הישיבה הארבע-מאות-וחמישים-ושבע של הכנסת השביעית – יום רביעי, כ״ה תמוז תשל״ג – 25 יולי 1973 – סקירת ראש הממשלה על פעולות משרדה – דיון – המשך
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הכנסת היוצאת החליטה לאמור: זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל איננה ניתנת לעירעור. מתוך התכחשות, הזורעת דמורליזציה, לאמת ההיסטורית, מכריזים דוברי המערך על עקרון של חלוקת ארץ-ישראל. איזה הוא העקרון? במלים אחרות: דוברי המערך כאילו קובעים כי הבעלים על שטחי יהודה ושומרון איננו העם היהודי, אלא השושלת ההאשמית, שאנו נמסור להם את שטחי מולדתנו, אלא לעת עתה, לתקופת זמן, אנחנו מחזיקים בהם כפקדון בשבילם.
משתדלים להסביר לנו את העקרון האווילי הזה אחר נצחון והגשמה, גאולה ושיחרור, שאין להם תקדים בתולדותיו של עמנו, אף לא בתולדות עם אחר. משתדלים להסביר לנו כי הוא דרוש כדי שלא נשלוט במספר גדול של ערבים. התחסדות. על-פי כל תכניות החלוקה - במדינה, שדוברי המערך מכריזים כי הם ירצו לשמור על אופיה היהודי - יהיו למעלה משלושת רבעי מיליון ערבים. פירוש הדבר - אין פה שום עקרוניות. הבעיה היא כמותית גרידא. משתדלים להבהיר לנו כי הדבר קשור בשאיפתנו לשלום. אם לא נתחייב בחלוקה מחדש של ארץ-ישראל, נסגור את האופציה להסכם שלום.
אני קורא לכם, יריבינו הנכבדים, אדרבה, כיהודים ובציונים, התבוננו במציאות ואמרו לעצמכם: היתה התחייבות לחלוקה מחדש של ארץ-ישראל — חגיגית; דוברי המערך חזרו עליה בכל עת מצוא — שר החוץ, שר האוצר, ראש הממשלה, בצורות שונות ובניסוחים שונים, על שתי המפלגות שמהן מורכב המערך. ובכן, קורב הסכם השלום? על יסוד עקרון החלוקה אומרים הערבים: נעשה אתכם שלום. הן מספיקה ההודעה שילדה את הרוב המכריע של הבית, שלא נשוב לעולם לקווי ה-4 ביוני 1967, כדי שכל מדינות ערב יכריזו: אם כך, לעולם לא נעשה אתכם הסכם שלום.
מי שטוען איפוא כי עקרון החלוקה פירושו אופציה לעשיית שלום - במלוא המשמעות של המושג - מטעה את הציבור, מוליכו שולל. הכרזה זו נוגדת את המציאות הנראית לעיני כל אדם.
ונהפוך הוא: אם זה נכון שקיום זכותנו על ארץ- ישראל סוגר את האופציה לשלום, בדיוק באותה מידה ההכרזה שלכם, כי לא ניסוג לקווי ה-4 ביוני 1967, סוגרת את האופציה להסכם שלום. כי הרי לא אתם מדברים בשם מצרים, בשם חוסיין, בשם סוריה ועיראק, ואף לא בשם תוניס, שממנה באה לנו בשורה חדשה: לא מספיקה נסיגה לקווי ה-4 ביוני, אלא תהיה דרושה נסיגה לקווי נובמבר 1967.
הנה כי כן, הסכם שלום לא קורב. למעשה התרחק מאתנו על-ידי הכרזות על העקרון - ואוי לאזניים שכך שומעות — על חלוקה מחדש של ארץ-ישראל, שאיחדנוה במלחמת ששת הימים.
אני פונה אליכם ודורש להתבונן במציאות. פרדוקס, תוצאה מוזרה ביותר: על-פי המדיניות המוצהרת שלכם, מבנה היקשים — סילוגיסם בלע״ז. נכון שכולכם אומרים: לקווי ה-4 ביוני 1967 לעולם לא נשוב. הנחה א׳. נכון שבתגובה להודעה זו אומרים הערבים, על-פי עקרון כזה של חלוקת ארץ-ישראל — לעולם לא נעשה אתכם הסכם שלום. הנחה ב׳. המסקנה: לא יהיה הסכם שלום.
מבנה היקשים שני: נכון שאתם כולכם אומרים: באין חוזה שלום — לא נזוז אפילו מילימטר אחד. נכון שעל-פי הכלל הזה, הגורס ׳׳לעולם לא נשוב לקווי ה-4 ביוני 1967 אומרים כל הערבים: לעולם לא נחתום עמכם על חוזה שלום. והמסקנה: הם לא יחתמו לעולם על חוזה שלום, ואנו לא נזוז אפילו מילימטר אחד.
שגי היקשים נכונים והגיוניים.
אבל אתם אומרים שהכללת יהודה ושומרון בריבונות של ישראל פירושה אסון דמוגרפי, חברתי, מוסרי. הרי על-פי שני ההיקשים שלכם יוצא שבמדיניותכם אתם ממיטים את האסון הזה — הדמוגרפי, המוסרי, החברתי. פרדוקס.
אתם מטיחים בפני חברכם למפלגה, שר הבטחון, הטוען לאחרונה שעלינו להישאר לנצח ביהודה ושומרון, שהוא מציע מדיניות קלוניאלית - להפוך את יהודה ושומרון למעין מושבה ישראלית. לכן אתם אומרים: התנחלות - לא. ומה היא התוצאה ? זוהי שאלה רצינית, שגם שר הבטחון יואיל להתבונן בה מבחינת הזכויות של התושבים הערבים לרכוש את זכות האזרחות. אבל לדידכם, מה יוצא ? התנחלות - לא; החלת החוק הישראלי - לא; זכויות אפשריות לתושבים הערביים - לא. והתוצאה היא: אתם מציעים להחזיק לאורך ימים ביהודה ובשומרון בלי התנחלות, בלי זכויות לערבים.
הרי זה ניתוח על-פי ההגיון וההיקשים, שבבקשה נא להתווכח עליו, לפי השקפתכם, עקרון החלוקה שלכם.
אנו, דוברי גח׳׳ל, מציעים להתנחל בעיר ובכפר, במהירות רבה, בלא נישול התושבים הערבים. ארץ- ישראל ושום חלק ממנה - אינם פקדון בשביל חוסיין ; פקדון נצח המה בשביל העם היהודי, שרובו ישוב לארץ-ישראל, וזהו חזון הציונות - ממזרח וממערב.
מאיר וילנר (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
ומה שאתם מציעים איננו קולוניאליסם ?
מנחם בגין (גח׳׳ל):
זהו חזון הציונות. וכפי שזכינו לראות בשיבת ציון מברית -המועצות לרבבות, כן נזכה לראות אותה למאות אלפים. צריך לחדש את המערכה למען שיבת ציון. משהו קרה בהמעטת מספר העולים בחודשים האחרונים. אבל קו ההתפתחות ההיסטורי נראה לעין, לא בעוד עשרים-וחמש שנה, אלא אולי בעשור הקרוב, לעלייה גם ממזרח וגם ממערב. לכל הדעות זהו החזון הציוני: רוב היהודים בארץ-ישראל. בשבילם קיימת ארץ-ישראל, לא בשביל חוסיין.
אנו מציעים פתרון להתנחל בעיר ובכפר. יחד עם זה, אופציה לגבי אזרחות לתושבים הערבים. לאמור, תושב ערבי בארץ-ישראל שיבקש את אזרחות המדינה - יקבלנה; נגד רצונו לא נכפה זאת עליו. אם יעדיף להחזיק באזרחותו הקודמת - יקיימנה. זוהי גישה אנושית, מתקדמת.
אנו שיחררנו את ארץ-ישראל — זה החזון, גם היהודי וגם האונשי, שאותו שלטון ישוב וישלוט גם על התושבים הערבים בארץ-ישראל המערבית.
מאיר וילנר (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
מה שאתה מציע זוהי תכנית אל-פתח, רק להיפך.
מנחם בגץ (גח׳׳ל):
אנו יכולים לחיות אתם יחד בשכנות טובה, בהבנה. הדבר הוכח במשך תשע-עשרה שנה במדינת ישראל בחלקה של ארץ-ישראל; הדבר הוכח במשך שש השנים האחרונות בארץ-ישראל המערבית כולה. מדוע נפסיק את התהליך הזה ז הוא הוכח במציאות.
זוהי התשובה, גם בשביל שר הבטחון, אבל עוד יותר בשבילכם, כי אתם בהאשימכם את שר הבטחון במדיניות קלוניאלית, בעצם אתם מציעים — על-פי התוצאה של המדיניות המוצהרת שלכם — לא התנחלות, לא זכות לזכויות.
על ההתנחלות אמר אתמול שר החוץ: יש שתי אסכולות: האחת — להשאיר את האופציה פתוחה לשלום, לא להרבות בהתנחלויות; ויש אסכולה שנייה - להקים עיר יהודית על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. לכך הגענו. למען כבודה של הכנסת אזכיר רק אסוציאציה אחת בקשר לפסוקים אלה, אחת בלבד - עבודה זרה.
שגו רבותינו: מצוות יישוב ארץ-ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. השתא, מפיו של דובר מוסמך של המערך, זכינו לאבסורד כזה - התנחלות יהודית בארץ-ישראל תחת כל עץ רענן, המזכירה, על- פי דעתו של כל מי שלמד פסוקים אלה, עבודה זרה.
אני מבקש לומר שההיפך הוא הנכון. הימנעות מהתנחלות היא עבודה בשביל הזרים. והאם עד כדי התחברות בזאת — ושר החוץ יודע משמעות פסוקים - הגענו בקשר עם ההתנחלות ויישוב ארץ-ישראל ?
כן, הכנסת מסיימת את תקופת כהונתה עם ההכרזה על העקרון של חלוקת ארץ-ישראל. אנחנו מאמינים כיהודים, כציונים, כי יש עקרון אחד לגבי ארץ-ישראל - הוא עקרונו של העם היהודי לדורותיו. היא שייכת לו בזכות, ואנחנו נצא אל הציבור בכל הכרת האמת הזאת, אף בהתאם להחלטה שאתם הצבעתם למענה, ומתוך היענות לה נישא את הרעיון של קיום זכותנו על נחלת אבותינו. כפי שאת, גברתי ראש הממשלה, אמרת בערך לפני שלוש שנים, שמן הדין כי תהיה גחלת בנינו לעולמים.
בעברי לבעיות פנים אני מבקש להודיע כי בתשובה לתשובתו של שר האוצר קובעים אנחנו, אנשי גח׳׳ל, כי אמנם כן, מאז קום המדינה ועל-פי ערך הכסף דהיום, הממשלה על-ידי חברותיה ביזבזה והפסידה סכום של קרוב לשני מיליארד לירות, ואולי אף יותר מזה. שר האוצר אמר כי זו אגדת בחירות. אני קובע כי הכחשתו היא אגדת בחירות. ידידי ד״ר בדר ביקש את ועדת הכספים לפנות אל מבקר המדינה ולדרוש ממנו דו׳׳ח מוסמך על ההפסדים האלה. אדרבה, ישים לפנינו מבקר המדינה את דיווחו - ונראה כולנו כמה הפסידה המדינה על-ידי אותה מדיניות של חברות ממשלתיות ובדרכים אחרות של בזבזנות הטבועה במשטר. אין מנוס מן השאלה, אין מנוס ממנה: כמה דירות אפשר היה לבנות בשביל משפחות מרובות ילדים, אשר צפיפות הדיור שלהן, לפי דו״ח הוועדה של ראש הממשלה, עולה על 3, על 4 ואף מתקרבת ל-7 נפשות. זוהי זוועה. כמה בתי-ספר אפשר היה להוסיף ולבנות בשביל ילדים שעל אף חוק חינוך חובה אינם מקבלים השכלה יסודית? כמה שיכונים לזוגות צעירים ולחיילים משוחררים אפשר היה להקים בסכומים עצומים אלה ? אין מנוס מהשאלה הזאת.
העיקר, כמובן, הוא העתיד. והמצוקה הזאת היא מצוקת כולנו. לא נניח לה, אולי גם משום שיהודים אנחנו. אולי גם משום שבבית הזה יושבים אנשים שיודעים מצוקה בחייהם שלהם, מנעוריהם שלהם, מילדותם.
מאיר וילנר (הרשימה הקומוניסטית החדשה):
אולי יתרום מר מרידור כמה מיליונים בשביל העניים?
מנחם בגין (גח׳׳ל):
בדור הזה, דור המלחמות, דור הגירושים, דור הרדיפות, דור העוני, הדחקות והאביונות בבתי ישראל רבים מאוד — לא ניתן מנוח.
לפני שנתיים יזמנו, אנחנו אנשי גח׳׳ל, מושב מיוחד של הכנסת על נושא זה. ואז מעל במת בית -הנבחרים שלנו נשמעו הדברים הבאים: אתם מדברים על השפעה מוסרית — ודאי, במדינת דמוקרטית זה צריך להיות הגורם הקובע ולא כפייה שלטונית. עכשיו תשאלו את עצמכם: מדוע נחשלת, יורדת, כמעט נעלמת השפעתכם המוסרית על העובדים? אולי יש בסוציאליסם שלכם איזה פגם מוסרי? אם קיים משק סוציאליסטי שבו מוסיפים על שכרם של אנשים המקבלים אלפי לירות בחודש, הרי קשה להשפיע השפעה מוסרית על עובדים המקבלים מאות לירות בחודש ואין קיום הוגן למשפחותיהם.
כנים היו הדברים האלה. והראיה - לפני ימים מספר השמיעה הגברת ראש הממשלה קריאת-ביניים באחת ההתייעצויות עם חברי מפלגתה והיא אמרה: זה שוויון ? - אלה המקבלים הרבה — מוסיפים להם הרבה; לאלה המקבלים מעט - מוסיפים מעט. אישור ממקור ראשון לטענתנו. זה פגם מוסרי רציני מאוד בפי אנשים הדוגלים על-פי הכרזתם בשוויון. לא בשוויוניות, חבר- הכנסת קורן. דע להבדיל בין שני המושגים. מושג השוויונות הוא מושג פרה-קומוניסטי.
והנה כי כן, כך אתם נוהגים במציאות. יש המדברים עדיין על מלחמת מעמדות בישראל. הרי זה מושג נלעג בימינו ובמדינתנו, כאשר הרוב המכריע של המפעלים הגדולים מצויים בבעלות ציבורית. אבל יש מלחמה אחרת בישראל, היא גואה, היא מתפתחת — מלחמת הרשויות, רשות ברשות נלחמת. ואם זה יימשך, הרי תהיה אצלנו מלחמת הכל בכל.
מה יש לעשות ? צריך להפסיק את המלחמה ההרסנית הזאת ולהשכין שלום חברתי בישראל ויחדי עמו לעשות צדק חברתי. וראשיתו של צדק — בביטול העוני, בהעלאת היסוד שעליו חיות משפחות בישראל ובעיקר משפחות מרובות ילדים. כנים היו דברינו ואף היום הם כאלה.
בסיום דברי, אדוני היושב ראש, לפני שהכנסת מסיימת את תקופת כהונתה ואנחנו כולנו נצא אל עמנו ונביא את אסכולותינו המדיניות, המוסריות, החברתיות, המשקיות, אבקש רשות להעלות מושג שהוא מופשט וממשי, פשוט ואדיר, עמוק ועליון — אמת. סטודנט שאל אותך, גברתי ראש הממשלה, מה דעתך על ההצעה להקים ועדת חקירה מורכבת משלושה שופטים שתגיע לחקר האמת בקשר עם כל הנסיבות וכל ההאשמות הקשורות ברציחתו של חיים ארלוזרוב, השם ינקום דמו. השבת לו: חס וחלילה. אני קורא לך היום, התבונני במשמעות התשובה הזאת. חיים ארלוזורוב ז׳׳ל נפל שדוד מכדורי מרצחים. ההאשמה על הפשע הנורא הזה הוטלה על שלושה יהודים חפים מכל פשע וכן על חבריהם לתנועתם. כן, הדבר קרה לפני הרבה שנים. ועדיין מהדהדת באזני קריאתה של הגברת איטה סטבסקי, כאשר ליוויתי אותה אל זאב ז׳בוטיגסקי ימים מספר לאחר הרצח הנורא ומאסרו של בנה: "מר ז׳בוטינסקי, הצילה את בני!". והוא ניחם אותה ואמר לה: בנך חף מפשע והוא יזוכה. הוא זוכה, כולם זוכו. אמר שר החוץ: יש להתייחס בכבוד הראוי לזיכוי. הדברים אינם נכונים. אחרי הזיכוי פירסמה מפלגתו, גברת מאיר הנכבדה, הודעה שלפיה הזיכוי מאשר את האשמה. חלילה לי לשוב היום ולקרוא את הכרוז במלואו. אבל זה תכנו העיקרי. ועל הכרוז הזה חונכו שני דורות בישראל.
חבר נכבד של הממשלה, שאת בראשה, אמר לי: בימים ההם גם אני סברתי שהם היו אשמים; הגעתי למסקנה שהם חפים מפשע, אבל אני סבור שעדיין יש אנשים המאמינים כי הם רצחו את ארלוזורוב.
עוול שאין נורא ממנו נשאר בתקפו בקרב צעירים בקיבוצים, בקרב אנשים מבוגרים בעיר, בדור הזה. חלילה לנו אם נעשה את המעשה המכריע משיתם דורנו. איך יכולים יהודים להשאיר על כנו עוול שכזה ? האשמת אנשים חפים מכל פשע בפשע הנורא של רצח יהודי, מנהיג ציוני - איך ?
צאו וראו מה ההבדל בין שוחרי צדק ואמת ובין מעלילים. אנשים מאמינים בצדקתו של אדם מואשם, אחרי ההרשעה יאמרו: זכאי. בית-דין אחרי בית-דין דן בהרשעת דרייפוס כבוגד, וכל שוחרי האמת והצדק אמרו אחר כל הרשעה: זכאי, חף מפשע.
בית-דין הרשיע את סאקו וונצטי - כל שוחרי הצדק בעולם אמרו: זכאים. נהפוך הוא. בייליס יצא זכאי, וכל מורדי אור אמרו אז: אשם.
עם איזה מחנה נמנים אלה האומרים אחרי זיכוי: אשם? שאלו את נפשותיכם. השיבו לעצמכם ולילדיכם. לא למעננו עשו זאת. אנחנו ידענו את האמת מן היום הראשון, נשאנו אותה כל ארבעים השנים האלה. למענכם, למען ילדיכם ולמען כבוד עמנו, שנצטווה מקדם ועד סוף כל הדורות: צדק, צדק תרדוף; לא תעשה עוול במשפט.
שני המחנות שלנו, כל אחד מהם בדרכו, עשה, נלחם למען תקומת ישראל, מתוך חילוקי דעות יסודיים, ולעתים מתוך הבדלים תהומיים. הדרכים היו נפרדות, לעתים התאחדו. היתה עלילת הדם — היה הסכם ז׳בוטינסקי-בן-גוריון; היה ה״סיזון״ — והיתה תנועת המרי; היו רדיפות נוספות — ושוב היה ההסכם המבצעי בין ההגנה לבין אצ״ל ולח׳׳י; והיתה יריבות קשה מאוד עד קום המדינה ודברים חמורים ביותר קרו אז - והיתה ממשלת הליכוד הלאומי.
כך הדרכים בתולדות הדור הזה, שמנת חלקו יסורים, קרבנות, תשפוכת דמים, רדיפות, חלומות, מלחמות, אתחלתא דגאולה, גאולת ירושלים, שיחדור ארץ ישראל המערבית, שיבת ציון היסטורית להגשמה. זהו הדור. בשני המחנות בנפרד, ולעתים נפגשו הדרכים.
אחר כל מה שקרה אני קורא לכם בשם האמת ובשם הצדק ולמען כבוד עמנו על כל מחנותיו: זה הצל של עלילת הדם הסירוהו, הסירוהו לעולמים.
