הישיבה השישים–ושבע של הכנסת העשירית יום חמישי, ט` באדר התשמ"ב 4 במרס 1982 – ישיבה מיוחדת לכבודו של נשיא צרפת מר פרנסואה מיטראן
אדוני היושב–ראש, אדוני נשיאה של מדינת ישראל, אדוני נשיאה של הרפובליקה הצרפתית, חברי הממשלה של הרפובליקה הצרפתית, חברי ממשלת ישראל, אורחים נכבדים, מורי ורבותי חברי הכנסת, זו הפעם הראשונה מאז חידוש עצמאותנו בארץ–ישראל, שנשיאה של צרפת מבקר בארץ–ישראל, בירושלים בירתנו הנצחית ובבית–הנבחרים הדמוקרטי שלה. ביום היסטורי זה אין מנוס אלא לשוב לזיכרונות ימי הנעורים.
כבר בתקופת הילדות לימדני אבי–מורי לאהוב את צרפת ולהעריצה. הוא היה מצטט באוזנינו, ילדיו, קטעים שלמים ממאמרו המפורסם של אמיל זולא ACCUSE`J. פרשת דרייפוס הטרגית, הנוראה, נחרתה בזיכרונם של רבים בצרפת ומחוצה לה כפרשה של התפרצות האנטישמיות, הקיימת, אף אם היא רדומה. זו המחלה המידבקת העוברת מדור לדור, אולי במיוחד בארצות שבהן גם ילדים קטנים למדו את התפילה המזעזעת המתחילה במלים: "הבה ונתפלל למען היהודי הצבוע" – אותה תפילה מרעילת הבארות, אשר האפיפיור הדגול, יוהנס ה–23, ביטל אותה לחלוטין. גם חוזה מדינתנו, האיש אשר כמוהו לא נולד אלא פעם אחת במאות בשנים, תיאודור הרצל, כך ראה את פרשת דרייפוס, ובעקבותיה הגיע למסקנה, שיש להקים מדינה יהודית במולדת ההיסטורית של עמנו. מששמע הרצל את הקריאה של ההמון המוסת "מוות ליהודים", בבירת העולם התרבותי, עיר האורות, פריס, נזדעזעה נפשו, והוא ישב במלונו הקטן לכתוב את ספר–המפנה: "מדינת היהודים", בעוד הוא שומע את משק כנפי ההיסטוריה ואחוז כולו קדחת היצירה הגורלית.
כעבור עשרות שנים, אולי בגלל המרפא אשר הזמן מביא לכל פצע, ואולי בגלל הנטייה הטבועה בנפשו של היהודי לשכוח את הרע ולזכור את הטוב, הובנה פרשת דרייפוס בבית הישן שאיננו עוד, באופן שונה לגמרי. ראינו בה את המאמץ האדיר של העם הצרפתי לעשות צדק. אומנם כן, היה זה מאבק אדירים בין אמת להיפוכה, בין אור לחושך, בין אהבה לשנאה, בין צדק לעוול. ומאחר שאין לי שום ספק, כי לו ידידנו הנעלה, מר פרנסואה מיטראן, היה חי בימים ההם, הוא היה צועד, באומץ הלב האזרחי האופייני לו, לצדם של אמיל זולא, קלמנסו, ז`ורס, לאבורי וקולונל פיקאר, הרי אביא היום, בפני הכנסת, את העובדות העיקריות של ניצחון הצדק בתוך העם הצרפתי הגדול:
ביום ה–23 בדצמבר 1894 נידון אלפרד דרייפוס למאסר עולם על בגידה וריגול. במרס 1896 גילה קולונל פיקאר את המכתב הקרוי BLEU PETIT לאסטרהזי. ב–1898 פרסם אמיל זולא את ה–ACCUSE`J נגד ממשלתו ונגד צבאו, למען עמו וכבוד ארצו, בשם הצדק. ביום ה–9 בספטמבר 1899 ניתן פסק–דין במשפט השני בעניין דרייפוס, והוא נידון לעשר שנות מאסר. עשרה ימים לאחר מכן קיבל חנינה מידי נשיא צרפת, אבל שוחרי הצדק לא נחו, כי האמת אינה מקבלת חנינות, האמת מנצחת. בשנת 1903 שוב נשמעה דרישה למשפט חוזר, ובשנת 1906 ניצחה האמת, ופסק–הדין בוטל לחלוטין. 12 שנים תמימות חלפו מאז נידון אלפרד דרייפוס על יסוד עדויות כוזבות ומזויפות, והעם הצרפתי לא נח עד אשר צדקתו של האיש והיהודי האומלל יצאה לאור השמש. כי, אומנם כן, הצדק הוא קטיגוריה מוחלטת והוא פועל מחוץ, מעבר, מעל לזמן.
ברבות הימים, אדוני היושב–ראש, למדנו את תולדותיה של המהפכה הצרפתית, זו המהפכה היחידה בתולדות אנוש, שהביאה חירות וקדמה לא רק לעם הצרפתי אלא לעמים רבים אחרים. יש אומרים, כי המלחמה המהפכנית של 13 המושבות האמריקניות החלה ב–1776, כלומר, 13 שנים לפני פרוץ המהפכה הצרפתית על–ידי כיבוש הבסטיליה, כלומר, קדמו הלוחמים האמריקנים למהפכנים הצרפתים. אך יש לזכור את ההבדל. באמריקה הצפונית נתחוללה מלחמת שחרור מהפכנית נגד השלטון הבריטי, שנסתיימה, ברוך השם, בניצחונם של הלוחמים נגד משטר דיכוי קולוניאלי. מלחמות כאלו היו לרוב. אך המהפכה הצרפתית קמה נגד עריצות מבית. היא קראה לחירות, לשוויון, לאחווה, והיא קידמה את האנושות כולה, בקפיצת דרך אדירה.
המהפכות האחרות לא הביאו לאנושות אלא שעבוד מוגבר. כוונתי, בעיקר, להפיכת נובמבר 1917 ברוסיה. יש לזכור כי העם הרוסי חי תחת שלטון דיכוי צאריסטי 300 שנה ויותר, והיו לו אך תשעה חודשי חירות אמיתית. בפברואר 1917 הופל משטר הצארים והוקמה הרפובליקה הרוסית, או אז היתה חירות אמת ברחבי רוסיה, ואפילו לידי אנרכיה הגיעה, של שכיבה על פסי הרכבת. אך חלום החירות ברוסיה נגוז במהרה, וההפיכה שחוללו לנין וחבריו, בעזרת הרכבת הסגורה של המטה הראשי של צבא הקיסר הגרמני, לא הביאה אלא דיכוי חדש, אף נורא מקודמו, לרבות רצח מיליונים בידי אותה מפלצת, ששמה נודע לשמצה כאיש הפלדה, יוסף ויסריונוביץ דז`וגאשווילי, סטלין. והפיכת דיכוי זו התפשטה בעקבות מלחמת העולם השנייה על מחצית אירופה בעזרת הטנקים הסובייטים.
מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
ברית–המועצות הצילה את העם היהודי מהנאצים. בלי ניצחון ברית–המועצות על הנאצים לא היתה קמה מדינת ישראל. – – – העם הפלשתינאי. אתה קולוניאליסט אנטי–סובייטי עולמי.
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת וילנר, אני קורא אותך לסדר. אני מבקש שלא לפגוע במעמד החגיגי של הישיבה.
מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
זה ביקור חגיגי – – – הוא מדבר על חירות.
היו"ר מ` סבידור:
אני קורא אותך לסדר.
ראש הממשלה מ` בגין:
אדוני היושב–ראש, יורשה לי לומר משהו. אדוני הנשיא, אני שמח שחברי, חבר הכנסת וילנר, הפסיק אותי. עכשיו אני בטוח שהוא כבר לא יספיק להפסיק אותך. כפי שאתה רואה, בישראל אפילו הקומוניסטים הם מכניסי אורחים.
תופיק זיאד (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
מה זה – אפילו?
ראש הממשלה מ` בגין:
שונה לחלוטין היתה המהפכה הצרפתית הגדולה, אשר עליה השאיר לנו תומס קרלייל את המהדורה השנייה של ספרו המפורסם: "המהפכה הצרפתית", לאחר שכתב–היד הראשון נשרף כליל, והוא עצמו, ההיסטוריון והפילוסוף קרלייל, קבע כי כתב–היד השני עולה אפילו על קודמו. תומס קרלייל כתב את האמת. הוא לא הסתיר את מעשי הזוועה שליוו את המהפכה, והיו כאלה. אבל הוא הסביר לדורות הבאים את ההתעללות הנוראה שהיתה בהמוני העם הצרפתי על–ידי מיעוט אריסטוקרטי מנוון, אשר דיכא אותם וניצל אותם באכזריות בלתי משוערת, בקיימו דינים נוראים, מקוממי נפש. קם אפוא העם נגד העריצות ולכבוד מהפכני מרסיי, הצועדים, נרשמה הקריאה האדירה Aux armes, citoyens, formez vos bataillons. אז הוקם הצבא המהפכני, והוא גבר על צבאות פלישה תוקפניים של קואליציה אנטי–מהפכנית. ואז נהגו, הצרפתים, לפי קרלייל, לומר: "עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם המרסלייז – עד לסין". אומנם לסין לא הגיעו, ואפילו נפוליאון צריך היה לסגת ממוסקבה, אבל השיר של רוז`ה דה–ליל נותר, עד היום, המנונה של צרפת, על אף הכתוב בו. כפי ששירו של אימבר "התקווה" נשאר עד היום המנוננו הלאומי, אף–על–פי שהננו כבר מזמן עם חופשי בארצנו, ואיש אינו יכול עוד לדבר על אחרון היהודים, כך גם המרסלייז – שיר החירות, שיר המרד, נגד העריצות, שיר ההשתחררות העצמית של עם סובל, הוא המנונה של צרפת.
על כל אלה, אדוני הנשיא, תמיד אהבנו והערצנו את צרפת, את ההיסטוריה שלה, את לשונה האדירה, את תרבותה, את שאיפתה לצדק, את נכונותה ללחום למענו.
אינני יכול להסתיר, אדוני היושב–ראש, כי ביחסים בין עמנו ובין צרפת היו גם ימים שחורים של משטר וישי והסגרת אחינו בידי משמידיהם הגרמנים. אבל אחרי החושך בא האור. העם הצרפתי תמך במלחמת השחרור שלנו נגד השלטון הנוכרי, וגם עזר לנו, לא במלים, במעשים, להתגבר על ניסיון ההשמדה שנעשה נגדנו מיום חידוש עצמאותנו. היו גם ימי אור אחרים. היינו לא רק ידידים אלא גם בעלי–ברית. ערכי הדמוקרטיה עשו אותנו לשותפי אמת. עזרנו איש לרעהו. פעלנו יחדיו. עמדנו במבחנים לצרפת ולישראל גם יחד. גם ימים אלה חלפו ובאו ימים קשים מאוד של ניכור, של תמיכה באויבינו, של התרחקות מעלינו. נאמנים פצעי אוהב – אמר החכם מכל אדם. ואנחנו לא פסקנו לאהוב את צרפת. אבל היתה זו לצערנו אהבה חד–צדדית.
יש יסוד לתקווה, כי עם בחירתו של פרנסואה מיטראן לנשיא הרפובליקה הצרפתית ישתנה המצב מיסודו. אני מכיר את מר מיטראן משנת 1955, כפי שסיפרתי אמש בפרוטרוט וכפי שהנשיא הואיל להזכיר היום בנאומו. מאז נפגשנו פעמים רבות, ותמיד בידידות ובלבביות. מר מיטראן למד היסטוריה, והוא יודע את תולדותיו של העם היהודי. הוא יודע את סבלותיו במשך כל דורות הגלות, ובמיוחד מה שעבר עליו בתקופת השואה. לכן, יכולני לומר, כי על–פי מגעי האישיים, מר מיטראן הוא ידיד ישראל והוא בוודאי יפעל לחידוש הידידות, אם לא הברית, בין עמינו ומדינותינו.
אך לא אכחד, שיש גם מכשולים בדרך הרצויה הזאת. לפי הערכתי – וחובתי לדבר גלויות – המכשול העיקרי הוא בתמיכת צרפת ברעיון המדינה הפלשתינאית ביהודה, בשומרון ובעזה.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
זו הדרך לשלום שאתה מתכחש לה. אין דרך אחרת לשלום.
היו"ר מ` סבידור:
נא להמשיך.
ראש הממשלה מ` בגין:
הנה הולך הוד מעלתו, שר החוץ הצרפתי, לאחת המדינות המתקדמות והדמוקרטיות ביותר עלי אדמות – אבו–דבי, ולאחת המדינות שוחרות השלום בעולם – עירק. ושם, דווקא שם מכריז הוד מעלתו: א. ביהודה, בשומרון ובחבל–עזה יש להקים מדינה פלשתינאית; ב. הארגון המתקרא PLO, או בצרפתית OLT, הוא הנציג הלגיטימי היחידי של ערביי ארץ–ישראל תושבי יהודה, שומרון וחבל–עזה, ויש לשתפו בתהליך השלום.
אתחיל, אדוני היושב–ראש, את ניתוחי מן הנקודה השנייה: הנשיא מיטראן יודע היטב מה נאמר במסמך הקרוי "הצ`רטר הפלשתינאי", שאפשר בהחלט לכנותו המהדורה הערבית של "מיין קמפף" כלפי העם היהודי. אך אני אביא היום דו–שיח, שנתקיים לפני כשבועיים בלונדון, בין כתב "דבר" ובין אל–חסן, עוזרו של ערפאת. וכך נאמר בדין–וחשבון המלא של חילופי הדברים. שאלה: "נניח שישראל תיסוג מן השטחים – האם תסתפקו במדינה פלשתינאית בגדה המערבית וברצועת–עזה?" אל–חסן משיב: "הבעיה אינה גיאוגרפית, הבעיה היא פוליטית". שאלה: "אני שואל שאלה פוליטית. האם תסתפקו בגדה וברצועה`"? אל–חסן: "אתה מתכוון לאותם כמה קילומטרים מרובעים?" שאלה: "אני מתכוון לגדה ולרצועה". אל–חסן: "לא, אנו נשאף לפלסטין אחת כדי להגשים את ישותנו". שאלה: "ומה עם הישות הציונית"? אל–חסן: "הציונות היא השטן. איננו נושאים–ונותנים עמה. היא הרי בלאו–הכי לא תתקיים זמן רב". שאלה: "אך יש גם מדינה, שמה ישראל, ויש לה גבולות, סמל, דגל ואנשים". אל–חסן: "אם היא מבוססת על הרעיון הציוני, הרי שאין לה זכות קיום ואין לנו כוונה לשאת–ולתת עמה". שאלה: "בכל זאת, אתם מדברים לאחרונה על השטחים הכבושים בלבד, בהתכוונכם לגדה ולרצועה". אל–חסן: "נכון – אנו מדברים עתה על שטחים, כחלק מהגשמתו של הרעיון". שאלה: "במלים אחרות, אתה מדבר על המדינה החילונית, הדמוקרטית, המוזכרת כמדינה הפלשתינאית?" אל–חסן: "אמת. אני מדבר על אותה מדינה". שאלה: "אם כן, זהו אותו סיפור ישן שעליו שמענו מזמן"? אל–חסן: "נכון. זה בדיוק אותו סיפור ישן".
אדוני היושב–ראש, נוכח דו–שיח שכזה, הריני מבקש לדעת – – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
אני שואל אותך, אדוני ראש הממשלה, האם אתה מוכן להקים מדינה פלשתינאית בגדה וברצועה?
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת טובי.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
כך דיברו אנשי ה–ORS באלז`יריה. הוכח שהם לא צדקו.
היו"ר מ` סבידור:
אני קורא אותך לסדר.
ראש הממשלה מ` בגין:
הריני מבקש לדעת, מדוע פסולה האוטונומיה המלאה שאנחנו מציעים, על–פי הסכמי קמפ–דייוויד, להעניק לתושבים הערבים ביהודה, בשומרון ובחבל–עזה? במסמך שהגשנו לפני שבועות מספר לממשלת ארצות–הברית ולממשלת מצרים הצענו כי לרשות המינהל העצמי, המועצה המינהלית, יימסרו הסמכויות האלה: 1. משפטים; 2. חקלאות; 3. כספים; 4. שירות אזרחי; 5. חינוך ותרבות; 6. בריאות; 7. שיכון ועבודות ציבוריות; 8. תחבורה ותקשורת; 9. עבודה ורווחה; 10. רשויות מקומיות; 11. משטרה מקומית; 12. ענייני דת; 13. תעשייה, מסחר ותיירות. משתקום מועצה מינהלית זו, שתיבחר באורח דמוקרטי, ותופעל, אנחנו נוציא מן השטחים האלה את הממשל הצבאי. יהיו אלה שני שינויים היסטוריים בחייהם של התושבים הערבים של יהודה, שומרון ועזה. בפעם הראשונה תהיה להם נציגות נבחרת, אשר תטפל באורח חופשי, ללא כל התערבות מצדנו, בענייניהם היומיומיים. הממשל הצבאי יוצא. לא היה מצב כזה בימי השלטון הטורקי, בימי השלטון הבריטי, בימי השלטון הירדני ובימי השלטון המצרי. מדוע פסול רעיון זה?
ויש מבין יועציך, אדוני הנשיא, הדורשים דווקא להקים מדינה פלשתינאית. חובתי להסביר היום, גם לך, מה פירושה של מדינה פלשתינאית ביהודה, בשומרון ובעזה, כלפי מדינת היהודים. היא היתה קמה על הערים והגבעות של שומרון ויהודה. בידי ה–PLO נמצא נשק סובייטי לרוב: טנקים, תותחים וטילי קטיושה. הטווח של התותח 130 מ"מ הסובייטי, תותח מצוין, הוא 27 קילומטרים. הטווח של טילי קטיושה הוא 6.21 קילומטר. בשפלת החוף של הים התיכון חיים שני–שלישים של האוכלוסייה היהודית, במרחק של 8 מייל – 13 קילומטרים – מחוף הים עד למה שהיה קיים פעם ונקרא "הקו הירוק". מכל נקודה בהרי שומרון ויהודה אפשר להגיע, בנשק הזה, לפתח–תקווה, לרמת–גן, לבני–ברק, לגבעתיים, לתל–אביב, ליפו ועוד, באותו נשק חדיש הנמצא בידי הטרוריסטים, שואפי השמדתנו. האם צרפת, שוחרת הצדק, יכולה לתמוך ברעיון המזעזע של יצירת סכנה כזאת לקיומו של עמנו?
שמעתי דעה, שלפיה יהיה זה צדק סימטרי, אם לצד מדינת היהודים תקום גם מדינת הפלשתינאים. לא אדוני, אין פה שום סימטריה ואין פה שום צדק. סימטריה? לעם הערבי הגדול יש היום 21 מדינות ריבוניות המשתרעות על פני שטח של 12 מיליון קילומטרים מרובעים, מן המפרץ הפרסי ועד לחופי האוקינוס האטלנטי. לעם היהודי, שהיה לא רק נרדף אלא גם מושמד, יש מדינה קטנטונת, יחידה, במולדתו העתיקה. האם צריך להקים מדינה ערבית מספר 22, שתשאף להריסתה של המדינה היהודית, שתשפוך את דם אזרחיה יומם ולילה?
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
זו הסתה נגד עם שיש לו זכות למדינה משלו. הוא איננו שופך דם. אתה שופך את דמו. הוא איננו רוצה לשפוך דם של אף אחד.
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת תופיק טובי, אני קורא אותך לסדר.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
איך הוא מדבר כך על העם הפלשתינאי?
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת טובי, אני פונה אליך בבקשה לשמור קצת על דרך–ארץ למעמד וגם לראש הממשלה.
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
הוא מדבר – – –
היו"ר מ` סבידור:
אני מבקש שתירגע.
אדוני ראש הממשלה, נא להמשיך.
ראש הממשלה מ` בגין:
אני מודה ליושב–ראש.
זו אנטי–סימטריה. והיכן הצדק? כלום יכול העם הצרפתי להרשות לעצמו, אחרי מה שקרה במלחמת העולם השנייה, לתמוך ברעיון של מסירת הררי יהודה ושומרון לידי אויב משמיד? והרי הוא עצמו קובע את אופיו בצ`רטר הנודע לשמצה, ובכל כינוסיו, לרבות הכינוס האחרון של הפתח` שנתקיים בדמשק.
בכוונה, אדוני הנשיא, משאיר אני את השאלות האלה כרטוריות, ללא תשובה. יהדהדו הן לא רק בחלל האוויר של הכנסת אלא גם בחלל האוויר של האספה הלאומית בפריס; יהדהדו הן בתחנות הרדיו והטלוויזיה של צרפת, במערכות העיתונים, וגם, ירשה לי לומר, בארמון האליזה, שבו שוכן ידידנו היקר, פרנסואה מיטראן, נשיאה של הרפובליקה הצרפתית.
אני רוצה להביע את אמונתנו, כי גם במקרה זה ינצח הצדק, תעלה האמת ויוסר המכשול המכריע מדרך הידידות שהיא כה יקרה לנו, בין צרפת ובין ישראל.
אדוני נשיאה של הרפובליקה הצרפתית, ידידנו היקר, אני מבקש היום הזה להפקיד בידיך רעיון מסוים, החורג מגבולותיה של ארצנו. אני מציע, שתקבל על עצמך לפעול למען חתימת אמנה ים–תיכונית. הצעתי היא, כי כל העמים השוכנים לחופי הים–התיכון, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, בני שלוש הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאסלאם – יחתמו על אמנה משותפת, שאלה יהיו עיקריה: א. שום עם מעמים אלה לא ייזום פתיחת מלחמה נגד רעהו; ב. כל סכסוך ביניהם ימצא פתרונו בדרך המשא–ומתן; ג. המלחמה לא תשמש עוד מכשיר המדיניות שלהם.
בוודאי שמת לב, אדוני הנשיא, כי בדברים האלה יש הד לחוזה לוקרנו, לאמנת קלוג–בריאן ולמגילה האטלנטית. לכבוד לי להודות בכך. לא השתמשתי בנוסח המדויק של חוזה לוקרנו, הקובע התחייבות הדדית: לא לתקוף, לא לפלוש ולא לאסור מלחמה, אלא במקרה של הגנה לאומית לגיטימית, או – במלים אחרות: השימוש בזכות זו להגנה עצמית מתיר גם התקפת נגד ופלישה לתוך המדינה התוקפנית. למדנו מהניסיון. אין צורך לקבוע את היוצא מן הכלל הזה, אם אנו כותבים, ששום מדינה לא תיזום פתיחת מלחמה נגד רעותה. במלים אחרות, ברור שאם מדינה מותקפת, יש לה מלוא הזכות להגנה לאומית עצמית, כפי שגם נאמר בסעיף 51 למגילת האו"ם. זה שהמלחמה לא תהיה מכשיר המדיניות נלקח מאמנת קלוג–בריאן. האמנה ההיא לא עמדה, לצערנו, לאנושות כאשר הרודנות הנציונל–סוציאליסטית השתלטה על לבה של אירופה. שני חוזים נחתמו עם התוקפן, ילוד השטן, זה של ספטמבר 1938 וזה של אוגוסט 1939, והם פתחו לפניו את דרך הדמים, פעם במערב ופעם במזרח. אבל אין זאת אומרת, שהרעיון עצמו נכשל. אנשים נכשלו, מנהיגים היו מוכים בסנוורים, עמים הוטעו, אבל הרעיון עצמו הוא נכון וגדול. אל נהסס לשוב אליו ולנסות להגשימו בימינו.
אנא, אדוני הנשיא, טול יוזמה, פנה אתה אל כל העמים השוכנים באזור, שהוא עריסת התרבות האנושית, והצע להם, בשינויים שאתה תמצא לנכון לעורכם, את האמנה הים–תיכונית הזאת.
עולמנו מחולק, בימים אלה, מבחינות רבות, לעמים דמוקרטיים ולמשטרים טוטליטריים, לצפון ולדרום, לעמים שבעים ולעמים רעבים, למדינות מתועשות ולמדינות מתפתחות, למדינות הנותנות שלום לאזרחיהן ולמדינות שבהן משתוללות מלחמות דמים פנימיות. הבה ננסה להביא לחלוקה אחרת של העולם, לחלוקתו לאזורי שלום. יקום נא אזור שלום ים–תיכוני; יקום נא אזור שלום אטלנטי, בלטי, פציפי, ועוד. על–ידי הקמת אזורי שלום כאלה, יוקם ואולי אף יובטח שלומה של האנושות, בימי הסכנה האיומה של השמדה הדדית המרחפת מעליה.
הריני מודה לך, אורחנו הנעלה, על אשר הואלת לשאת את דברך מעל במת הכנסת. ברוך תהיה בבואך למולדתו ההיסטורית של העם היהודי ולירושלים עיר דוד, בירתנו הנצחית. ברוכים יהיו, יחד אתך, רעייתך הכבודה ויועציך הנכבדים. עמנו, מכניס האורחים, פותח את לבו בפניכם. ועם שובך למולדתך ולביתך, אמור נא לבני עמך הגדול: העם בישראל מוסיף לאהוב ולהעריץ את צרפת, זו שטבעה את הססמה המשולשת – Liberte,Egalite,Fraternite,אשר מקורה האמיתי, עתיק היומין, הוא התנ"ך. אמור להם, אדוני הנשיא, לבני עמך, כי הגיעה השעה לחדש את הידידות ואת הברית משני עברי הים–התיכון, בין צרפת ובין ישראל. תודה רבה.
