הישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושבע של הכנסת השביעית – יום שני, כ״ד אדר א׳ תשל״ג 26 פברואר 1973 – הודעת הממשלה על נסיבותיו של אסון המטוס הלובי
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אנו דנים בטרגדיה אמיתית ובעלילת כזב, באסון אנושי ובהסתה אנטי-אנושית. אין איש בבית הזה, כמו בכל בית בישראל, שאינו חש בכל לבו צער עמוק על אבדן החיים באותו מטוס לובי. יש כבר בינינו מקטרגים השואלים: בעצם, אמנם בגלל המלחמה האכזרית המתמדת, מתוך סלחנות של התנשאות, האם נבדלים אנו מאויבינו? נשיב להם: ברוך השם, נבדלים — ואנו אומרים זאת לא מתוך התנשאות, אלא מתוך הכרת האמת.
לאחר הטבח המכוון בלוד, לאחר הרצח השפל במינכן, אילו קולות שמענו מעבר לגבול, בקהיר, בטריפולי ועוד? שם היתה צהלה על כך שנשפך דם יהודי ומשם נשמעו הבטחות באזני כל העמים כי בכך ימשיכו, כי זו הדרך ללחום בישראל. אפילו אדם כמו חסנין הייכל, המנסה ללמד את בני עמו דרך הנראית בעיניו רציונלית להתגבר על הרגשנות, לפי לשון מאמריו המרובים — אף הוא אמר בימים ההם: זוהי הדרך הנכונה ללחום נגד ישראל.
אצלנו הצער הוא אמיתי. מה יש עוד להוסיף על מלים פשוטות, אנושיות, אלו? כדי שהצבועים לא יאמרו שאין אנו נוהגים בכנות כלפי אבדן חיים של חפים מפשע — אל נוסיף. נתבונן בעובדות: בשבת האחרונה פירסם ה״טיימס״ בלונדון מאמר אופייני מאוד. הוא ערך השוואה משוערת. הוא שאל: מה היה קורה לו היה מטוס מתקדם לעבר אלסטר, הלא היא אירלנד הצפונית, והיה חשש כי נמצאים בו אנשי הצבא הרפובליקני האירי והיו מיירטים אותו במימי החופים של אירלנד? כלום היה זה מספיק לומר שנותני ההוראה נהגו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי? איזו השוואה!
כאשר ביקשנו את הבריטים לא להרשות לפתוח משרד "פתח" בלונדון, אמרו: איננו יכולים למנוע זאת, והראיה: לצבא האירי הרפובליקני יש משרד גלוי, כחוק, בלונדון. בין אנגליה או וויילס או סקוטיה לבין אירלנד מבדיל ים, ואין עוד ביניהן מאומה. כך מנסה להציג את הסוגיה הטרגדית ה"טיימס", אשר ניסה בימים עברו להטיף מוסר לכל בשר.
מדובר במקרה זה במטוס שהגיע ממצרים לסיני. מעבר למפרץ יש מערך הגנה טילי, אשר המצרים ובעלי בריתם אומרים כי כמוהו לא היה אפילו בווייטנאם ואין דומה לו בעולם. במלים אחדות, מי שפקד על מערך ההגנה המצרי למטה, על הקרקע, היה משוכנע שמטוס זה יוצא לשליחות נגד ישראל, אחרת הרי היו מורידים אותו. הם לא פגעו בו משום שהוא לא טס לכיוון מצרים, אלא לכיוון ישראל. מערכת ההגנה האנטי-אווירית של ישראל חייבת להניח שמשהו מסוכן חדר לתוכנו, והמטוס מתקדם צפונה, לעבר מרכזי האוכלוסין שלנו, ואין מורידים אותו מהקרקע. אפשר להורידו, כמובן; גם לנו יש טילים. מזניקים מטוסי קרב כדי לזהות את הכלי הזה המופיע על המכ"ם ואין מיירטים אותו, אלא דורשים ממנו לנחות, מזהירים אותו בכל האזהרות האפשריות, אפילו ממבט של עין בעין, בתנועת היד, המפורסמת כבר כיום, של הטייס שלנו; יריות אזהרה, פתיחת התותחים הפולטים אש אדומה, עדיין באזהרה, כדי שהטייס יראה — וכל זה איננו מועיל. הדקות הן ספורות, והמטוסים מתקרבים למערך הטילים המצרי, עלולים להגיע בין 15 ל-20 קילומטר מזרחה מתעלת סואץ. כלומר, הם כבר נמצאים בטווח הפגיעה של האויב. ומקבלים הוראה ליירטו אחר כל האזהרות שלא נתקבלו ולא נשמעו.
בוודאי, אחר המעשה יכול כל אחד לומר: בעצם, מדוע לא נתתם לו לברוח? כל אחד. אין זאת חכמה. נשער בנפשותינו שזה אכן מטוס במגמה עוינת והוא מטיל משהו ברגע האחרון על קו ההגנה שלנו מעבר לתעלה ופוגע בחיילינו. גם חייל הוא אדם, וחייו יקרים. מה היו אומרים אז — מקטרגים מחוץ ומבית? האם לא היו מוציאים אצבע מאשימה, האם לא היו מדברים על קלות-דעת: איך הרשיתם למטוס כזה לנסות לצאת ולפני צאתו לשטח האויב לפגוע בחיילינו? והרי זה היה אפשרי.
אלו עובדות היסוד, ולכן חייבת הכנסת היום לומר בצורה חד-משמעית ומפורשת: מפקד חיל האוויר שלנו והרמטכ"ל שלנו אשר נתנו את ההוראה לטייסינו לפעול כפי שפעלו, בהתאם לכל הכללים המקובלים והידועים, פעלו מתוך דאגת אמת לבטחון המדינה, לשלום תושביה, ומסיבות המיוחדות, הבטחוניות האלה, לא היו יכולים לפעול אחרת.
ה"טיימס" באותו מאמר מצטט את דברי שר התחבורה לאמור: "ישראל פעלה בהתאם לנוהל הבין-לאומי". ובעקבות דברים אלה הוא אומר: "אלה המדברים כמו מר פרס, הם אויבים לרוחה של ישראל". אני רוצה לומר מיד, שאם הודעה זו של שר התחבורה פירושה אויבות לרוחה של ישראל, לפי דעתי יהיו בבית הזה רבים אשר יצטרפו למחנה של אויבים כאלה לרוח ישראל.
שר-התחבורה ש. פרס:
אנחנו פועלים לפי חוק הטיס של 1927, שהובא על-ידי הבריטים...
מנחם בגין (גח״ל):
שלח מכתב ל"טיימס" שיזכיר לו את זה.
כזה המוסר הכפול. אבל מלבד הקיטרוג הזה מחוץ יש גם, עלינו לומר, מקטרגים מבית, באותו מאמר ב"טיימס" מופיע מאמר למערכת חתום על ידי שלישיה ישראלית: עקיבא אור, משה מחובר ושמעון צבר, והכנסת חייבת לדעת מה נכתב אפילו על-ידי אזרחי ישראל מסויימים בימים אלה. יהודיה נשאלה בלונדון מה דעתה על תקרית המטוס הלובי, והיא אמרה: ״אני יהודיה, אין לי מה לומר״. על כך, באזני עמים אחרים, אומרים שלושת האזרחים הללו של מדינתנו, מחוג מסויים, ש"הנה נוכחנו לדעת כי קיימת פרברסיה מוסרית, אם יהודי בימים כאלה מסרב לגנות את ישראל". והם לא חשים, אנשי החוג הזה, שהפרברסיה המוסרית היא דווקה מנת חלקם. הם רוצים שהעם היהודי יגנה את מדינת היהודים, משום שמפקדי צבאה פעלו כדי להגן על חיי תושביה.
אבל מה לנו לונדון? ובארץ? השאלה שלי היא דווקה לעתון "הארץ". היום מתפרסם בו מאמר ראשי שבו נאמר בין השאר: ״אך חלק מדמותנו השלילית נוצר כתוצאה מהלכי רוח מסוימים מסוכנים ומדאיגים שקנו להם שביתה בישראל ובגופיה המייצגים - הכנסת והממשלה. הלכי רוח אלה מתבטאים בחוסר סובלנות ובהנחה פרימיטיבית שהעולם מבין רק את שפת הכוח. שילוב של לאומיות ודתיות קיצונית". מותר לי לומר שאנו זוכרים מאמרים באותו עיתון גם מימים עברו, אבל כאשר העם הזה מגונן על כבוד מפקדיו, על כבודו שלו, על האמת, שוב באזני העולם - הדברים יועתקו - נזרקת האשמה מתל-אביב שהנה אנו בעצם אשמים. מנת חלקנו היא ״לאומיות ודתיות קיצונית". ״לאומיות קיצונית״ — אנו רוצים להגן על קיומנו; ״דתיות קיצונית״ — איננו רוצים שאויבינו יוכלו לפגוע בחיי איש, אשה וילד. ״הנחה פרימיטיבית שהעולם מבין רק את שפת הכוח״ — למי יש הנחה כזאת? אבל כל איש בישראל חייב לדעת שבין אויבינו לבין הכחדתנו מפריד כוחנו, שום דבר אחר. והראיה - מה שקרה בדור שלנו.
נדחה גם את הקיטרוג מבית, את הקיטרוג האומלל המוכיח כי עדיין יש אצלנו איזו התחרות, מתוך סנוביסם מוזר, מי יהיה יותר מצפוני בעיני העולם, מי יהיה יותר מוסרי.
אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש):
אולי נהיה מצפוניים כלפי עצמנו?
היו"ר י. ישעיהו:
חבר-הכנסת אבנרי, יגיע זמנך.
מנחם בגין (גח"ל):
חבר -הכנסת אבנרי, יש לי סנטימנט אליך כאל חייל קרבי. אתה זוכר שלפני מלחמת ששת הימים נתתי לך עצה: עכשיו צריך לשמור על המורל של עמנו מול התקפת האויב הבאה ומתקרבת. קיבלת אותה. מתוך סנטימנט זה אני אומר לך: קבל אותה גם היום. עם ישראל, העם היהודי, מדינת ישראל, צבא ישראל — כולם עומדים היום בפני התקפה אנטי-ישראלית ואנטישמית, בפני הסתה פרועה. מעלילים עלינו עלילות כזב. בימים כאלה צריך לעמוד יחד. זו עצתי, אתה יכול לא לקבל אותה.
אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש):
העולם כולו נגדנו.
מנחם בגין (גח״ל):
לא אמרתי את זה. יש בעולם דעת קהל נאורה, היודעת כבר את האמת והיא עוד תפעל. והאמת תנצח. אל נרכין ראשנו בפני עלילת כזב והסתת כזב.
ההתחרות הזאת - מי יהיה יותר מצפוני מרעהו, מי ילקה את עצמו יותר, מי ירכין יותר ראש בפני הסתת הכזב, מי יצטדק יותר, מי ישמיע דברי אפולוגטיקה משפילים יותר - כאילו רצה מישהו לפגוע בנוסעים הללו.
הושמעה תביעה להקמת ועדת חקירה בין-לאומית. ד"ר ולדהיים הגיש אותה, המרשלד חזר עליה. עוד מדינות הצטרפו אל התביעה הזאת. צריך שהכנסת תאמר היום במפורש מה יחסה לתביעה בלתי-מוסרית זו. עלינו לשאול את כל המטיפים האלה, את כל הדורשים האלה: לנגד עיניכם היה טבח מתוכנן בלוד, כפי שאמדו אנשים: רצפת שדה-התעופה מלאה דם, אבל במחנה הערבי — צהלה. האם דרשתם ועדת חקירה בין-לאומית? במינכן כפתו אנשים בידיהם וברגליהם, אנשים שבאו למשחקים בין-לאומיים מתוך אמונה כי לפחות בהם לא יכול שום דבר רע לקרות לאדם, על-פי המסורת של אלפי שנים - והרגום. האם דרשתם ועדת חקירה בין-לאומית?
צריך לדחות ללא סייג את התביעה הזאת. כמובן, היא גם פוגעת בזכויות הריבוניות של מדינת ישראל. על העמים לדעת: איננו תובעים לעצמנו שום זכויות-יתר, אבל גם לא נשלים עם הטענה שלנו יש פחות זכויות מאשר לכם. אותן זכויות יש לכל מדינה ריבונית, וכפי שלא הוקמה שום ועדת חקירה בין-לאומית בשום מדינה, גם אם הטבח היה מכוון וגם אם בעקבותיו הושמעה צהלה, כן לא תתקבל שום ועדת חקירה בין-לאומית כאן. כל חקירה היא בסמכותה של מדינת ישראל הריבונית לבדה. כמובן, אין פה שום דבר להסתיר. את הממצאים נוכל להעמיד לרשותם של הגורמים הנוגעים בעניין זה.
אורי אבנרי (העולם הזה-כוח חדש) :
מדוע אתה לא מציע ועדת חקירה ממלכתית, כפי שהציע חברך ד״ר רימלט?
מנחם בגין (גח״ל):
אדוני היושב-ראש, עתון בריטי חשוב, המופיע רק ביום א׳ ושמו "סנדיי טיימס", פירסם מאמר תחת הכותרת המעניינת: ״?Is Israel special" ובמאמר גופא הוא כותב: ״ביסודו של חוסר החרטה מצד ישראל מונחת הנחה בישראל, ובקרב הציונים מזמן, כי למען ישראל חייב העולם לסלוח הכל". אלה הדברים. האם ישראל היא מיוחדת במינה ? היום חובתנו לומר ללורד תומפסון, לעוזריו, לשליחיו ולעורכי עתוניו: במה 18 ?Israel special. הבריטים חייבים קודם כל לדעת זאת. כאשר מיליונים יהודים הובלו לטבח - זה היה ייחודנו. איש אפילו לא ניסה להציל אותם, אפילו לא להפציץ את פסי הרכבת שהוליכו את המיליונים לעבר סופם. האנגלים שלטו אז בארץ ישראל. לו היו פותחים שעריה, היו ניצלים אולי מיליונים, וודאי מאות אלפים. במקום לעשות כמיטב יכלתם כדי להציל - עשו כרוע יכולתם כדי שהקרבנות יישארו בידי חיות הטרף. אנחנו מיוחדים בזה. בשארית כוחנו הלאומי, לאחר שכבר הושמד שליש מעמנו, קמנו כדי ללחום למען חירותו של עמנו וגאולת ארצנו. איש לא עזר לנו, שום מדינה לא הושיטה לנו עזרה בימים ההם, עמדנו לבדנו. כל תקופת המלחמה נגד שלטון זר עמדנו לבדנו. קמה המדינה, התקיפונו צבאות סדירים, ובידי הבחורים שלנו — ללא הבדל מסגרת - נשק דל, לעתים תת- מקלעים שסירבו לירות, והם עמדו נגד טנקים משוריינים וארטילריה, ושוב עמדו לבדם. גם לפגי חמש שנים ומחצה, כאשר התקיפונו זדים מכל עבר ואמרו באזני כל האומות: הגיעה השעה להכחיד את ישראל, עמדנו לבדנו. זה הייחוד של העם היהודי ושל מדינת היהודים, רבותי מן ה"סנדיי טיימס".? Is Israel Special - ודאי. בכל המערכות אנו עומדים לבדנו. עד כדי כך נרדפו היהודים על-ידי לא יהודים, שצריך היה לחקוק תפילה מיוחדת, תחינה מיוחדת: ׳׳כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם״. — שארית פליטה.
ואתם אומרים שלישראל סולחים הכל? מה סולחים לישראל? אפילו את עצם קיומה של מדינת היהודים עדיין לא סלחתם בבירות שונות. כאשר עם זה עומד על נפשו ועל כבודו, אתם טוענים שהציונים דורשים כי הכל ייסלח להם? איזה פארדוקס, איזו סתירה בין המציאות ובין ההזיה המועלית על הכתב בלונדון המעורפלת.
ועוד כותב ה"סנדיי טיימס": "הגנרל דיין מדבר כאילו התקרית היתה אות-הצטיינות נוסף לגבורה הלאומית שהחלה במלון 'המלך דוד'". אני מקבל את האתגר הזה. אינני צריך לעמוד על ההבדלים. הם ידועים לכל. אבל, נכון, איך מתרחש לעתים מאורע היסטורי, טרגי? — ויש קו מקביל מסויים. מלחמת שיחרור, אימפריה אדירה, חדירה לתוך מבצרה, דאגה בלתי פוסקת לחיי אדם, לבל ייפגע חלילה אחד מתוך האוכלוסיה. כל האמצעים ננקטים מבחוץ ומבפנים, כל האזהרות ניתנות, ואחר כך - טרגדיה. ואז, לשם מה אזכיר נשכחות 7 בצער עמוק, אך בלב בוטח, כפי שצריך לנהוג כל אדם העומד על כבוד עמו וחירותו, נכתבו ביוני 1946 הדברים הבאים מן המחתרת: ׳׳הקרב נמשך בין ההתקפה האדירה לבין המצור המשפיל. לא טנקים השתתפו בו, לא צבאות חמושים. השתתפו בו שני יריבים ותיקים: האמת והשקר. הכוחות לא היו, כרגיל, שווים. לרשות השקר עמדו תחנות שידור שקולן מגיע לארבע פינות העולם, מאות עתונים, ממשלות, צירויות. הכל אטמו אזניהם משמוע, הכל התחרו בחיפושים אחרי מלות גנאי חריפות יותר, מעליבות יותר, משפילות יותר. הקרב היה קשה. סיכויי הנצחון נראו להיות מעטים וקלושים, ואף-על-פי כן נצחו הכרוזים הצנועים את מנגנוני התעמולה הכבירים. כיצד 7 - בכוח האמת*.
אדוני היושב-ראש, גם הפעם נתגבר על ההסתה, הפעם באחדות לאומית. גם הפעם בכוח האמת.
