למדינת ישראל בת השלושים

ליום הולדת השלושים של המדינה

• בת השלושים

רק בת שלושים וכבר מגלה סימני הזדקנות, היא, המדינה שלהו: אנחות, מיחושים באיזורים חיוניים בגופה, כמו איזור החברה, איזור העבודה, איזור המוסר ואף הפלות קשות בצורת ירידה, ומתגלים אצלה פה ושם גם סימנים של אי-יציבות, של שיכחה באשר ללקחים היסטוריים...

ברם, אין פלא בכל אלה. שלושים שנות קיומה של המדינה אינן אלא תמצית של מאות שנות קיום, ומשעלתה המדינה מן המיזוג של תקוות ותפילות וסבל ולבשה ממשות, עברו עליה חבלי לידה של עם, ומשילדה התחילה להתייסר, ועדיין היא מתייסרת, בצער גידול בנים...

זה שלושים שנה, שהמדינה מטפסת ועולה במעלה התלול של קיום לאומי, במגמה להגיע אל השיא, שמאחריו לא יהיו עוד הרים לטיפוס, תוך התנגפות בחודי צוקים, אלא ישתרע מישור שופע צמיחה ורוגעץ ואולם הדרך אל השיא לא-דרך; כולה רצועה צרה של מידרך לכפות הרגלים בין לועי תהומות וחודי צוקים מזה ובין לועים פעורים של זאבי ערבות מזה. צעד לא מכוון אחד והיא נופלת לתוך תהום, או נלכדת בין מלתעות הזאבים.

והנה, בדרך פלא, בעוז לא-יאמון, השכילה, זאת הרכה והענוגה, להינצל ולהגיע אל תחנת השלושים, אמנם, שרוטה, נשוכה, עייפה- אך, ראו. הגיע! ואולם המנוחה, שהיא זקוקה לה ביותר, שהיא ראויה לה ביותר, עדיין היא מן התחנה והלאה. שכן, גם תחנה זאת, כתחנות שלפניה, איננה עשויה כלל למנוחה.

תחנת השלושים בדרך קיומה של המדינה היא צומת, ובו מצווה היא המדינה להשתהות, על מנת לברור לה את הנאותה בדרכים אל השיא הנכסף. כי הנה מעלה השיא עדיין תלול וארוך, והדרך האחת, שעמדה למדינה בראשיתה, מתפלגת כאן לכמה וכמה דרכים, דרך-דרך וסכנותיה. זו נראית קצרה, נחשונית, המוכנה לפרוץ בלי חת בין הסכנות, אלא שהיא נוהגת לעתים בעוורון, ובעוורונה עלולה היא לאבד כל כוון, ביחד עם היעד. הדרך האחרת דווקא נוהגת בנחת, אינה מוכנה לפרוץ בין הסכנות, אלא שריצוי הזאבים על ידי השכלת נתחים לתוך לועיהם מדי פעם בפעם, נתחים-נתחים מן המדינה, הסכנה שבה היא, שבהגיעה אל היעד עלול להשאר ממנה רק שילדה...

ובעוד אמא-מדינה נושאת נבוכה את עיניה סביב בבשקת הארה איזו דרך לברור לה מכל הדרכים שלפניה, אנו בניה, האוחזים בשובלה, מתפללים, אשר ישובו כל הדרכים להיות דרך אחת כבראשונה;  שתוליכנו אל היעד, אל שיא עצמאותנו, אל המישור לאין גבול, השופע צמיחה ורוגע...

• "מארבע רוחות בואי הרוח..."

יום העצמאות היא תחנה בדרכנו אל הגאולה השלמה, והיא מציפה נישא. שנה-שנה יעלו צופים לבית ישראל אל ראש המיצפה, יצפו על פני הדרך שכבר עברנוה, יסובו וישקיפו על הדרך שעודנה לפנינו, ותוך כך יאספו נתונים של זכות וחובה, על מנת לבחון את מאזן המדינה עד כה. אכן, צד הזכות משופע בנתונים נפלאים, שאין למצוא דוגמתם במאזני עמים ומדינות-לשון, שאחרי בלותה ניתנה לה עדנת נעורים רעננה, מדבריות שוממים שהוקמו לתחייה ירוקה, ניצחונות במלחמות של מעטים כנגד הרבים, ועוד ועוד. אלא שהמאון עדיין גרעוני, שכן החובה עדיין מרובה מן הזכות. זהו הגרעון הכרוני, ההולך וגדל בצביון הייחודי היהודי של מדינה היהודים, על כל רכיביו הרוחניים. רק תיאום מלא בין ההישגים בתחום החומר ובין ההישגים בתחום הייחודיות היהודית שלנו, עשוי לתת לנו את המאזן הרווחי והמרנין של מדינה היהודים.

ככל צופה לבית ישראל נוהג גם אני לעלות שנה-שנה לראש המיצפה, על מנת לצפות מעליו פנים ואחור. ומדי אעלה אני נושא בליבי תפילה ישנה, החוזרת בפי כל אימת שאני עולה למיצפה המדינה: מי יתן ואמצא סוף-סוף את השמים הפרושים שם למעלה בהירים, נוטפים תכלת ושלווה. מדוע זה אני מוצא לרוב את שמינו זועפים וקודרים, הרי סופות ורעמים? ואני יודע, שמתחת לחשרת הקדרות הזאת שמורה עוד למעננו תכלת אביבית, והיא מצפה לרוח ישועה מטהרת, אשר תגרש מעל ראשנו את מארבי הסופות והרעמים. הבה נקרא איפוא, עם הנביא יחזקאל בבקעה העצמות: "מארבע רוחות בואי הרוח!"- בואי ורפאי את שמינו, כי עיפה נפשנו לסגרירים ולקדרות ולמארבי סופות ורעמים! כי כלתה נפשנו אל קול התור, אל ניצני האביב, אל הישיבה האדנותית והבוטחת של איש תחת גפנו ותחת תאנתו!

ואולם משימתה הגדולה של רוח הישועה תושג כאשר תאחז בציצת ראשו של המנהיג המפולל והמצופה זה כמה ותשימהו אלוף לראשנו. זה יהיה המנהיג, אשר ישכיל לזקוף כפופים, להצית בנו מחדש את אש האמונה הדועכת, להחזיר לנו את הגאון הלאומי שנכפש בעפר. אשר יידע להחיות בנו את התעוזה הנחשונית, שהתנוונה להילוך תמס, אשר לא יירתע מלהכות בעוז על הידים הטמאות של מהרסים ומחריבים מבית, ובכל התנאים והנסיבות להיות הוא, כל-כולו הוא, בפני ידידים ואויבים מבחוץ. אשר יצמיח לדמוקרטיה שלנו שניים וציפורניים, וילמד אותה להתגונן בפני צבועים, הדוגלים בשמה כדי להורסה.

ולא בשמים מנהיג זה ולא באספמיה. הוא שרוי בכל הרהור ורגש של כל אזרח בישראל. זה רצון הקיום שלנו. הבה, אחים, איפוא, ונלכד את כל הרדותינו ותפילותינו בעזקה אחת גדולה: מארבע רוחות בואי הרוח וגרפי מתוך דורנו הנבוך והתועה את מנהיגו הראוי!

• "וגילו ברעדה"

כל אימת שהייתי נתקל בצירוף "וגילו ברעדה", תוך כדי עיון בספר תהילים, הייתי תודה לעצמי: גיל ורעדה, שמחה ופחד, בתחושה אחת כיצד?

עד שירדה עלינו "הסאדאתיאדה", עד שגלויי עיניים שבתוכנו כבר גילו על ההרים את עיקבותיהן של רגלי המבשר, מבשר השלום...אז נסתבר לי זה הצירוף מבשרי. אכן, מזג של גיל ופחד- זוהי התחושה, שנשאנו בלבנו באותם הימים הלא-רחוקים: ימים של חליפת ערפל ושמש...

עם שאר אחי בציון הייתי גם אני כחולם למראה אויב הפורץ אלינו ובידו ערב כלי מלחמה כי אם ענף של עץ הזית, יחד איתם הייתי שרוי באווירה של ערב חג, שכולה ציפייה חגיגית לבגדי מועד, לתפילות בלתי שיגרתיות..."חדי השמיעה" שבתוכנו אמרו לי, שכבר הם שומעים את קול צעדיו של השלום ההולך אחרי מבשרו, והם מכירים, כך הבטיחו לו, בצליל המיוחד אשר לצעדיו...אכן, ראוי הוא השלום לכל העיטורים אותו שוחריו. הוא הרי מכינוייו של הבורא. הוא הכלי המחזיק ברכה של חכמינו ז"ל. ואף-על-פי-כן, עם כל עיטוריו ותואריו והבטחותיו, בגיל לקראת בואו מהול פחד מפני בואו. ולא שהשלום עצמו מפחיד, השלום לעולם אינו מטיל מורא, שכן הוא עצם שלילתו של המורא. מפחיד אותי קודם כל המחיר, שנידרש לכפר בו את פניו. ולא רק המחיר במטבע " השטחים", שגם הוא נרכש לנו בדם ובשכול, אלא המחיר במטבעות נוספים שהם יקרים לא פחות מן השטחים- באמונות, בחלומות ובשיעור קומה לאומית. ובהפכנו קצוצי קומה לאומית, עם שברים של אמונות וחלומות, עלולים אנו ליהפך לקטנים. וקנים מדרך הטבע שהם זקוקים לחסות, והצורך בחסות קורא לאפוטרופסים... ואין לי אמון גם במיטען האיתנים והמזמרות, שהשלום יביא איתו בחוצנו מכיתות של חרבות וחניתות. הפיחת כלי המלחמה לכלי עבודה של עובדי אדמה שלווים עדיין אינה מבטלת מלחמות, שכן כלי איכרים תמימים אלה למראית-עין קל להפוך גם אותם לכלי משחית קטלניים לא פחות מהחרבות והחניתות, שמהן לוקחו...

ומפחד אני גם מעצמנו, מהעימות הגדול והגורלי עם עצמנו, לכשיבוא השלום ותוסר מעלינו סכנת המלחמה המתמדת. סכנה זו למדנו לא רק לחיות עמה, אלא אפילו כמעט "לאהוב" אותה, שכן העלתה מתוכה כוח מאחד בשבילנו. כוח מאחד זה, בנה של סכנת מלחמה, היא אמנם ארעי ביסודו הוא לא קשר לבבות בחוטים המשוכים מן השורש האחד, המשותף לכולנו, שהם לעולם בלתי נתיקים, והם עמידים בפני כל גורמי פילוג. הוא בפשטות נהג להקהות את חודם ולעתים אף לדחקם מעל פני השטח את גורמי הפילוג בינינו. היה זה כוח מאחד, ולא ארעי, שבשעות חימה ניחמנו במיתקו של טעם האחווה עתה, משייעלם כוח זה בבוא השלום, יוסר המחסום בפני יצרי הפילוג שבתוכנו, שהם מסימניה הישנים של מהותנו הלאומית, יצרים אלה יוכלו להסתייע שוב בהרבה עילות, כדי להפיל את עוצמתם ההרסנית,

כיון שלא נוכל להתחמק אז מדיון יסודי בבעיות רוחניות-קיומיות של המדינה, שאת יישובן דחינו, דחה והוסף, מחמת המציק. ולא רק בעית מיהו יהודי, אלא בעיקר בעית מהו יהודי, שכן דעת המהות היהודית כוללת בתוכה כבר את דעת המיהות היהודית.

ודעת המהות היהודית היא אשר עתידה לקבוע את ציביונה הייחודי של מדינה יהודית.

אכן, קביעת המהות היהודית היא ההגה, שבו נצטרך לנווט את ספינת מדינתנו בים הסוער של ההיסטוריה. כי גם לאחר שתסור מעלינו סכנת המלחמה הפיסית, עוד יארבו למדינתנו שתי סכנות רוחניות, שמוראן אף הוא עלול להיות קשה ביותר: מן הצד השני הדקדנס של המערב. סכנתו של זה עולה מעצם העובדה, שכדי לשבור את צמאנו הרוחני אנו מוכרחים לשתות ממימיו, אך ביחד עם השיקוי השובר צימאון אנו מעלעים לתוכנו גם את הזוהמה המוסרית וההברתית, המהולה בו.

הכרח הוא לנו למצוא אלטרנטיבה לכוח המאחד שבסכנת מלחמה לגבינו, אלא, מעתה חייב הוא להיות כוח מאחד אורגאני, שיתחיל את תהליך האחוי מן השפונות של השורשים ועד הניגלות של יומיום.

והנה כוח מאחד כזה, שיש בו כדי לשמש אנטידוט ליצרי הפילוג השוכנים בנו מאז, טמון באהבת ישראל. לא אהבה המעוורת עיניים, שאיננה רואה כל מום ופגם בצד הנאהב, אלא אהבה גלוית עיניים, הרואה בבהירות כל מום ופגם בעם, אך לא כדי להלקותו או לבזותו בגינם, אלא כדי להופכם לכוח דוחף לתקנת העם ולעילויו, ועל ידי כך גם לחזק ולהעמיק את עצמה אהבת ישראל, שהיא הזדהות גאה עם העם בכל התנאים ולכל אורך קיומו, למן השורשים מראשית הימים עד הצמרת הצופה לאחרית הימים. רק אהבה כזאת, שאיננה תלוייה בשום דבר, עשוייה להצמיח ולשמר את הכוח המאחד את העם בכל תנאי קיומו. ואילו את סגולת השימור עשויה אהבת ישראל למצוא בתוכה רק כשהיא מיוסדת על תודעה משולשת: גורל אחד, שורש אחד, עתיד אחד.

כיצד לנטוע בלבות העם תודעה משולשת זאת, שרק ממנה מצמחת ועולה אהבת ישראל אמיתית? הנה זאת חייבת להיות תכליתו העליונה והעיקרית של החינוך שלנו.