בכרוז זה בגין יוצא נגד ההנהגה אשר החליטה ששני אישים, דוד אפשטיין ודוד סלומון יתנו עצמם למשטרה. בנוסף, הוא מבקר את ההנהגה על רצונותה לכבד את השלטון הבריטי בחשיבה כי הם יקבלו רק טוב מזה. אך למעשה זהו כישלון מוחלט. למרות זאת יש לדעת שיש ללמוד מכישלונות כי לפעמים הם מוליכים דווקא להישגים ולניצחון.
בכרוז זה בגין מתאר את הכרתה הפורמלית של הסוכנות היהודית בידי ממשלת בריטניה. הוא טוען שהכרה זו נבעה בזכות פעולותיה התוקפניות" של המחתרת היהודית הלוחמת, האצ"ל. הם אשר גרמו לסוכנות לעלות מגנזכי הארכיון ולהעלותה למעמד של נציגות רשמית. כלומר הממשלה הבריטית הבינה שהיא צריכה לחפש, איפוא, "בן-ברית" במלחמתם להשמיד את המחתרות הלוחמות ולצורך כך עליה להכיר, למען מטרה זו, במוסד עברי אשר עוד אתמול ראו בו סכנה פוטנציאלית לשלום הארץ. אמנם זוהי עובדה משמחת לכל ציוני. אך עליה לזכור כי לאחר "חיסולו" של הארגון הצבאי הלאומי בארץ- ישראל, לא יאחר תורה לבוא והממשלה תנהג כלפי הסוכנות באותה הדרך, מכיוון שניצלה את כל משאביה ואין בה יותר צורך.
בכרוז זה בגין מבקר את חיים ויצמן על הדרך שבה מסר את הודעתו בפני האנגלים והאמריקאים לעזרה לקבלת מדינה ליהודים. בגין טוען שהדרך שבה עשה זאת, רק הביאה לבעיות ולחוסר עזרה אמיתית.
במאמר זה בגין מבהיר שההמלחמה היחידה היא למען בנית מדינת-הצלה לעם היהודי שהולך וכלה באירופה, ואין כל מקום למלחמת אחים. בגין מבהיר שכלפי האחים שמלשינים ומסגירים לבריטים אנשי אצ"ל, יש רק בוז, ולא תהיה מלחמה כלפיהם.
בכרוז זה בגין יוצא נגד ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, על שלא עמד בהבטחתו בבניית מדינה ליהודים (הצהרת בלפור) שכן בניגוד להבטחתו, הוא חוקק חוקים המגבילים את חופשיותם של היהודים וכתוצאה מהפרת ההסכם באה טרגדיית ההשמדה במלחמת העולם השנייה. בגין טוען שיחס זה נבע מכך שהיהודים אינם 'חזקים' מספיק, ולכן הבריטים הפנו עורף ליהודים ועשו הסכם עם ארה"ב. בגין בתגובה אומר שהיהודים לא שתקו – הם יצאו להילחם להחזרת מולדתם וחירותם בגלל היחס הנבגד מהבריטים – מכיוון שרק כך יכול העם לחזור לארץ ישראל ולהשיג את מטרתו. הברירות הן או להיות חופשיים או למות. והעם היהודי בחר להילחם להשבת מולדתו גם אם המלחמה גובה מהם קורבנות.
