אותה מלחמה, שבה האוכלוסייה האזרחית היא מטרת הפגיעות וקורבנן העיקרי. כך יימשך המצב זמן שאי–אפשר להגדירו מראש, עד אשר הממשלה שתכהן באותה עת, כל ממשלה, תיאלץ לנסות לשים קץ למצב הבלתי נסבל ולצאת למלחמה כללית, כדי לשים קץ לשפיכות הדמים, כדי להביא שלום לתושבי ישראל, במשמעות הפשוטה ביותר של המושג.

אין שום סיבה, אין שום צורך ואין שום הצדקה לחפש פתרונות אחרים זולת זה שהוסכם עליו בקמפ–דייוויד.