הישיבה השלוש מאות וארבעים וחמש של הכנסת התשיעית יום שלישי, ג' תמוז תש"ם 17 יוני 1980– עשר שנים למעצרו של אסיר ציון יוסף מנדלביץ והצורך בהגברת המאמצים לשיחרורו

אנשים המוכנים להקריב את עצמם למען אידיאל, למען זכותם לשוב למולדתם, לארץ-ישראל. זוכרים אנו את הימים שבהם עמדו בפני השופטים וידעו את גורלם כי יילכו לשמונה, עשר, חמש-עשרה שנות מאסר למחנות-ריכוז, לארץ גזירה, ויסבלו רעב והשפלה. והם הרימו ואת יד ימינם וחזרו על השבועה הידועה בישראל כמקדשת את עמנו מימי בבל ועד היום הזה, לאמור: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. זו היתה תופעה אדירה בתולדות ישראל, אחרי עשרות שנים של התבוללות כפויה, מוטלת בכוח הזרוע, סגירת כל בתי-הספר היהודיים, ענישה על לימוד עברית, אי-ידיעת התורה; במשך דור שלם תינוקות בבית-רבן לא ידעו מלה אחת באלף-בית העברי. והנה קמו לנו צעירים אלה, שלא חששו מפני מאסר והתנהגו באותה גבורה נפשית שהדהימה עולם ומלואו.