הישיבה השלוש מאות וארבעים וחמש של הכנסת התשיעית יום שלישי, ג' תמוז תש"ם 17 יוני 1980– עשר שנים למעצרו של אסיר ציון יוסף מנדלביץ והצורך בהגברת המאמצים לשיחרורו

דברי הכנסת
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ג' תמוז התש"מ, 17 ביוני 1980
מתוך:
כרך 89
נושאים:
ריכוז האומה - אסירי ציון. מדינות - ברית המועצות (רוסיה). מדיניות חוץ - דיפלומטיה. ממשל - כנסת. דת ומדינה - שבת ומועד
בגין מודה על העלאת הסוגיה של אסירי ציון במלאת עשר שנים למעצרו של יוסף מנדלביץ. בגין מציין את גדולתו של מנדלביץ בשמירתו על המסורת במחנה העבודה בו הוא נמצא על אף ההשלכות החמורות של מעשה זה. בגין מבקש סיוע של פרלמנטים נוספים לשחרור אסירי ציון שעדין לא שוחררו, בינהם שני נוצרים שנעצרו יחד עם מנדלביץ ומקווה שכולם יאוחדו עם משפחותיהם בקרוב
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

ראש-הממשלה מ. בגין:

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, תיתי לו לחבר-הכנסת בן-מאיר על שהעלה ואת הסוגיה המוסרית הזאת בפני הבית. מלאו עשר שנים למשפט לנינגראד, משפט של גיבורים, אנשים המוכנים להקריב את עצמם למען אידיאל, למען זכותם לשוב למולדתם, לארץ- ישראל. זוכרים אנו את הימים שבהם עמדו בפני השופטים וידעו את גורלם כי יילכו לשמונה, עשר, חמש-עשרה שנות מאסר למחנות-ריכוז, לארץ גזירה, ויסבלו רעב והשפלה. והם הרימו ואת יד ימינם וחזרו על השבועה הידועה בישראל כמקדשת את עמנו מימי בבל ועד היום הזה, לאמור: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. זו היתה תופעה אדירה בתולדות ישראל, אחרי עשרות שנים של התבוללות כפויה, מוטלת בכוח הזרוע, סגירת כל בתי- הספר היהודיים, ענישה על לימוד עברית, אי-ידיעת התורה; במשך דור שלם תינוקות בבית-רבן לא ידעו מלה אתת באלף-בית העברי. והנה קמו לנו צעירים אלה, שלא חששו מפני מאסר והתנהגו באותה גבורה נפשית שהדהימה עולם ומלואו.

רובם בבית. מה רבה היתה השמחה כאשר הגיעו זלמנסון, קוזנייצוב, חנוך וכל האחרים. אך עדיין נשארו כלואים שלושה מהם. אחד הוא בן עמנו, מנדלביץ׳. זהו איש שעליו ייכתבו עוד ספרים, כי אין חקר ואין שיעור לגבורת הנפש היהודית הזו במלוא המשמעות של המושג ״אדם קדוש״. אבל אל נשכח גם שני נוצרים הנמצאים עדיין בכלא, במחנה-ריכוז, שהשתתפו יחד עם אחינו בנסיון להימלט מברית-המועצות ולהגיע ארצה ישראל. הם מחסידי אומות העולם. מעולם לא הביעו חרטה, מעולם לא ביקשו שישחררו אותם משום שהם אינם שייכים לעם היהודי. גם הם עמדו במבחן האדיר הזה. לכן אסור לנו לשכוח אותם. אנו חייבים לדאוג לשיחרורם.

מנדלביץ׳ — יהודי מאמין. לא רק דתי, מאמין ולכן אינו עובד בשבת במחנה העבודה הקרוי ״מתקן״. כך מתקנים שם בני-אדם. ושם עובדים שבעה ימים ושבעה לילות. כאשר אני הייתי שם לא היה שם שום יום מנוחה. היום יש יום מנוחה בודד. מנדלביץ׳ אינו יוצא בשבת לעבודה, ואז מענים אותו, מכים אותו, מורידים אותו לצינוק. מענים אותו משום שהוא שומר את השבת. הוא מאמין באלוהי ישראל ובמצוות התורה אמונה תמימה וטהורה. במדינות דמוקראטיות מקובל, כאשר אדם מסרב לשרת בצבא מתוך הכרה שהשירות בצבא נוגד את מצפונו, להכניס אותו לבית-הסוהר. לשם מה ? אם יעמוד בנסיון הזה, לא יתחרט ויוסיף לטעון שמצפונו אינו מרשה לו לשרת בצבא, אזי משחררים אותו, או נותנים לו עבודה ללא שימוש בנשק בצבא.

איך הוכיח את נאמנותו לאמונתו, באילו ייסורים ? ועדיין — כפי ששמעתי מפי אחותו רק לפני יומיים — מנדלביץ׳ מוסיף לסרב לעבוד בשבת מתוך אמונה טהורה, והוא מוטל לצינוק כל שבוע רק בגלל זה שאינו יכול להפר את המצווה ״שמור את יום השבת לקדשו.״ הוא אינו רוצה לאכול אלא כשר, כי גם זו אמונתו משחר נעוריו. הוא חי מעט רק על הלחם, איבד קילוגראמים ממשקלו ומסכן את בריאותו. הוא מסרב לאכול מן ה״קוטיול״ המפורסם, מן הדוד. שם יש 12 דוודים. ויש חוק שמי שלא מוציא מידה מסויימת של עבודה — אוכל מן הדוד הראשון. פירושו של דבר — הוא מורעב. קצת דיסה ובורשט, זה המזון שלהם. ממש רעב. אני מדבר מתוך נסיון, במו עיני ראיתי את זה, חייתי את זה. ואם אדם אינו מסוגל לעבוד בגלל זה שהוא פשוט אינו נוטל מזון לפיו, רק לחם ואולי דג מלוח, אז שוב מענישים אותו. בזמן האחרון מכריחים אותו לאכול דרך זונדה. הוא סובל עינויי תופת. לא הצליחו לשבור אותו ואת רוחו, אבל הוא מבקש ממרחקים וממעמקים עזרה. כך שמעתי מפי אמו הזקנה ואחותו רק לפני יומיים.

צדק חבר-הכנסת בן-מאיר, לא פסקנו לפעול למען שיחרורם של אסירי-ציון. לא נואשנו. לא נחנו. מה לא עשינו על-ידי ארצות-הברית כדי להביא לידי ששחרורם. ברוך-השם, לפני שנה נעשתה פעולה על-ידי ארצות-הברית ידידתנו והם שיחררו אנשים מרגלים שנדונו להרבה שנות מאסר בארצות-הברית, שנתפשו בעת מעשה, למען יוכלו לבוא הנה קוזנייצוב, זלמנסון ואחרים. רק מנדלביץ׳ עדיין נשאר עם שני הנוצרים. גם היום עשיתי פעולה למען שיחרורו. אני יכול לומר זאת לכנסת, אבל יותר לא אוכל לומר ואל תבקשו ממני פרטים. אני רוצה להבטיח את כל חברי הכנסת: אנחנו לא ננוח ולא נשקוט, ואף היום נעשתה פעולה למען שיחרורם. יהי רצון ותביא לתוצאה המבוקשת.

וכן אוסיף, אל נזלזל בערכה של קריאת הכנסת. יש לה חשיבות. לכל הקריאות המצטברות האלה יש חשיבות. ואנחנו, על-פי האמונה שלמענה סובל מנדלביץ׳ ייסורים ממש, נאמר: אמנם כן, בעזרת-השם עוד נזכה לראות אותו בארצנו; ואמו הזקנה תקבל את בנה; ואחותו תחבק את אחיה; והוא יהיה עמנו ועם משפחתו אצלנו פה בבית, בקרוב בימינו.

כן, נותרו עוד אסירי-ציון. זלמנסון מריגה הוא אסיר- ציון, אסור לשכוח אותו וגם הוא צריך להשתחרר. ויש ביגון, שאף הוא סובל מאוד. ויש נאשביץ ה״סירובניק״ שהוריו נמצאים פה, אבל לא נותנים לו לעלות, וכמובן יש שלושה מיליוני יהודים בקיתב, שרבים מהם רוצים לעלות ארצה. גם נודה על האמת, אם יש כאלה — אולי קצרה בינתנו להשיג זאת — המבקשים היתרי יציאה, מגיעים לעיר מסויימת וממנה הולכים מערבה, אנחנו מקווים להתגבר על התקלה הזאת. זאת תקלה איומה, היא מסכנת את העלייה של מי שבאים הביתה. ויש להם הסבר — ״אני נוסע למולדתי״, na rodfnu. הסובייטים קיבלו את העובדה שיש ליהודים מדינה יהודית. במדינת לנין הם הכירו בלאום היהודי. על זה הסתמכו בהחליטם שיהודים יכולים לצאת. בני העם היהודי, בני הלאום היהודי נוסעים למדינה היהודית. ויש המוכנים, מתוך אגואיסם, לקלקל את כל הדבר הזה, אשר הוא לא רק מקודש אלא גם אמיתי, וממנו החלה העלייה מברית-המועצות. נקווה שנתגבר על התקלה הזאת גם בעזרת יהדות ארצות-הברית, המתחילה יותר ויותר להבין את התקלה. אבל אנחנו חייבים לזכור מה מחיר שילמו אחינו בברית-המועצות כדי להגיע לידי כך ש-130,000 יהודים מרוסיה נמצאים וחיים היום בארץ-ישראל. היו אנשים שמעולם לא תאמינו. אפילו לחלום על כך לא רצו. ועוד מאות אלפי יהודים יבואו אלינו. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט. לא נפסיק לפעול. מבחינה מסויימת כולם אסירי-ציון, גם מי שאינם יושבים במחנות-ריכוז. ״ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך.״

יהי רצון שהדיון הזה שלנו, אשר ודאי יסתיים, על-פי המקובל, בהחלטה פה-אחד של הכנסת, אשר תועבר לפארלאמנטים בעולם ואשר יש גם להעביר אותה לסובייט העליון ולנשיא ברז׳נייב בימים האלה — יהי רצון שהדיון הזה ישא פרי, גם נראה המוני בית ישראל שבים הביתה. אבל לפני הכול נראה את האסירים היושבים במחנות, הנמקים בבית-הסוהר: אידה נודל, שצ׳אראנסקי, מנדלביץ׳ — היהודי הקדוש והמקדש שם שמיים ברבים — נראה אותם שבים אלינו, נקבל אותם באהבה חבה. וכך הם יחיו עמנו פאן, רעים אהובים, לוחמים גיבורים שלא יישכחו, שפעלם יהיה חרוט לא רק על לוח לבנו אלא גם בדפי ההיסטוריה של העם היהודי.