הישיבה הארבע-מאות-וחמישים-ושבע של הכנסת השביעית – יום רביעי, כ״ה תמוז תשל״ג – 25 יולי 1973 – סקירת ראש הממשלה על פעולות משרדה – דיון – המשך
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אנו מציעים פתרון להתנחל בעיר ובכפר. יחד עם זה, אופציה לגבי אזרחות לתושבים הערבים. לאמור, תושב ערבי בארץ-ישראל שיבקש את אזרחות המדינה - יקבלנה; נגד רצונו לא נכפה זאת עליו. אם יעדיף להחזיק באזרחותו הקודמת - יקיימנה. זוהי גישה אנושית, מתקדמת.
אנו שיחררנו את ארץ-ישראל — זה החזון, גם היהודי וגם האנושי, שאותו שלטון ישוב וישלוט גם על התושבים הערבים בארץ-ישראל המערבית.
יש המדברים עדיין על מלחמת מעמדות בישראל. הרי זה מושג נלעג בימינו ובמדינתנו, כאשר הרוב המכריע של המפעלים הגדולים מצויים בבעלות ציבורית. אבל יש מלחמה אחרת בישראל, היא גואה, היא מתפתחת — מלחמת הרשויות, רשות ברשות נלחמת. ואם זה יימשך, הרי תהיה אצלנו מלחמת הכל בכל.
מה יש לעשות? צריך להפסיק את המלחמה ההרסנית הזאת ולהשכין שלום חברתי בישראל ויחד עמו לעשות צדק חברתי. וראשיתו של צדק — בביטול העוני, בהעלאת היסוד שעליו חיות משפחות בישראל ובעיקר משפחות מרובות ילדים.
חיים ארלוזורוב ז׳׳ל נפל שדוד מכדורי מרצחים. ההאשמה על הפשע הנורא הזה הוטלה על שלושה יהודים חפים מכל פשע וכן על חבריהם לתנועתם. כן, הדבר קרה לפני הרבה שנים. ועדיין מהדהדת באזני קריאתה של הגברת איטה סטבסקי, כאשר ליוויתי אותה אל זאב ז׳בוטיגסקי ימים מספר לאחר הרצח הנורא ומאסרו של בנה: "מר ז׳בוטינסקי, הצילה את בני!". והוא ניחם אותה ואמר לה: בנך חף מפשע והוא יזוכה. הוא זוכה, כולם זוכו. אמר שר החוץ: יש להתייחס בכבוד הראוי לזיכוי. הדברים אינם נכונים. אחרי הזיכוי פירסמה מפלגתו, גברת מאיר הנכבדה, הודעה שלפיה הזיכוי מאשר את האשמה. חלילה לי לשוב היום ולקרוא את הכרוז במלואו. אבל זה תכנו העיקרי. ועל הכרוז הזה חונכו שני דורות בישראל.
חבר נכבד של הממשלה, שאת בראשה, אמר לי: בימים ההם גם אני סברתי שהם היו אשמים; הגעתי למסקנה שהם חפים מפשע, אבל אני סבור שעדיין יש אנשים המאמינים כי הם רצחו את ארלוזורוב.
עוול שאין נורא ממנו נשאר בתקפו בקרב צעירים בקיבוצים, בקרב אנשים מבוגרים בעיר, בדור הזה. חלילה לנו אם נעשה את המעשה המכריע משיתם דורנו. איך יכולים יהודים להשאיר על כנו עוול שכזה? האשמת אנשים חפים מכל פשע בפשע הנורא של רצח יהודי, מנהיג ציוני - איך?
צאו וראו מה ההבדל בין שוחרי צדק ואמת ובין מעלילים. אנשים מאמינים בצדקתו של אדם מואשם, אחרי ההרשעה יאמרו: זכאי. בית-דין אחרי בית-דין דן בהרשעת דרייפוס כבוגד, וכל שוחרי האמת והצדק אמרו אחר כל הרשעה: זכאי, חף מפשע.
בית-דין הרשיע את סאקו וונצטי - כל שוחרי הצדק בעולם אמרו: זכאים. נהפוך הוא. בייליס יצא זכאי, וכל מורדי אור אמרו אז: אשם.
עם איזה מחנה נמנים אלה האומרים אחרי זיכוי: אשם? שאלו את נפשותיכם. השיבו לעצמכם ולילדיכם. לא למעננו עשו זאת. אנחנו ידענו את האמת מן היום הראשון, נשאנו אותה כל ארבעים השנים האלה. למענכם, למען ילדיכם ולמען כבוד עמנו, שנצטווה מקדם ועד סוף כל הדורות: צדק, צדק תרדוף; לא תעשה עוול במשפט.
שני המחנות שלנו, כל אחד מהם בדרכו, עשה, נלחם למען תקומת ישראל, מתוך חילוקי דעות יסודיים, ולעתים מתוך הבדלים תהומיים. הדרכים היו נפרדות, לעתים התאחדו. היתה עלילת הדם — היה הסכם ז׳בוטינסקי-בן-גוריון; היה ה״סיזון״ — והיתה תנועת המרי; היו רדיפות נוספות — ושוב היה ההסכם המבצעי בין ההגנה לבין אצ״ל ולח׳׳י; והיתה יריבות קשה מאוד עד קום המדינה ודברים חמורים ביותר קרו אז - והיתה ממשלת הליכוד הלאומי.
כך הדרכים בתולדות הדור הזה, שמנת חלקו יסורים, קרבנות, תשפוכת דמים, רדיפות, חלומות, מלחמות, אתחלתא דגאולה, גאולת ירושלים, שיחדור ארץ ישראל המערבית, שיבת ציון היסטורית להגשמה. זהו הדור. בשני המחנות בנפרד, ולעתים נפגשו הדרכים.
אחר כל מה שקרה אני קורא לכם בשם האמת ובשם הצדק ולמען כבוד עמנו על כל מחנותיו: זה הצל של עלילת הדם הסירוהו, הסירוהו לעולמים.
