מלחמת בלית ברירה או מלחמה עם ברירה – דברי ראש הממשלה בטקס סיום המכללה לבטחון לאומי

הרמטכ"ל, אלופי מפקד המכללה, כבוד מורנו ורבנו הנעלה הרב הראשי לצה"ל, אלופי צה"ל, מפכ"ל המשטרה, מרצים, תלמידים, בוגרי המכללה. הנושא הוא מלחמה בדלית ברירה או מלחמה עם ברירה. המלחמה מתוך חוסר ברירה, הקלאסית מבחינת בעלות הברית, היתה מלחמת העולם השניה. ב-23 באוגוסט 1939 עמדה בריטניה הגדולה בפני שוקת שבורה, אמנם עדיין היתה לה אימפריה חובקת זרועות עולם אשר השמש מעולם לא שקעה בה והיא שלטה על שטח של 40 מליון ק"מ מרובעים אבל הפרסטיז'ה שלה שקעה עמוק בתוך שבעת הימים אשר בהם עדיין אם כי לא באופן מונופוליסטי שלטה.

בריטניה וצרפת התכחשו להבטחות שניתנו לצ'כוסלובקיה והן שתיהן הכריחו את האומה הקטנה והאמיצה ההיא לכרוע ברך בפני היטלר. כתוצאה מן הלחץ של בעלות הברית של צ'כוסלובקיה נמסרו לגרמניה ביצורים בסודטים ולאחר שנה אחת בלבד הפר אשמדאי את כל הבטחותיו כפי שכל אדם סביר יכול היה לדעת מראש, ונימסרו בידי הגרמנים גם מפעלי סקודה ומהם יצאו המטוסים הלבנים אשר בראשון בספטמבר 1939 ביום השישי נראו בשמי וורשה. או אז מיהרה בריטניה לערוב ערובות למדינת באירופה המזרחית והדרומית והיא נתנה אפילו מבלי שתבקש לכך ערובה ליוגוסלביה, לרומניה, או לפולניה. הפולנים שנשלטו על ידי כסילים גאוותנים דרשו שלא ערובה תינתן להם אלא שיחתם איתם חוזה הדדי, הוא נחתם, אבל הגנרל איירונסייד שביקר בפולניה מסר דין וחשבון מזעזע: אין לפולניה אלא חטיבה אחת משוריינת ורוב כוחה הוא בפרשות. באחד הימים עוד בימי פילוסקצי קוים מצעד של אוגדות של סוסים אשר כמותם לא ראתה האנושות מימי הביניים. רבבות פרשים הועברו עם הדיגלונים הצבאיים שלהם ועם החניתות שלהם בפני המפקד העליון שלא הבין דבר מן התקופה שבה כבר הטנק היה הנשק לפריצת חזית האוייב.

23 באוגוסט ריבנטרופ מולטוב כשאחוריהם עומד עריץ דמים אף הוא כסיל גמור הוא מחייך ושמו יוסף וסריונוביץ סטלין בחושבו שעל ידי חתימת הסכם בינו לבין היטלר ועל ידי הפרוטוקול הסודי לחלוקתה של פולניה בין שתי אויבותיה ההיסטוריות – גרמניה ורוסיה היא, ברית המועצות תשיג שלום לאורך ימים. וכך פרצה המלחמה בראשון בספטמבר 1939 כאשר הצבא הנאצו-גרמני חצה את הגבול של פולין וגרמניה. פולניה נלחמה מתוך חוסר כל ברירה, במשך שלושה ימים נמחץ הצבא הפולני ומדינת פולין פסקה להתקיים. נכון, עדיין היו קונסוליות בלחימה אבל לא עוד. במשך שלושה ימים לא היתה קיימת עוד מדינת פולין.

החזית המזרחית יותר עם ברית המועצות היתה לגרמניה הנאצית מובטחת, אז החלה התקופה של המלחמה המדומה, בריטניה הבטיחה עזרה לפולניה ביבשה בים ובאויר אך לא עשתה דבר כדי להציל את המדינה המובסה, צרפת היתה בעלת ברית של פולניה אך לא התקדמה אפילו קילומטרים ספורים לקו מאז'ינו כדי למשוך כוחות מערבה מן החזית המזרחית הפולנית.

לאחר תקופת המלחמה המדומה החלה גרמניה הנאצית לרמוס את צרפת, היא יכלה לעשות זאת משום שהחזית המזרחית היתה מובטחת על ידי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב או היטלר-סטלין. אז היו המסבירים הבולשביקים אומרים לכל מי שרצה לשמוע כי בקרמלין יש גאון הגאונים והוא צייר שני משולשים: משולש אחד למעלה ב' - בריטניה מצד אחד ג' - גרמניה מצד שני ר' - רוסיה. ונוויל צ'מברלין חשב שהוא פיקח. הוא יעמיד את שתי הצלעות התחתונות אחת מול השניה ואחר כך בריטניה, כששתי החזיתות האלה תשטפנה בדם, תרד ותעשה סדר ושלום באירופה אבל גאון הגאונים היושב בקרמלין הפך את הסדר וטרף את הקלפים, הוא עמד למעלה – רוסיה, בשני הצדדים עומדות בריטניה וגרמניה והן תשפוכנה את דמן שלהן ואז מלמעלה ירד הקרמלין והגאון השוכן בו והוא יעשה סדר ושלום באירופה.

כידוע לכולנו לא כך קרה וגאון הגאונים הוכיח את כל טיפשותו, הוא היה עריץ פיקח, יכול היה להסתכל בבן אדם ולחרוץ את גורלו למוות והאיש אפילו לא ידע מה עומד לקרות לו מחר. זה נכון, אבל, במדיניות אמתית ביחסים בין עמים לא הבין דבר, וכאשר זורגה מיפן הזהיר אותו ואחר כך גם ראש הקפלה האדומה, היהודי טרפר, אף הוא הזהיר אותו – 22 ביוני 1941 יתקוף את רוסיה הצבא הנציו-גרמני שהתרכזה אחרי הדברת כרתים והשמדת הכוח הצבאי של יוגוסלביה לאורך כל הגבול הרוסי מן הים הבלטי ועד הים השחור אמר "פרובוקציה בריטית, אין לכך כל שחר, הילדים מדברים אלי ורוצים להכריח אותי להיכנס לקרב". ב-22 ביוני 1941 תקף הצבא הגרמניה, היו לו אז אלפיים וארבע מאות טנקים והכוח ההוא נחשב לכוח המשוריין הגדול ביותר בתולדות אנוש והוא התקיף לפתע את הצבא הסובייטי. בגבול אמרו הקצינים הסובייטים: "תוקפים אותנו" ומעבר לגבול השיבו להם: "איך אתם מעיזים לדבר שלא בצופן, מי מתקיף אותכם?" ועדיין סטלין לא האמין שהצבא הגרמני תוקף אותו אבל כשהתברר לו כשאמנם כן והמחץ הוא אדיר ודיוויזיות שלמות של ברית המועצות נכנעות לאויב או מתפזרות לעבר כל רוח, סגר את עצמו בחדר לשלושה ימים ושתה לשכרה.

הנואם הראשון שדיבר על התוקפנות הנאצית-גרמנית היה האדון מולטוב עצמו זה שחתם עם ריבנטרופ את ההסכם שנתיים לפני כן ורק ביום השישי או השביעי של המלחמה שמעו בפעם ראשונה את קולו של סטלין אשר אמר לחבריו: "הנה כל מה שבנה לנין הולך לעזאזל" עד אשר התגבר על חולשתו ונטל את ההגה לידיו. היתה זו אפוא מלחמה בלית ברירה של פולניה, ובלית ברירה של צרפת ובלית ברירה של רוסיה.

מה שילמה האנושות על המלחמה בדלית ברירה הזאת? 30 מליון הרוגים, פי שלושה נפגעים, בתוכם שישה מיליונים יהודים, העם היחידי שנגדו היה שימוש בגז מרעיל הלא הוא העם היהודי. זאת התוצאה של מלחמת בדלית ברירה, כל האנושות כולה הועמדה על סף התהום, גרמניה הנאצית לא היתה רחוקה מניצחון כולל. בשנת 1944 היא היתה קרובה לגילוי הפצצה האטומית, המתקן בנורבגיה של המים הכבדים היה כבר פעיל. לו היתה מגלה עד מאי 1945 את הפצצה האטומית, היה מקיץ הקץ על חירות האדם לדורות שאין להם מספר וכולנו, אם היינו נשארים בחיים, היינו חיים באפלת הלילה הממושך.

רק בנס, נכון אני מאמין בכך באמונה שלמה, הודות להשגחה העליונה שאיננה מונעת אסונות אבל בסוף הדרך, אפילו האדם מתקרב על שפת התהום מושכת אותו בחזרה וכך מבטיחה את קיום האנושות על אומותיה, ניצלה האנושות מן השואה הסופית. אפשר היה למנוע את מלחמת העולם השניה? היום הודות למחקרים העומדים לרשותנו והעובדות הידועות לנו אין עוד שום ספק ביחס לתשובה, אמנם כן אפשר היה למנוע אותה.

מעשה המניעה קשור בתאריך ה-7 במרץ 1936. מה קרה ביום ההוא? בפברואר 1936 דנה האספה הלאומית הצרפתית על אישור חוזה להגנה ההדדית בין צרפת לברית המועצות, חוזה שצריך היה לפעול משני הכיוונים ממערב וממזרח נגד גרמניה הנאצית התוקפנית. אך ב-7 במרץ 1936 עדיין הסנאט הצרפתי דן בחוזה ההוא והשאלה האם לאשרו או לאו, כי בימים ההם אותו חלק הקרוי ימין בצרפת נתנגד בכל תוקף לחוזה ההגנה ההדדית עם ברית המועצות ועדיין לא היה בטוח איך יצביע הסנאט. באותו יום עמד היטלר על במת הרייכסק והודיע על ביטול האיזור המפורז של הריינלנד.

מהו סיפור המעשה של הריינלנד? בשנת 1801 סיפח את האזור ההוא משמאל לריין, נפוליאון, לצרפת, אבל הוא נכשל גם במוסקבה ב-1812 וגם בווטרלו ב-1815. ב-1815 מתכנס הקונגרס בוינה, צרפת היתה מובסת, נפוליאון כבר נסע לאי המפורסם שבו הוציא את נשמתו ואילו הקונגרס הרוקד החליט להחזיר לגרמניה את איזור הריין מה שמכונה בלעז הריינלנד.

בשנת 1918, אחרי נצחון בעלות הברית על גרמניה, דרשה צרפת, למען בטחונה, לספח אליה את איזור הריינלנד משמאל לריינוס. אבל אמריקה ובריטניה התנגדו לכך בכל תוקף בטענתן כי יהיה זה עוול לגרמניה, משום שהאוכלוסיה המתגוררת שם היא דוברת גרמנית וקשורה בגרמניה ולכן נעשתה פשרה: יוקם מעבר לריינוס, משמאלו, איזור מפורז בעל שלושה חלקים: בצפון בקולון לחמש שנים פירוז, באמצע – קובלנס פירוז ל-10 שנים, שליטת בעלות הברית. לחמש שנים ולעשר שנים, והחלק הדרומי במיינטס או מגנצה בעברית המסורתית, היה לנו קדוש רבי אמנון ממגנצה שחיבר את התפילה ביום הכיפורים "ונתנה תוקף קדושת היום" והוא קידש את השם על ידי כך שסרב לבוא לנסיך כשקרא לו להמיר את דתו. הוא, אמנון ממגנצה, היה יועצו של הנסיך, הקרוב ביותר אליו, והנסיך הבטיח לו להעלות אותו מעלה מעלה אם ימיר דתו. באחד הימים גילה חולשה ואמר: "הוד מעלתך תן לי שלושה ימים למחשבה" שב הביתה והיכה על חטא. אמרתי אני זקוק לחשוב שלושה ימים האם להתכחש לאלוהי? וקילל את עצמו באומרו: "הלשון אשר אמרה את הדברים האלה תיכרת והרגלים אשר רצו יכרתו" לאחר מכן דרש ממנו הנסיך לבוא לארמון. הוא מאן, הנסיך הביא אותו בכוח, אמנון ממגנצה ביקש לכרות את לשונו הנסיך השיב: "לא, אבל הרגליים שסירבו לבוא תיכרתנה" ונשאר רק החלק העליון של גופו והוא ביקש להביא אותו בבית הכנסת, בליל קול-נדרי, במיטה, עד אז חיבר את "uנתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום" וגומר. ואנחנו עד היום הזה נושאים את התפילה המקודשת הזאת בדמו של רבי אמנון ממגנצה ביום הכיפורים ובראש השנה.

ובכן בחלק הדרומי, תסלחו לי על ההערה ההיסטורית היהודית על רבי אמנון ממגנצה זה שייך לקידוש השם אבל לא למלחמת מצווה, היה צריך להיות תחת שליטת בעלי הברית ל-15 שנה ואולם הוסכם שאיזור מפורז יהיה קיים לעד הן מיימין לריינוס והן משמאלו למרחק של חמישים ק"מ. זה, כך חשבו הצרפתים יתן לה לצרפת בטחון.

באותו 7 במרץ 1936 הודיע היטלר שהוא מבטל את הסכם וורסאי אשר הוכתב לגרמנים בסעיפים הנוגעים לריינלנד בשני עברי הריין ושהוא גם מבטל את חוזה לוקרנו שנחתם בשנת 1905 על פי רצונה החופשי של גרמניה עם בריטניה, עם איטליה, עם צרפת ועם בלגיה. חוזה לוקרנו כדאי להבהיר את תוכנו: צ'רצ'יל בטעותו אמר בשעתו שזה המסמך המדוייק ביותר בעל מעמד בינלאומי שאי פעם נכתב, ומדוע הוא ראה בו את הדיוק? בגלל ההגדרה הראשונה של זכות להגנה לאומית עצמית לאמור: "כל המדינות מתחייבות לא לתקוף איש את רעהו, לא לפלוש לתוך שטח רעהו לא לעשות מלחמה אישה על רעותה, זולת מתוך שימוש בזכות ההגנה העצמית, כפי שאמרתי הגרמנים ובייחוד הנאצים טענו: חוזה ורסאי לא יתנהל שום משא ומתן עליו, זה נכון הוא הוכתב על ידי בעלי הברית לגרמניה והמשלחת הגרמנית הוזמנה לורסאי ואמו לה לחתום והם חתמו אבל חוזה גרמניה של שטרייזמן, ואותו היטלר קרע לגזרים לא רק את חוזה וורסאי החד צדדי, אלא גם את חוזה לוקרנו המחומש והכניס שני גדודים של הצבא הגרמני לתוך הריינלנד.

ואז היו מספיקות שתי דיווזיות צרפתיות בשביל לקחת בשבי את כל הגרמנים שנכנסו לריינלנד ואז היטלר היה נופל, הפרסטיז'ה שלו היתה מתמוטטת. עדיין לא היה לו צבא, היו לו הכנופיות של אס. איי. ואס. אס. והגיסטפו. שתי דיויזיות צרפתיות עם הטנקים שלהם, שהיו להם עם חיל האוויר שעמד לרשותם, היה מפיץ את כל הכוח הגרמני המזוייף הזה לארבע רוחות העולם. אז היתה נמנעת מלחמת העולם השניה, שלושים מליון אנשים היו נשארים אז בחיים ו-90 מליון אנשים לא היו נפגעים וגם הטרגדיה של הירושימה היתה נמנעת, כל המצב של האנושות היה אחר ועימנו היו היום ששת המליונים היהודים, למעלה מ-12 עשר מליון, ומליון ומחצית המליון הילדים שלנו, למעלה משלושה מליון וארץ ישראל היתה כולה היום בידינו.

זכרו רבותי, מלחמת העולם השניה פרצה בראשון ובשלישי בספטמבר 1939 היא החלה ב-7 במרץ 1936. לו צרפת בלבד בלי בריטניה שהיו לה אז עשרות דיויזיות מצוינות לוחמות עם האלוף הצרפתי המפורסם, עם הפקודה הידועה מימי קרנו ונפוליון: לתקוף לתקוף! לא היה נשאר זכר מן הכוח הנציו-גרמני והיתה נמנעת המלחמה. כעבור שלוש שנים בלבד, ששינתה את כל ההיסטוריה האנושית. הנה כי כן יש לנו הוכחה בינלאומית מה זאת מלחמה מתוך חוסר ברירה או עם ברירה. ב-1936 היתה ברירה, להיכנס לריינלנד לקחת בשבי את שני הגדודים המנוונים האלה כאשר התותחים הגרמנים נסחבים על ידי סוסים ואין לגרמניה הנאצית חיל אויר, אין לה שיריון ראוי לשמו הוא היה עומד על הברכיים בפני המערב הכובש והמנצח. ולא היתה פורצת המלחמה האיומה בתולדות אנוש ב-1 וב-3 בספטמבר 1939.

מן הדוגמא הבינלאומית אעבור לעצמנו, מבצע "שלום הגליל" הוא לא מבצע צבאי מתוך חוסר ברירה. המחבלים לא איימו על קיומה של מדינת ישראל, הם רק איימו על חייהם של אזרחי ישראל ושל בני העם היהודי. יש כאלה האומרים ביחס לחלק השני של המשפט: "אז מדוע צריך היה לצאת למלחמה?" יש כאלה האומרים: "אם לא היתה קיימת סכנה לקיום המדינה אז למה יצאתם למלחמה? פגם". אני אוכיח לכם אם זה פגם, מכל מקום אשתדל להוכיח.

היו לנו שלוש מלחמות מתוך חוסר ברירה, הראשונה מלחמת העצמאות שהחלה ב-30 בנובמבר 1947 ונמשכה עד ינואר 1949, תזכרו את התאריך הזה משום שגם מנסים לנקר עיניים על שמונה שבועות שכבר חלפו, זו היתה מלחמת העצמאות, אל תהיה טעות במונחים ולא מלחמת השחרור, מלחמת השחרור מתנהלת נגד מי ששולט בך, הערבים מעולם לא שלטו בנו, הבריטים שלטו בנו, ארגוני המחתרת העברית, נלחמו בשלטון הבריטי עד סילוקו, זו מלחמת השיחרור, אבל מ-30 בנובמבר אז הערבים תקפונו כדי להשמידנו, הערבים הארץ-ישראלים והערבים מסביב ועד הפלישה החל מ-15 במאי 1948 ועד המבצע נגד המצרים בינואר 1949 היתה זו מלחמת העצמאות כלומר המלחמה על קיום העצמאות, מלחמת מצווה, מלחמה קדושה, זו היתה מלחמה בדלית ברירה, אילמלא נלחמנו אלמלא יכולנו לא היינו יושבים פה הערב הזה, איש מאיתנו לא היה נשאר בחיים.

מה קרה במלחמה ההיא מתוך חוסר ברירה? נהרגו לנו ששת אלפים לוחמים, היינו 650 אלף אזרחים תושבים של ארץ ישראל, קרוב לאחוז אחד של האוכלוסיה, באופן יחסי לו באיזה שהיא מלחמה היו נופלים מספר אנשים כזה היו נהרגים לנו 30 אלף אזרחים תושבים של ארץ-ישראל, קרוב לאחוז אחד של האוכלוסיה, באופן יחסי לו באיזה שהיא מלחמה היו נופלים מספר אנשים כזה היו נהרגים לנו 30 אלף לוחמים ובאופן פרופורציונלי המקובל 50 אלף פצועים, האם היינו יכולים לחיות עם אבדות כאלה? נשער בנפשותנו שלושים אלף חיילים הרוגים, מיטב הנוער, מיטב המפקדים האומרים אחרי! הם הראשונים בקרב? העם הזה לא יכול היה להתקיים עוד, בנס אנחנו המשכנו את חיינו בעקבות השואה, מתוך הכרה ברורה: צו החיים הוא לנצח להקים מדינה, ממשלה, פרלמנט, דמוקרטיה, צבא כוח מגן לישראל ולעם היהודי כולו וגם לכבודו. זו היתה מלחמה בדלית ברירה מ-30 בנובמבר שנת 47 עד ינואר 1949.

מלחמה שניה בדלית ברירה היתה מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שקדמה לה, מה היה המצב בשבת של יום הכיפורים? בשבת השבתון? 177 טנקים שלנו ניצבו ברמת הגולן נגד 1400 טנקים סובייטו-סורים. פחות מ-500 חיילים שלנו ניצבו במוצבים על תעלת סואץ, נגד 5 דיוויזיות שהוטלו על ידי מצרים לחזית ולמלחמה, מה פלא שהימים הראשונים היו קשים מנשוא. אני זוכר את האלוף אברהם יפה בא אלינו וחברי ועדת חוץ ובטחון ואומר: "הוי כמה קשה! הנערים האלה בני 18 ו-19 נופלים כזבובים וממש בגופותיהם מגנים על עמנו. ברמת הגולן, היה רגע כאשר אלוף פיקוד הצפון, היום הרמטכ"ל שלנו, שמע מפי סגנו את המלים "זהו זה" הכוונה היתה "הפסדנו ועלינו לרדת" והוא, אלוף פיקוד הצפון דאז, אמר: "תן לי עוד חמש דקות" לפעמים חמש דקות מכריעות גורל עם, בחמש הדקות האלה הגיעו כמה עשרות טנקים לא הרבה עשרות, אבל הם שינו את כל המצב ברמת הגולן, אלמלא זה קרה, לו האוייב הסורי היה יורד לגיא מן הרמה - היה מגיע עד חיפה, כי עד חיפה לא היה טנק אחד שיעצור את הטור המשוריין של הסורים. כן! היינו נלחמים גם בסכינים כפי שאמרה אחת הרעיות הנכבדות שלנו, סכינים נגד טנקים. והיו נופלים עוד יותר ובכל הישובים היה טווח כפי שהסורים יכולים לערוך אותו כפי שהם הוכיחו רק בחמאת לפני מספר חודשים של האוכלוסיה האזרחית, זו היתה הסכנה שנשקפה לנו במלחמת יום הכיפורים שהיתה מלחמה מתוך חוסר ברירה ובדרום נלקחו בשבי הבחורים של המוצבים, מה קרה עימם אחר כך? כל אחד מכם יודע, לא באתי לספר על מעשי זוועה של אוייב, ונשטפנו, עשרות טנקים נפצחו היה טיפטוף של הטנקים, לא רוכז כוח גדול.

אוי לאזניים אשר בהם עדיין מהדהדות המילים של אחד מגיבורי האומה אשר דם המכבים זרם בעורקיו, שר הבטחון דאז: "הולך לנו הבית השלישי".

הולך לנו הבית השלישי, אתם משערים בנפשותיכם מה פרושם של המילים אלו? שליש מעמינו הושמד, שליש אחר היה מושמד כולו, הולך לנו הבית השלישי עד שנחלצנו גם בצפון וגם בדרום מסכנה לעצם קיומינו ואילו אבדות היו לנו, חללים במלחמת יום-הכיפורים יחד עם מלחמת ההתשה שאף היא היתה מלחמה מתוך חוסר ברירה, פצועים שבעת אלפים מאתיים חמישים ואחד, הרוגים אלפיים שש מאות חמישים ותשעה, נפגעים במלחמת יום-הכיפורים ומלחמת ההתשה שקדמה לה עם המשגה החמור ביותר ההשלמה עם קידום הטילים לעבר טווח שממנו היה אפשר לפגוע במטוסינו גם מן הצד השני המצרי של התעלה, לזכור.

המלחמות האחרות שלנו לא היו מתוך חוסר ברירה, בנובמבר 56 היתה לנו ברירה, היתה צפויה סכנה לקיום המדינה? מן הפאדאינים? וזה היה הסבר למה יצאנו למבצע קדש, להרוס את הפאדאינים, שום סכנה לקיום המדינה לא היתה קיימת, אבל ההנהגה המדינית דאז מצאה לנחוץ וחשבה שצריך לעשות כן, וכאשר אני עדיין שירתי באופוזיציה פרלמנטרית נקראתי לדוד בן-גוריון זכרונו לברכה יום לפני שהממשלה קיבלה את ההודעה על התכנית הזאת והוא מצא לנחוץ למסור לי את פרטי התכנית ההיא לצאת לקראת האויב, לפני שהוא קולט את הנשק הסובייטי שהחל לזרום אליו ב-1955 מצ'כוסלובקיה כביכול, ולהכות בו. אמרנו נעמוד יחד בלי שום הערה, אפילו בלי שאלות מלחמת מצווה, נעמוד יחד ועדי הנסיגה בלי חוזה שלום, בלי פירוק סיני עמדנו יחד, ואז מדינת ישראל התחברה לשתי מדינות חזקות יורדות ונעשה מבצע סואץ ומבצע "קדש" כפי שנעה, מבלי להיכנס ליתר הפרטים, גם היום מוטב לא להיכנס לפרטים האלה, לא היתה מלחמה מתוך חוסר ברירה אבל אז כבשנו את רוב מחצית האי סיני לא כולו, רובו, והגענו עד לשארם-אל-שייך. אומנם כן, אחר כך קיבלנו תכתיב אמריקאני ונכנענו לו, בעיקר לגבי רצועת עזה. ורצועת עזה נקראה בפי דוד בן-גוריון החלק המשוחרר של המולדת, וג'ון פוסטר דאלס מזכיר המדינה בימים ההם, הבטיח לבן-גוריון שצבא מצרי לא יחזור לעזה. את כל הסיפור הזה שמעתי במו אוזניי מפיה של הגברת גולדה מאיר ראש הממשלה שלנו זיכרונה לברכה, נשמתה עדן. היא אמרה לי: פוסטר דאלס הבטיח לבן-גוריון שצבא המצרי לא יחזור לעזה אבל הוא חזר למחרת אחרי נסיגתנו מעזה, היתה תדהמה בירושלים אז דוד בן-גוריון שלח אותי, כך סיפרה לי גב' גולדה מאיר, לפוסטר דאלס, אני באתי אליו, ואמרתי לו אדוני המזכיר הרי הבטחתם שהצבא המצרי לא יחזור לעזה, ופוסטר דאלס בציניות השיב לה – נכון, הבטחתי, אבל הצבא המצרי חזר ומה את מציעה, לחדש את המלחמה? מ-57 היה צריך עם ישראל לחכות עשר שנים תמימות עד שהוא חזר והניף את דיגלו מעל החלק המשוחרר של המולדת הלא היא רצועת עזה, שכבר תמיד תימצא בידנו. היא לא חזרה למצרים על ייסוד חוזה השלום. יש הטועים, הטוענים שאנחנו כביכול בעקבות חוזה השלום חזרנו לקו הירוק. לא היה ולא נברא, הקו הירוק היה סביב רצועת עזה, נכון אנחנו הסגנו את כוחותינו לעבר הגבול הבין-לאומי בין ארץ-ישראל לבין סיני, זה נכון הקרבנו קורבנות רבים, אבל הפעם יש חוזה שלום כפי שאתם רואים הוא עומד. המצרים מקללים אותנו כל יום בעיקר אותי, כל יום יש קריקטורה שלי עם שפם, אין לי, עם שערות כאלה. אתם כבר מבינים למה אני מתכוון. זה לא איכפת לי, אבל חוזה השלום עומד עם כל הקללות ויש פרוז של סיני. אני רוצה לומר כמה מילים על פרוז של סיני, אני חוזר לחלק הראשון של הרצאתי סיפרתי לכם על השטח הפרוז של הריינלנד ועל שביעי במרץ 1936 - זה לקח בשביל כל העמים, אם אתה חותם על התחייבות הדדית לפרוז, היה מוכן, אם הצד השני מכניס צבא לתוך האזור המפורז אל תמתין אפילו שעה אחת הכנס את הצבא שלך ובכוח הרבה יותר גדול מצבאה של המדינה הבוגדנית, המפרה החוזה - כדי להשיג את אחת משתי התוצאות או להכריח אותו לסגת כדי שישוב הפרוז ויהיה קיים, או כדי ליצור עומק אסטרטגי כנגד תוקפנות מתוכננת ומסומלת על ידי ביטול האזור המפורז ודי לחכימה ברמיזה.

מלחמת ששת-הימים לא היתה מלחמה מתוך חוסר ברירה. נכון. נאצר סגר את מיצרי טיראן זה היה קודם כל, אני מבקש שתרשמו לפניכם קצינים ואזרחים שאנחנו איננו רוצים שום קזוס בלי ושום בלום. איזו חוכמה היא ליצור מצב שמשהוא יגיד לנו מה איכפת לכם? אם כך וכך. יקרה יהיה לכם קזוס בלי, אבל מה יש לנו מזה? קזוס? אבל יש בלום, יש מלחמה, ואנחנו נצטרך לפתוח בה. לכן, תזכרו אז סגירת המיצרים היתה קזוס בלי, כך אמרו לנו אייזנר ודאלס אז היינו צריכים לצאת למלחמה אבל מבחינת ריכוז הכוחות של הצבא המצרי בקדמת סיני אין שום הוכחה שנאצר עמד לתקוף אותנו בצבא הזה, עלינו להיות כנים עם עצמנו אנחנו החלטנו לתקוף אותו. זו היתה המלחמה על ההגנה הלאומית עצמית במובן הנשגב ביותר של המושג מבחינה מוסרית, מבחינה צבאית נטלנו את היוזמה אני זוכר את היום הראשון שישבנו ממשלת הליכוד הלאומי בחדר הישיבות בממשלה מעשר בבוקר עד חמש אחר הצהריים ודנו מה לעשות כדי להציל את עם ישראל מסכנה, המסקנה היתה אחידה הפעם שבת לפני כן קפאון, עשרה נגד עשרה ממשלה לא יכלה לזרז הפעם פה אחד ליטול יוזמה, לתקוף את האוייב להדוף אותו אחורה וכך להבטיח את בטחון ישראל ואת עתיד האדמה, וכך עשינו. לא מתוך חוסר ברירה, יכולנו להמתין, יכולנו לשלוח את הצבא הביתה, מי יודע אם בכלל היתה באה ההתקפה עלינו אין שום הוכחה לכך, יש כמה הוכחות שכיוון הפוך, נכון סגירת מיצרי טיראן היתה מעשה תוקפנות קזוס בלי, אבל יש עוד שיקול רב אם צריך להשתמש בקזוס בלי כדי שיהיה בלום. הנה כי כן שתי מלחמות במספר שלוש המלחמות היו מתוך חוסר ברירה, מלחמת העצמאות, מלחמת ההתשה, מלחמת יום-הכיפורים. אויה לנו שכאלה היו מלחמותינו, לו במלחמות אחרות היה אותו מספר אבדות, היינו היום עם מיותם ממיטב הנוער שלו ולא היה נותר לנו עוד כוח לעמוד נגד העולם הערבי, אבל מבצע שלום הגליל איננו מתוך חוסר ברירה. יכולנו לראות את אזרחינו ההרוגים, ממטולה או קריית שמונה, ועד באר-שבע ודרך העפר על יד באר-שבע הניחו בדואים שני מוקשים, לא פגעו, פרקנו אותם, עלולים היו להרוג עשרות אנשים או לפצוע אותם, יש לנו ייסוד להניח שהפקודה באה מביירות להניח אותם. הוא הדין בירושלים בסופר-מרקט הוא הדין בפתח תקווה, הוא הדין בכפר-סבא, הוא הדין בכל ארץ-ישראל ביו"ש ובעזה, כל הפקודות באו מבירות, אז צריך היה להשלים עם ההרג הזה של האזרחים, ללא קץ, ללא גבול? אחר ההסכם של הפסקת פעולות האיבה, אשר המחבלים פרשוהו, והפרוש שלהם קבע את מעשיהם - שמותר להם לפגוע בנו מכל עבר מלבד מדרום לבנון, ולכן הם ניסו להחדיר חוליות מרצחים דרך הנהר ירדן, דרך פוריה ועבר הירדן מזרחה, אנחנו תפסנו אותם אבל גם זה נס, יכולנו גם לא לתפוס אותם והיתה חולייה של שלושה ארבעה מחבלים שתפסנו אותם ואשר חבריה הודו כי הם עמדו לתפוס עוד אוטובוס אחד, ואנחנו זוכרים את האוטובוס בכביש הים, בכביש החוף, בכביש הדם שלושים ושמונה הרוגים אנשים, נשים וילדים והיו פצועים - אנשים, נשים וילדים עם כל זה היה צריך להשלים? ובגולה? גם פיליפ חביב לא קיבל את הפרוש של אש"ף להסכם הפסקת פעולות האיבה. היה לו פרוש אחר והוא הודיע על כך גם לארגון המחבלים, אין זו הפרת ההסכם עם פעולותיהם של המחבלים נעשות בחו"ל. אנחנו מעולם לא קבלנו את הפרוש האמריקאי הזה. אנחנו נתיר שפיכת דם יהודי? אנחנו נתיר הרג אחינו היהודים בתפוצות הגולה? לא מספיק לגויים מה שקרה לעמינו בשנות ה-40 יטילו פצצות בבית-כנסת בפריס, באתונה, ברומא בלונדון, ינסו לרצוח שגריר שלנו מהטובים שיש למדינת ישראל, והוא נשאר משותק אולי לכל ימי החיים, אנחנו נתיר את דמם של אחינו, או של שליחינו? אבל כך קרה, יש מלעיזים האומרים ששנה תמימה היה שקט בינינו לבין המחבלים. לא היה ולא נברא! אפילו לא היה שקט חודש אחד. אלא מה? המידיה כמו שאומרים בארה"ב והעיתונות לרבות הניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט אינם מפרסמים על שורה אחת אם אנחנו תופסים חולייה של שלושה מרצחים העוברים את הנהר ירדן ומנסים להסתתר בכפרים ערביים כדי למחרת היום או הלילה לארוב לאוטובוס להשתלט עליו ולרצוח את נוסעיו ואת אלה שהם יכולים עוד לפגוע בהם בכדורים, זה לא כותבים אבל אנחנו היהודים... סכנה לקיום המדינה מצד המחבלים, כמובן שלא היא היתה, אבל סכנה לחיי אזרחים באין מספר, אלמונים שאנחנו איננו יכולים לדעת עליהם מראש מאומה היתה יום יומית שבוע שבועית, חודש חודשית גם בתקופת אחד עשר החודשים של ההסכם שלא נחתם בכתב על ידי מר פיליפ חביב וההוא לידו.

כן, זו לא מלחמה מתוך חוסר ברירה אז זה פגם? צאו וראו רבותיי במשך שמונה השבועות האלה אנחנו למעשה חיסלנו את כושר הלחימה של עשרים אלף מחבלים, תשעת אלפים אנחנו מחזיקים במחנה שבויים, בין אלפיים לשלושת אלפים נהרגו ובין שבעת אלפים - תשעת אלפים נמצאים עכשיו בביירות מכותרים, יכולים רק להגן על חייהם, הם חייבים לצאת, יש ייסוד להנחה שהם ייצאו בקרוב ואנחנו לא נצטרך להיכנס למערב ביירות, היום על דעת הממשלה הודעתי למזכיר המדינה שאנחנו מקבלים את הרעיון המקורי של מר פיליפ חביב שהכוח הרב לאומי ייכנס לביירות לאחר שרוב המחבלים יעזבוה ואת לבנון יחד עם אלף וחמש מאות הסורים שאף הם מכותרים שם ומסתובבים רעבים ללחם ובלי הנהגה ראוייה לשמה, אבל מדמשק נאמר להם או שתלחמו עד המוות, או שאנחנו ניתלה אתכם בכיכר בדמשק, והסורים יודעים לתלות, והאזרחים של סוריה יודעים את זאת בעצמם טוב מאוד, אז לכן הם כבר בלית ברירה מעדיפים להישאר בבירות ולא ללכת לדמשק להיתלות, זה סיפור המעשה, אבל לאחר שאנחנו הסכמנו כי הכוח הרב לאומי ייכנס לאחר שרוב המחבלים יעזבו את ביירות ואת לבנון אנחנו היתננו תנאי נוסף, אבל אם אותו מיעוט ירצה להישאר ויפריד בינו לבנינו לבין צה"ל כוח צרפתי, או צרפתי-איטלקי או כח צרפתי-איטלקי-אמריקאני או ההיפך אז מה נוכל לעשות? אנחנו נלך לירות בחיילים צרפתים? אנחנו מחבבים את חיילי צרפת, אנחנו זוכרים להם את חסד נעוריהם משנות התשעים של המאה ה-18, כשהם היו יחפים ורעבים ועמדו נגד כל אירופה וניצחו. הצבא המהפכני האדיר אשר שר את המרסייז והיה אומר עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם המרסייז נגיע עד לסין, לסין הם לא הגיעו, הגיעו רק למוסקבה וממנה חזרו, לאו דווקא מנצחים אבל כבשו עולם ומלואו, יש לנו מאז ועד מבצע "קדש" בסיני ועד העזרה הצבאית שקיבלנו מאת הצבא הזה. הוא יזם את העזרה לישראל ולא שום ממשלה, הצבא הצרפתי יזם את העזרה לישראל בשנות החמישים, יש לנו סנטימנט עמוק לחיילי צרפת ואיננו רוצים לפגוע בהם, ולא נרצה לפגוע בהם, מובן מאיליו לא נרצה גם לפגוע באיטלקים. הם בכלל חיילים שרים אופרות, הם חיילים טובים אבל הם עומדים, אוהבים לזמר אופרות אפילו בזמן הקרב לכן הם לא הצטיינו כל-כך במלחמת העולם השנייה. כל הכבוד, נו בוודאי שלא נרצה לפגוע בחיילים אמריקאנים, ארה"ב היא בעלת בריתנו וידידתנו, אין מדינה בעולם שהיא ידידה כה נאמנה, וכה מסורה לארה"ב כמו מדינת ישראל לא רק נאמנה גם מועילה לרבות מבצע שלום הגליל אבל עלי היה לומר מיד, אנחנו ידידים נאמנים ומועילים לארה"ב ומארה"ב לא נתקבל שום תכתיב. בטחון ישראל, עצמאותה, עתיד האומה הם שיכריעו, שום תכתיבים לא נקבל, משום מדינה. משום מעצמה. והם שיכריעו את גורל המערכה הזאת, הם יעזבו בקרוב אנחנו התנינו את התנאי השני, אחרי הסתלקות רוב המחבלים ייכנס כוח רב לאומי משולב אבל עם המיעוט ימאן לעזוב, עליכם - על אמריקה, איטליה וצרפת, להתחייב בפנינו בכתב שאתם יחד עם הצבא הלבנוני תאלצו אותם, את המחבלים, לעזוב את ביירות ואת לבנון. יש להם אפשרות לאלץ, אלפיים או אלפיים וחמש מאות מחבלים שיוותרו אחרי שהרוב יעזוב. ועוד תנאי אחד ואם אתם לא תהיו מוכנים לאלץ אותם, אז בבקשה לעזוב את ביירות ואת לבנון וצה"ל יפתור את הבעיה. כך כתבתי היום למזכיר המדינה, ואני רוצה שאתם תדעו את זאת וכל אזרחי ישראל וכל אזרחי ארה"ב.

הבעיה תיפטר, אנחנו יכולים כבר היום להסתכל מעבר ללחימה. היא תסתיים כפי שאנחנו מכוונים בקרוב ואז לפי אמונתי והכרתי וגם הנחתי ההגיונית תהיה לנו תקופה ממושכת של שלום, אין עוד מדינה בסביבתנו שתהיה מסוגלת לתקוף אותנו, סוריה לא תתקוף אותנו, אינה יכולה, אינה מסוגלת, הרסנו להם קרוב למאה טנקים, בינהם תשעה טי. 72 הודות ל"מרכבה" שלנו, הפאנטום נפל בסיור, והסקיהוק נפל מטיל כתף. השמדנו להם עשרים ושתיים סוללות של טילי קרקע אויר, תשעה עשר אם.אי.אם. 6 שלוש אס.אי.אם. שמונה הסוג האחרון החדיש ביותר בברה"מ הוכחנו את עליונות הנשק שקיבלנו מאמריקה על הנשק הסובייטי אבל עוד יותר את עליונות הנשק הישראלי על הנשק הסובייטי, היא לא יכולה לתקוף אותנו והראיה אחרי כל מה שקרה, סוריה לא אסרה מלחמה עלינו. לא בלבנון ולא ברמת הגולן היא לא תוכל לתקוף אותנו. ירדן איננה יכולה לתקוף אותנו, ירדן כפי שנודע לנו שולחת מברקים כל יום כמעט אל האמריקנים והיא זועקת שישראל עומדת לפלוש לעבר הירדן ולכבוש את רבת-עמון. אני פה מכריז שאין בדעתנו לעשות כן. אנחנו בעקבות השואה אין לנו כוח ומשום כך אין לנו רצון לאסור מלחמה למען כיבוש עבר הירדן מזרחה אנחנו רואים חזון אחר שלום וקונפדרציה חופשית בין שני החלקים של ארץ-ישראל ההיסטורית ותוך שיתוף פעולה הדדי, אנחנו ניתן למלך חוסיין נמל חופשי באשקלון או בחיפה, הגשרים יהיו פתוחים על הנהר ירדן הוא יילך מערבה לא דרך כף התקווה הטובה, אלא דרך הים התיכון. אנחנו נלך מזרחה ונקים קונפדרציה חופשית בשיתוף פעולה. זה חזונינו וכך נוכל לחזור על השיר: "שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב, בן נצרת ובני", זה השיר שנכתב על ידי זאב ז'בוטינסקי ויש בו הרבה מוסר לאומי ואנושי, והרבה צדק הסטורי, ירדן לא יכולה לתקוף אותנו אנחנו לא נתקוף אותה. סוריה איננה יכולה לתקוף אותנו, אנחנו לא נתקוף אותה. עם מצריים יש לנו חוזה שלום. מאה וחמישים ק"מ מפורזים בתוך סיני. חוזה השלום עומד, מקללים, אבל עלי גם לפני יום אמר כל ההתחייבויות בחוזה השלום תתקיימנה ברוך הבא. איש לא יתקוף אותנו בזמן הנראה לעין, יהיה עלינו לשמור על כוחנו לפתח אותו, מוח לנו כוח לנו, כך יהי גם בעתיד. אני לא מוכן לקבל את ההגדרה של העיתון למחקרים אסטרטגיים בלונדון שאנחנו המעצמה הרביעית אחרי ארה"ב, ברית המועצות וסין. הם יחד מיליארד ושש מאות מליון ואנחנו יחד איתם מיליארד ושש מאות ושלושה מליון, אז עדיף פרופורציה הזו מצווה עלינו קצת ענוותנות. איננו המעצמה הרביעית אבל יש לנו מספיק כוח כדי להגן על עמינו ועל ארצנו, על עם ישראל ועל ארץ-ישראל, ולהדוף אחורה כל אוייב שירים יד עלינו ולהשמיד כל מי שמכריז שרצונו להשמיד את מדינת ישראל. לא תחזורנה עוד הודעות כאלו. כל העמים חייבים לרשום לפניהם מי שקם ומכריז שרצונו ושאיפתו להשמיד את מדינת היהודים אז העם היהודי חורץ את גורלו. עד כאן.