סכנת הריאקציה
לקריאת המאמר בעיתון א.
הימים חולפים באיטיות אכזרית, האופיינית לאלמנט ששמו זמן. העשירי בינואר מתדפק על דלתותינו, ממש כפי שחיל ברנס מתקרב לשערי אל-עריש. אנו צועדים אחורנית לקראת פרשת דרכים, אלי אחת מנקודות השיא של המשבר המדיני המתמיד בו שרויה האומה. איש אינו יודע, מה יהיה בין העשירי בינואר ובין… היום אשר עדיין לא נקבע.
אמנם יש אומרים שהממשלה קיבלה – שוב באיחור יחסי ניכר – את עצתנו לראות באופנסיבה הפדאינית המחודשת סיבה מספקת, אם כי לא יחידה, להפסקת הנסיגה. פרשנים זרים אמרו כי האיגרת, אשר הממשלה שיגרה למספר מעצמות על התקפות "המתאבדים", באה להכשיר את הקרקע לאי-המשכת הנסיגה. אין לעת עתה לדעת אם פירושם הוא עובדתי או משוער; אולם הידיעות מוושינגטון מרמזות, אף מבהירות, כי הניסיון הזה – אשר קשה לא לקרוא לו נואש – אינו מתקבל במידה כלשהי של הבנה בבירת ארצות-הברית. שוב נשמעת שם האשמה בשקרנות כשיטת המדיניות הישראלית, מאחר שביום ליקוי המאורות הוחלט בממשלה לבלתי התנות בתנאי ממשי כלשהו את ההתחייבות "להוציא ברצון את כוחותינו משטח מצרים", ראו בה הזרים התחייבות ללא-תנאי. הניסיון לבטל אותה, עם היותו – לפי הכרתנו – כורח חיים לנו, נראה בעיניהם כחסר כבוד. הלחץ לנסיגה טוטאלית לא פחת. עוד בעלי השררה שנלכדו ברשתם-הם תובעים, בצר לנו בגינם, כי כוח האו"ם יישאר "לצמיתות" – זהו הזר במושגים במדיניות – בשטח המפונה, או העומד להתפנות; מיד הם נתבעים להדדיות, לאמור, להכנסת חיילים זרים לשטחה של מדינת ישראל מלפני מבצע סיני. מדיניות-חיי-השעה לא נשאה אלא פרי באושים. עדיין לא נראה שביב אור באופק המואפל. תקוותה היחידה של הממשלה היא, לעת עתה, אולי ירחם. הלוואי.
בינתיים מוסיפה הממשלה – לדבר. על התוכנית האמריקאית החדשה, אשר עם טבילתה במימי הפוטומק ניתן לה שמו של אייזנהאוור, הזדרז אחד מדברני ישראל הרשמיים לומר כמה דברי הבל. הם זכו לפרסום עולמי. בא שר-ההכחשות, ובנוסח המתחיל לעורר בחילה: "איש לא הוסמך" וגו', סתר את הודעת הדובר. הכחשתו של ראש-הממשלה זכתה אף היא לפרסום רב – ב"קול ישראל". הרושם שנתקבל בעולם, הוא כי ישראל מוכנה להשכין בשטחה צבא נכרי. עוד הזמנה ללחץ.
המדיניות האמריקאית הרשמית, כפי ששורטטה בנאום הנודע של מזכיר המדינה באוגוסט 1955, נשארה בתוקפה. פרשן יודע דבר טען כי מחלקת המדינה בוושינגטון מתעתדת להציע לעצרת האו"ם לבחור בוועדה, מעין מהדורה חדשה של אונסקו"פ, למציאת "פתרון-קבע" לבעיית ארץ-ישראל. אם תתאמת הידיעה, אפשר לראות בעליל את הרכבה של הוועדה הזאת, כפי שלא קשה לנחש את המלצותיה. האו"ם של שנת 1957 אינו האו"ם של שנת 1947. הוועדה שתיבחר על ידי העצרת בשנה זו, הרכבה יהיה "בנדונגי"1 מעיקרו; כזה עלול להיות הפתרון המוצע על ידה. רבים המתנחמים בכך, כי הערבים ידחו גם "פתרון" כזה. אמנם כן, לא פעם אחת הצילונו אויבינו מידי "ידידינו"; אך כלום יכולה אומה לסמוך תמיד על נס-הכבדת-לב-צר?
כאלה הם הימים. אלו הדאגות. כזו החרדה. והיה יסוד להניח כי האזרח הממלא את התפקיד של ראש-הממשלה, שקוע ראשו ורובו בבעיות השעה, שהן בעיות היסוד בהן תלוי עתיד האומה. ולא היא. מסתבר כי ראש-הממשלה, בימים אלה, חושב… על הבחירות לכנסת הרביעית.
ב.
יודעי דבר מסרו כי בשיחות רבות שעות, ניסה ראש-מפא"י לשכנע את יריביו המרקסיסטיים מאחדות-העבודה וממפ"ם בצורך הדחוף להתכונן לבחירות הבאות, ולהקים לקראתן "חזית פועלית". יוזמו של האיחוד המשולש טען, כפי שנמסר, כי הוא (כלומר האיחוד) ורק הוא יהיה מסוגל להתגבר על "סכנת הריאקציה".
לא דרוש לנו מורסולוג כדי לפענח את כתב הסתר הנדפני של ראש-מפא"י. "סכנת הריאקציה" פירושה, על פי הרגלי לשוננו, הסכנה הצפויה לשלטון מפא"י מתנועת החרות. והייתי חוטא בכנות לא מושלמת, לו הייתי מסתיר מפני הקוראת והקורא את הנחת-מה אשר אזעקתו של ראש-הממשלה דהיום הסבה לי. זכרתי… אני זוכר את הימים בהם הוא ניסה – באילו אמצעים! – להשמיד כליל את הסכנה הזאת, לבל תשוב עוד. נזכר אני בימים שאינם כה רחוקים, בהם הוא האמין בכל להט הרשעות כי סכנה זו חלפה לבלי שוב; פשטותה כמשמעותה, הייתה ואיננה עוד. אף אלה שזכרונם קצר, עודנה מהדהדת באוזניהם הצהרתו מן ה-27 ביולי 1955 לאמור: "עלייתה של תנועת החרות (גידוף-הליווי היה אז "פשיזם") אינה אלא קוניוקטורלית, היא תחלוף כקצף על פני המים."
אחר כל הדברים האלה, הצרורים ביגון אף בדם, קמה לתחיה הסכנה-התקווה הישנה נושנה. כל ניסיונות ההשמדה שווא היו; האמונה בירידתנו מן הבמה הציבורית אמונה תפלה הייתה. שמונה-עשר ירחים עברו מאז הבחירות לכנסת השלישית, בהן היינו למפלגה השנייה בישראל. ולא חלף ה"קצף", אלא גבה הגל נגדו יש להקים, על פי עצת המודאג, חומה בצורה, משולשת. הודו נא, קוראים טובים, כי אין לתבוע משום אחד מבין תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי ולהינזר מן הסיפוק, נוכח תחיית ה"סכנה".
הריני מודה, בלב נכנע, כי לא אוכל גם למנוע מעצמי את ההנאה שבהודאה כי במקרה דנן, צודק ראש מפא"י; כי הסכנה אינה כלל פרי דמיונו, אלא מוחשית היא, ממשית, קרובה. אף לו הייתי רוצה להיות מנחם לו, לא אוכל. הלוואי ויכולתי להרגיעו ביחס לדאגות אחרות; ביחס לדאגתו זו אין ארגעה בפי. ה"סכנה" סכנה. כיצד קרה הדבר? מי שרואה בתקומתנו אדירת התנופה פלא מדהים, חייב להאשים את עצמו. בפשטות, המרה השחורה הייתה נחלתו. הוא האמין במה שאין להאמין: בחוסנו של השקר, ולא האמין במה שיש להאמין: בכוחה של האמת. אך כוונת הכתוב "לא לעולם חוסן" היא, בעיקר, לכזב.
עשר שנים לאחר המאורע, גילה מר ריצ'רד קרוסמן, הסוציאליסט ה"שמאלני" בבית הנבחרים הבריטי, כי אפילו דוקטור וייצמן המנוח, בדברו על אומץ לבם של חיילי הארגון הצבאי הלאומי, לא עצר כוח ועיניו שמעו. קרוסמן עצמו, הבואניסט, אם לא הבוויניסט, גינה מעל עמודי ה"ניו-סטייטסמן אנד ניישן" הסוציאליסטי את הגינויים ה"מוסריים" שהוטחו, כידוע, לא רק על ידי הבריטים כנגד המחתרת היהודית הלוחמת.
עם כל חשיבותו של הגילוי הזה, עליו שמח הלב ויגל כבוד האמת, יש לדעתי במאמרו של המדינאי-העיתונאי הבריטי גילוי מסמכי עוד יותר חשוב. מר קרוסמן מספר כיצד, בהיותו בשנות הארבעים הראשונות בשירות המלחמה הפסיכולוגית, הוא קיבל תדריך מאת ממשלתו על שני הכינויים בהם יש לזכות, מצד אחד, את דרגה מיכאילוביץ ואת צ'טניקיו; ומאידך גיסא, את ברוז טיטו ואת חייליו. לא עוד, נצטוו לוחמי הפסיכולוגיה בלונדון, תקראו לאנשי מיכאילוביץ "פטריוטים"; תכנום בשם "כנופיות טרוריסטיות". ולא עוד תכנו את אנשי טיטו בשם "שודדים אדומים"; תקראום "לוחמי החרות". איך מפרשים הבריות דברים מדהימים? הם אומרים פירושים מיותרים.
כך נהגה הפסיכולוגיה הבריטית לגבי לוחמים זרים: החלה בתהילות; סיימה בגינויים. או להפך – התחילה בגידופים; גמרה בשבחות. אך כיצד נהגה הפסיכו – (אעמוד בפני הפיתוי) לוגיה היהודית לגבי לוחמים יהודיים? היא בקללות החלה ובחרמות סיימה. כזה היה ה"תדריך" הסוכנותי והממשלתי. אולם הוא לא רק עמד בניגוד להגיונו ולהגיגיו של מר ריצ'רד קרוסמן; הוא אף פצע את לב האמת, הוא התנקש באמת לב-העם. הלעולם חוסן הכזב? מדי יום ביומו רבים והולכים בני ישראל, ללא הבדל השקפה ומפלגה, הרואים את פרשת ההוד ההיא בעיניים אחרות לגמרי מאלו בהן ראוה, או סונוורו לבלתי ראות אותה, בימי שואה ושעבוד ומרי. פוקחות העיניים. והסכנה, כמובן, גוברת.
מכתב קיבלתי מעפולה העיר. כל מי שיקראהו, יבין כי המחבר היה רחוק מתנועתנו. הוא כותב לי כי היום הוא מסוגל להעריך את עוול-הדמים שנעשה ל"אלטלנה". "הן חיל הים העברי", כותב הצעיר העפולתי, "לא הטביע, אף לא רצה להטביע, את המשחתת המצרית במימי חיפה; ועם הנפת הדגל הלבן מעל תורנה, פסקה מיד האש…" אודה ואתוודה: ההיקש הנורא הזה לא עלה על דעתי. עפולה ה"אדומה", אף היא החלה להרגיש בפצע, אף היא פוקחת עיניה לראות נכוחה – הסכנה גוברת.
ג.
ומעובדות-תמול-שלשום לפרשיות היום. היה מבצע סיני. הייתה התווית דרך לפניו; והיו דיבורים רשמיים ממש עד לסף ראשיתו. ורבים מני ספור הם האזרחים, לא ידידים אלא יריבים דווקא, המכים על מצפונם ושואלים: "מי צדק? ומי חטא – במבצע, במבצעים, בהישגיו ובדמם?" ותאמר מרת שרת-החוץ בניו-יורק: "הייתה לנו ברירה, להתקיף או לחכות להתקפת האויב. בחרנו להקדים ולהתקיף, ביודענו כי בגלל זה נהיה אולי בלתי פופולריים, אך לפחות נישאר בחיים." מקורי, לא כן? איש לא אמר זאת לפני שרתנו הנכבדה? אולי מר שי החי למען מפא"י בבית "דבר" ישיב לשאלה זו. אבל בנימוס, בבקשה.
מוסרים כי מר פוסטר דאלס נטל לעצמו את הזכות להוכיח קשות את שרת-החוץ. הוא אמר לה, כי בעוד הבריטים והצרפתים לא התחייבו מעולם לבלתי השתמש בכוח נגד מצרים בקשר עם הפקעת התעלה, הרי אתם הישראלים נשבעתם לעולם, לעולם לא לפתוח במלחמה; איכה רימיתני, גברת? מה יכלה להשיב המסכנה? האמת המרה היא, כי אין זו טענתו של מזכיר המדינה בלבד. זוהי אחת הטענות הקשות, אם לא הקשה בטענות, המושמעות ברחבי תבל נגד ממשלת ישראל. העם קורא על כך, ושוב נוקפו מצפונו ושואלו הגיונו: "מי צדק? כלום לא הוזהרו הדברנים האלה מראש, לפני מבצע סיני, כי לא ישימו עצמם תוקפנים על ידי שלילתה השקצנית של דרכה האסטרטגית של תנועת החרות, פן ייאלצו לעלות עליה – ויעלו?" נוקבות הן השאלות. אין מנוס מפני התשובות. והסכנה עולה.
אחרי מבצע היוזמה – ההתקפתית מבחינה צבאית, ההגנתית במובן המוסרי – נתקבלה החלטה מבוהלת על נסיגה ללא תנאי. הייתה תנועה אחת ויחידה, שהסתייגה מהחלטה זו ומהוצאתה אל הפועל. כל השאר הסכימו, חתמו, אף "הודו". אך מה קרה במשך שבועות מספר? לו היה לי זמן ולקורא סבלנות, הייתי עושה ומביא בפניו מלאכה ארכיונית מסוימת. הייתי מעתיק בשבילו את גילוי הדעת של תנועת החרות על החלטת הנסיגה ש"הורתה בבהלה, לידתה בפזיזות"; והייתי מוסיף את תאריך פרסומו, הוא – אם זכרוני אינו מטעני – ה-11 בנובמבר 1956. אחר כך הייתי הולך אצל אחדות-העבודה והייתי מפרסם את ההחלטה על "עצירת הנסיגה" – תאריך. אחר הייתי בא ברשות הבעלים האדיבים בבית מפ"ם, והייתי קורא את החלטתם על הכללת עזה, בכל התנאים, במדינת ישראל – תאריך. אחר הייתי מבקר אצל הציונים הכלליים, אשר מפי אחד ממנהיגיהם יצאו דברים נוראים על עזה – ושוב הייתי קורא את החלטתם, על תאריכה. אפילו על הפרוגרסיבים לא הייתי פוסח, ואת התאריך לא הייתי שוכח. ומה היה מתברר מאוסף מסמכים ותאריכים משעמם זה? היה יוצא כי המפלגות בישראל הלכו, לאט אך בביטחון, בעקבותיו של גילוי-הדעת מטעם תנועת החרות. מי קיבל את התורה בשלמותה, ומי בחלקה; מי במוקדם ומי במאוחר. אך קיבלוה. רובן ככולן. גם כך, אם כי לא רק כך, עולה הסכנה. כלום חשב ראש-מפא"י כי עם זה אינו יודע קרוא וכתוב, או לחשוב אינו יודע? אין פלא שהשרים מטעם אחדות-העבודה שמעו, בהזדמנות מסוימת, עצה טובה מפי ראש-הממשלה: "אל תעזרו לחרות".
קוראיי הדתיים עלולים לבוא אליי בטענה, על שום מה שכחתי בסקירתי הארכיונית את המזרחי והפועל המזרחי. לא שכחתי, ידידים טובים; אבל עוד אני רוצה להזכיר את החלטת המפלגה הזאת על עזה כעל חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל, הגיענו מברק מטורונטו, קנדה. שם עמד מר משה שפירא והכריז כי לדעתו, תעדיף ישראל מלחמה על נטישת עזה. בלב רווי חרדה, חיפשתי בבוקר הכחשה בנוסח: "שר הדתות לא הוסמך, איש לא הוסמך" וכ"ז. מתוך הנחה כי גם בצהרי-יום-הכתיבה לא פורסמה הכחשה כזו, הריני מעלה השערה כי הודעתו של ראש-הפועל-המזרחי מעניינת יותר מהחלטת מפלגתו. ואם הוא אמר ככה, או רק ככה, מה אנו נאמר?
זכיתי לבשר את הבשורה הזאת לאחד מחברי הפועל המזרחי החשובים. הוא הודה באדיבות, אך תגובתו אופיינית הייתה: "שיגיד את זאת פה". אני מקווה ששר-הדתות יגיד את זאת (לא הייתה בינתיים הכחשה?) גם פה, ולא רק בקנדה; איש ישר הוא. ואם יגיד, או הגיד, מה אומר ואדבר? מוטב שאכתוב – פרק אחרון.
ד.
על פי המסורת שנקבעה על ידי מורנו ורבנו, יש להשיב במחמאה על מחמאה. ראש-מפא"י קבע כי אנו לשלטונה סכנה, ויקרא לה – "סכנת הריאקציה"; אף אנו נאמר כי שלטונה סכנה, ושמה האמיתי סכנת הריאקציה. אינני משחק במילים להכעיס; כוונתי רצינית, ממש כמילים "אקציה" ו"רי-אקציה". אבהירנה ללא שהייה.
שלטון ממושך הוא ריאקציה. הוא מתייצב נגד ההכרה הדמוקרטית המתקדמת, לפיה העם הוא הבעל והשלטון משרתו, ולא להפך. שלטון ממושך, יהיה תוו אשר יהיה, אינו יכול לא להיות מושחת. השחיתות הפנימית, הבלתי נמנעת של הטוטליטריות – אם השחורה ואם האדומה, אם הקומוניסטית ואם הפשיסטית, אם האוטוקרטית הישנה ואם הדיקטטורית החדשה – מקורה הראשי הוא בהכרתה, או בהכרזתה, או בשאיפתה: "מלבדי, או אחריי, אין ולא כלום". אין ספק כי הכרה זו היא נחלתם של שליטי מפא"י, על אף מוסד הבחירות רבות-הרשימות הקיים בישראל. שאלו נא את ראשי-מפא"י או כמה מחסידיה, אם הם רואים את עצמם באורח טבעי במדינה בה לא הם ישלטו? הם יגידו לכם ביושר לבב, כי ביום ההוא היו, או יהיו, כחולמים. כלום אפשרי הדבר? זוהי הריאקציה. אין שחורה ממנה.
שלטון ממושך, בהיותו בטוח כי ימשך, מרשה לעצמו דברים אשר שלטון רגיל, חולף, יסוג מעצם המחשבה לעשותם. הוא נוטל את אוצרות האומה ומחלק טובת הנאה מהם. תומכיו הם הנהנים; הנהנים הם תומכיו. הוא משתלט על פת הלחם ושולל אותה. הוא מתגנדר בפניני פאר, בעוד לאלפים אין קורת-גג. הוא קורא לעצמו "שלטון פועלים" ותחתיו מוטלים עובדים לאם הדרך, ללא תנאי קיום ראויים לאדם תרבותי. את כל הדברים האלה עושה שלטון ממושך, מתוך הנחה כי הכל שרוי ומחול לו. מי יזיזנו? משלטון כזה צפויה סכנה לעם; זוהי סכנת הריאקציה. הדרך היחידה להשתחרר ממנה היא לשלוח שלטון ממושך לנופש ממושך. מבחינה זו טוב, ולא רק סמלי הדבר, כי בכנסת השלישית יתקבל חוק הפנסיה לשרים. יתכן כי הם יהיו זקוקים לו, או לה, כעבור שנים מספר.
כפי שאין לך חיזיון יותר ריאקציוני מאשר שלטון ממושך, כן אין לך תופעה יותר מקדמת מאשר המרתו בשלטון חדש ומחדש, צודק ונאמן. חילופים אלה הם זכות וחובה. אשרינו כי בעקבות פעולתנו, גדל ורב מספר בני האומה שהכרה זו הייתה לנחלתם האזרחית. גם החומה המשולשת, אשר ראש השלטון הממושך מנסה להקימוה מולה, לא תעמוד נגדה. הכרה זו של בני-חורין תגבר, באחד הימים, על סכנת הריאקציה השלטונית; לא על ידי צירוף גרור "שמאלי" במקום גרור "ימני" למפא"י, אלא על ידי הקמת ממשלה לאומית.
הערות שוליים:
-
בגין מתייחס כאן לוועידת באנדונג, כינוס של 29 מדינות מאסיה ומאפריקה שנערך באינדונזיה ב-1955, שבסופו התקבלו החלטות העוינות את ישראל, ובהן הצהרה על תמיכה ב"זכויות הערבים בפלשתין" וקריאה ליישום החלטות האו"ם בנושא (כולל סוגיית הפליטים), תוך אימוץ העמדה הערבית בסכסוך.
