אנו מאמינים… – דברים שהושמעו בפני מפקדי הנער הלוחם אי שם בציון
לקריאת החוברת הסרוקה לקריאת החוברת הסרוקה
התמורה ההיסטורית
שאלת ארץ-ישראל עלתה על הזירה הבין-לאומית. העיתונות העולמית דנה יום-יום על המצב החמור שנוצר במולדת העברית תחת שלטון המנדט הבריטי; חברי הבתים המחוקקים בארצות הברית ובאנגליה קיבלו דין-וחשבון מפורט על המאורעות הרציניים בארץ הקדושה. נדרש ע"י ממשלתו למסור דין וחשבון על פעולותיו, אשר הביאו לידי קומפרומיטציה של המדינות והאדמיניסטרציה הבריטית.
אולם הפעם לא הועמדה השאלה בצורה "המסורתית" הידועה משנות 1920–1939: בפעם הראשונה הופיעה היהדות לא כנאשמת, אלא כמאשימה; לא כמתגוננת, אלא כמתקיפה; לא כמסכנה, אלא כמסוכנת; לא כסובלת, אלא כלוחמת; לא כמצטדקת, אלא כדורשת. אין העולם דן כיום כיצד להשתיק את הערבים המתמרדים, אלא איך להרגיע את היהודים המתקוממים. אין הוא חושב על הצורך להפסיק את הגירת העברים בגלל הביטחון בגזרה אסטרטגית חשובה, אלא על ההכרח בחידוש העליה העברית למען אותו ביטחון, שהתערער בחודשים האחרונים.
תמורה היסטורית זו הושגה ע"י הנוער הלוחם. עתה יודע כבר העולם מתוך ניסיון מעשי, כי השקט והסדר בארץ-ישראל תלויים גם ברצון היהודים; וכי גם לרצון זה ערך ממשי ומחיר בין-לאומי; כי אין בדעת העברים "להרוויח ולשתוק" ולחכות עד שיושמד אחרון היהודים באירופה לטובת "הציוויליזציה האירופית", עליה נלחמים הבריטים; כי אכן, דאגתם הראשונה היא קיום עמם הגדול, ואף את חייהם יקריבו למען הצלתו וגאולתו; כי החזקת שערים סגורים בעצם ימי הטבח תעלה במחיר יקר מאוד; כי כל ניסיון להסגיר את בני המולדת כמיעוט בידי מובילי גמלים ויועציהם הבריטיים ינופץ אל סלע החלטתם והתמרדותם. והרי זוהי רק התחלה.
מזימת השליטים
השליטים מבינים את רצינות המצב ואת הסכנות האורבות למדיניותם האנטי-יהודית. הם מעוניינים, איפוא, בחיסולו המהיר של הכוח הלוחם והמתקומם. וכל אמצעי כשר בעיניהם למען השגת מטרה זו. הם אוסרים עשרות אזרחים שאין להם כל קשר עם הנוער ופעולותיו; הם יורים בעוברי-אורח ורוצחים ללא-דין ומשפט; הם שמו עוצר על תושבי הערים הגדולות, בכדי להענישם, להפחידם ולהכריחם להסגיר את הלוחמים העבריים בידי הנוגשים; כי אכן, "שיתוף הפעולה" בין שלטון-הדיכוי לבין הישוב העברי הוא תנאי-קודם להצלחתה של תכנית החיסול.
הישוב לא נרתע
אך הישוב – בהמוניו – לא נענה לרמזים, לשידולים ולאיומים. הישוב יודע כי חמש שנים של "התנהגות כאילו הספר הלבן לא היה קיים" לא הביאו כל שינוי במדיניות "הספר הלבן"; הישוב שבע תחנונים, החלטות, הצהרות, ויכוחים, הצבעות, מגביות, שהשפעתם במשך כל שנות המלחמה אינה עולה על ערך סיפרה אחת: אפס! השוחט שחט ושוחט; השערים סגורים ונעולים, זוהי התוצאה. ואין אחרת. ובני המולדת למדו גם את תעלולי "האסטרטגיה" ההיטלראית של השליטים, החותרים לקראת פירוד בין המחנות היהודיים, על מנת לחללם אחד אחד. היום תורו של האצ"ל הלוחם; מחר יבוא תורו של ארגון ה"הגנה"; כי "התכנית" ידועה לכל: "היטלר פותר באופן סופי את שאלת היהודים באירופה; אנו נחסל את הכוח הלוחם בישוב ונפרק מעליו את נשקו, ואז יושם קץ לפנטזיות החולניות של יהודי תל-אביב."
הישוב סבל, אך לא נבהל ולא נרתע. לב עברי לו, גם מוח וגם אינסטינקט בריא.
הגבאים נכנעו
נכנעו ונענו – כרגיל – הגבאים. כדוגמת עבדים העושים את רצון אדוניהם, כך הם חוזרים על דרישת השליטים: "ערו, ערו. עד היסוד בהם", "חסלו מורדי מלכות והסגירום בידי משנאיהם".
המנהיגים האלה אחראים למצב עמנו וארצנו; הם הם אשר הוליכו את העם בדרך של ויתורים בלתי פוסקים, של שלום ופייסנות כלפי חוץ, של שנאה ומלחמה כלפי פנים. ואף אסוננו הגדול לא מנעם מדרכם זו ולא עורר מצפונם. מול הטבח – העמידו שאננות; מול המוות – חיים עליזים; מול סגירת השערים – מליצות; מול החיסול – מגבית. והרי היה לאל ידם לקרוא לישוב ולארגנו למלחמת תנופה להצלה וגאולה! למה לא ארגנו שביתה כללית ופרמננטית של פועלי הארץ? האם רק לתוספת יוקר אפשר "לסכן" לחודשים את "המאמץ המלחמתי", ולהצלת אחים מובלים למוות – אסור? למה לא הגשימו את אזהרתם על אי-שיתוף-הפעולה עם ממשלת "הספר הלבן"? כלום רק עם תכנית הרקונסטרוקציה1 אסור לשתף פעולה, ואילו עם תכנית הדיסטרוקציה – מותר? למה לא הקימו את הישוב?! מה עשו?
הם "מתנגדים לפעולות בלתי-חוקיות". אולם החוק הקיים מרשה ואף מחייב לחפש אחרי נשק לא רק בעיר, אלא גם בכפר. למה ראו מצווה בהפרת החוק הזה? מהי רמת-הכובש? מהי חולדה? מהם משפטי הנשק? כלום זכות היא להילחם בשלטונות בכדי לשמור על נשק "ההגנה", ואילו להילחם בשלטונות בכדי לשמור על לב האומה, כדי לפרוץ את השערים הסגורים – אסור?
הם "מתנגדים לדינמיט". אולם החוק אוסר את השימוש בחומרי נפץ בכל התנאים, ומה קרה לאוניה "פטריה"? כלום אפשר לפוצץ ספינה בכדי להציל 800 יהודים מגירוש, ואילו לפוצץ בית-הבולשת, את מכשיר-הדיכוי של ממשלת הדיכוי – תוך כדי מלחמה להצלת רבבות ממות – אסור?
הם "חוששים לקרבנות". כלום מותר להקריב 280 יהודים לשם הצלתם של כמה מאות גולים, ואילו למען הצלת מיליונים ולשחרור המולדת אסור להקריב אף קרבן אחד?
הם דוחים פעולות-קרב וקוראים להן בשם לטיני: "טירור". כלום הטריחו את מוחם, העוסק ימים ולילות בהמצאת פורמולות, וחשבו עד הסוף על שאלה זו?
שלטון-הדמים בארץ-ישראל וקצו
אמנם כן, קיים טירור בארץ-ישראל, טירור שאין דוגמתו; אלא לא כל עין רואה אותו, ולא כל אוזן רוצה לשמוע עליו. כי טירור זה מוסווה בעזרת חוקים ודקרטים ו"ספרים"; מאחוריו עומדים נציבים, מושלים, קצינים, שוטרים בלשים וכידונים. זהו טירור הממשלה הפלשתינאית!
הוא גרוע מטירור הצארים, אשר דיכאו את העם – ואלו שליטי הארץ גורמים להשמדת העם. הוא גרוע מטירור הפאשיזם, אשר גזל את החופש האזרחי – ואילו שליטינו גוזלים מאיתנו את המולדת ואת החופש הלאומי.
בריטניה כבשה את ארץ-ישראל בעזרת היהודים, וקיבלה – בעזרת היהודים – "תעודה" בין-לאומית: לעזור לעם ישראל לחזור לארצו "ולבנות מחדש" – ככתוב בהקדמה למנדט הארץ-ישראלי – את ביתו. זה היה היסוד המוסרי של שלטונה בארץ ישראל, ואם הוא איננו קיים, נשאר רק "בסיס" אחד: הכידון. ועליו, כידוע, קשה לשבת…
השליטים יודעים את זאת. דברי ימי האימפריה שלהם מלמדים כי בכוח-הזרוע אפשר להשתלט – ולשלוט – רק על שבטים נחשלים, מחוסרי מוח ונטולי כוח; אולם בעמי תרבות אי-אפשר "להחזיק" בעזרת השוט, הוויסקי והרובה. כך חוסל שלטונם באמריקה הצפונית ובאירלנד; כך נגמר שלטונם הישיר באמריקה הדרומית, באוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה.
חוק היסטורי זה מחייב גם בארץ-ישראל. השליטים הרסו בעצמם את היסוד המוסרי של שלטונם הזמני. הם לא רק שלא עזרו לנו לחזור הביתה, אלא הפריעו על כל צעד ושעל בתהליך הדיפטריאציה העברית. ובימים אלה, ימי ההשמדה הטוטאלית של יהדות אירופה – שמו מצור על ארץ-ישראל, הקיפוה בחומה, העמידו שוטרים ובלשים, פן ינסה יהודי לבוא מחוץ ל"מכסה" של 24,000; ובימים הבאים, לאחר שתתמלא ה"מכסה" – יש בדעתם להקים את "האומה הפלשתינאית" המורכבת מחצי מיליון יהודים, מיליון ערבים ועשרת אלפים ג'נטלמנים המחזיקים ברסן השלטון ומשכינים שלום בין בני-שם המסוכסכים…
שלטון כזה, המבוסס על כוח הזרוע בלבד, אינו יכול להתקיים בארץ העברים. לא שבט אפריקני מתגורר פה, אלא אומה בעלת תרבות עתיקה וציביליזציה חדישה. כוחה אינו גדול, אך הוא יספיק כדי לשים קץ לדיכוי טירוריסטי. הנוער העברי ידע להילחם גם בגיטו-וארשה, אבל בארץ-ישראל הוא חי לא על אדמת נכר, אלא על אדמת המולדת. אדמה זו קוראת אליו ממעמקים; בדרכו עליה שומע הוא את פעמי הגדודים של המכבים ושל בר-כוכבא. הוא ידע להשקות אותה במים, וידע גם להפרתה בדם. והמוח העברי, אשר ידע להמציא המצאות טכניות וכימיות לשירות עמים זרים במלחמותיהם, ידע גם לשרת את העם בציון…
יד עברית עוזרת להסתיר את הטירור של ממשלת-"סטרומה"
אולם הגבאים יוצאים מכליהם "בהוקעת הטירור" של "כנופיות בלתי-אחראיות", ואין פוצה פה על השלטון האחראי לסגירת השערים, האחראי להסגרת אחינו בידי השטן.
מר דוד בן-גוריון מתפאר בפני שליחו של "איוונינג סטנדרד" כי הישוב העברי "התנהג בשנות המלחמה כאילו הספר הלבן אינו במציאות". קשה להבין מה קיווה ראש הסוכנות לקבל עבור התנהגות טובה "ופטריוטית" זו. הרי גם יהודי רוסיה הצארית נלחמו באויביה, כאילו לא היה קיים "תחום המושב"; הרי יהודי גרמניה הקריבו 12,000 חיילים במלחמה הקודמת, והיו מעלים את המדליות שלהם בראש כל שמחתם; כל ישוב עברי היה משתדל תמיד להוכיח כי בימי סכנה "למולדת" ולאנושות הוא הקריב את האינטרסים החיוניים שלו, דחה את דרישותיו הפשוטות ביותר, שכח על הנגישות וההגבלות, ציפה לניצחון וסמך על צדקתם של המנצחים שיכירו לו – בוודאי – תודה עבור מסירותו ונאמנותו. ומה יצא מ"פטריוטיזם" מתכחש זה?
ואולי לא דרושות לנו הקבלות מחיי הגולה. הישוב בארץ-ישראל מנוסה מאוד בשטח זה. "לויאליותו" היתה תמיד כצור סלע; לא רק כלפי האימפריה, אלא גם כלפי כל פקידיה ושליחיה. כל גזרה נתקבלה תמיד מתוך אנחה והנחה, כי "עוד יהיה טוב". והתוצאה…?
זכורה לנו גם פרשת "ההבלגה" בימי התנפלויות הערבים. במה שילמו לישוב עבור "גבורת ההתאפקות" שלו, אם לא במטבע המצלצלת של "הספר הלבן"?
קשה, איפוא, לנחש מה רצה מנהיג הסוכנות להשיג בדברי-חכמתו "הדיפלומטיים". אולי לא זה העיקר. סוף סוף, ידוע לנו כי אין קץ – פרט למוות – לאשליותיהם של יהודים גם בגולה וגם במולדת… אולם ברצוננו לשאול את מר בן-גוריון אם חשב עד הסוף על הודעתו "העמוקה", אם הוא מוסר לעצמו דין וחשבון על "התעודה" שהציג לישוב הזה לעיני העולם הרחב?
מר בן-גוריון יודע, כי בין "הספר הלבן" ובין השמדת היהודים המתמדת קיים קשר ישיר, קשר של סיבה ותוצאה. לו היו השליטים מסתפקים רק בהכרזה השוודית, לאמור, "הבית הלאומי עבור עם ישראל" פתוח לכל יהודי שיצליח להגיע לחופיו – היו ניצלים ממוות רבבות ומאות אלפי יהודים, אולם אף על כך לא הכריזו. והסיבה הפורמלית – "הספר הלבן". והנה בא מנהיג עברי ומצהיר בפני העולם: התנהגנו כאילו "הספר הלבן" לא היה קיים; או במילים אחרות – בחרדה הננו מעלים אותן על הניר – "התנהגנו כאילו לא היו שוחטים את אחינו בהמוניהם…"
מי יבין התנהגות זו? האם אנגלי או אמריקאי היה מתנהג ככה לו היה נמצא במצבנו? ואין ספק כי קוראי "האיוונינג סטנדרד" בקוראם את גילוי הדעת של ראש הסוכנות, ינידו בראשם ויגידו:
"מסכנים היהודים הטובים האלה; הם מוכנים אפילו להסיח את דעתם מהשמדת עמם, בלבד שלא להטריד אותנו, בכדי שנוכל "להגן על הציוויליזציה האירופאית" שתקום לתחיה גם בלי יהודים… ולמה לנו להתרגש מדרישותיהם לבטל את "הספר הלבן"? הדרישות הללו מילוליות הן, כי אם בימי הטבח של בני עמם התנהגו כאילו "הספר הלבן" לא היה קיים, הרי בוודאי גם מחר יוכלו להתנהג כך, ובייחוד כשיושכן השלום ואנו נשתדל להחזיר לפליטים את "שווי הזכויות" בארצות מוצאם, וגם להילחם – מעל במת הפרלמנט שלנו – באנטישמיות ואפליה גזעית בארצות אלו…"
ההיסטוריה חוזרת ומתנקמת
מסוכנת היא הצהרתו של ראש הסוכנות והיא תתנקם בנו, כפי שמתנקמות בנו הצהרות "דיפלומטיות" אחרות. לא רק עיתונאי רושם אותן, כי אם גם אותו יצור מוזר שהיה נקרא על ידי העמים העתיקים "נמסיס", היא אלת הנקמה בהיסטוריה. אלה זו עוקבת במיוחד אחרי מנהיגי הפועלים העבריים, ומתנקמת בהם בלי רחמים. הם התנגדו פעם למדינה עברית; היום הם נאלצים לשמוע מפי מתנגדיהם "הצעירים" את כל הנימוקים בהם השתמשו הם, המנהיגים, בעבר בכדי להפיל "הצהרות ריקות", "פרזות מפוצצות", "סיסמאות פשיסטיות". ומצדו מוכרח מר בן-גוריון לחזור כבת-קול על כל אותם הנימוקים הפוליטיים, המשקיים הסוציאליים, אשר הושמעו לפני שנים על ידי מישהו אחר – גדול ממנו לא רק בהבנת המדיניות העברית, אלא בעיקר בראיית הנולד…
המילה "אבקואציה" צרמה את אזנם; היום הם מדברים על "טרנספר של מיליון יהודים". ומה ההבדל בין שתי מילים לועזיות אלה? ההבדל היחידי הוא בזה: כשדובר על אבקואציה, אפשר היה להוציא את היהודים מתחום-הסכנה וגם להעבירם לחוף המבטחים; והיום, כשמדברים על "טרנספר", לא ידוע האם יהיה עוד את מי להעביר…
נמסיס אורבת וזוכרת. ואין ספק, כי בעוד שנה או שנתיים יימצא מי שיזכיר למר בן-גוריון את נאומיו נגד "המהרסים והמחריבים" העוזרים לממשלת "הספר הלבן"; והוא עצמו יהיה נאלץ להסביר כי תמיד חשב על מלחמת שחרור ממש, אולם בשנת 1944 מלחמה זו עוד לא היתה אקטואלית, עוד היתה מוקדמת ומסוכנת – ואילו היום הגיע הזמן להניף ברמה את הדגל…
וגם נאומים אחרים יביא, בכדי להוכיח כי אינו מנהל "פנקסנות כפולה", נאומים מסוג זה שהתעניין בהם בשעתו המייג'ור בקסטר…
חוק-רצח – אינו חוק
כן, מר בן-גוריון אומר תמיד את האמת, וגם במקרה זה אמר דברי אמת: הישוב בהנהגתו התנהג במשך 5 שנים כאילו שום דבר מיוחד לא קרה באירופה, כאילו היה בטוח ומשוכנע כי הכל יבוא במקומו אם רק יושמד ההיטלריזם. אבל הרי היום ידוע כבר לכל, כי רק תקוות-שווא היתה זו; כי הניצחון על היטלר יהיה גם נצחונו של היטלר על עמנו, אם לא ישתנו מיד התנאים בארץ-ישראל. לפיכך הננו חושבים כי "התנהגות טובה" זו היא – בימים אלה – פשע; פשע כלפי עמנו ועתידו. ושומה עלינו לשים קץ לפשע זה, אף אם יהיה הכרח להפר את "החוק" של ממשלת "הספר הלבן" ושל כל המוחות העומדים מאחוריו. זהו הכרח היסטורי, ואי-אפשר לבטל אותו במילת הפחד וההפחדה: "טירור".
"טירוריסטים"
אין אנו "טירוריסטים". אנו פועלים, איכרים, סטודנטים, רופאים, עורכי-דין; אמונתנו היא הציונות, ולא הפצצה; דרכנו היא מלחמה, ולא הרג; חיי אדם – כל אדם – הם קודש בעינינו, אך לא נוכל להסכים לדעתו של הג'נטלמן מ"רויטר", החושב כי רק הדם הבריטי דרוש להגנה על הציוויליזציה האירופאית, ואילו הדם העברי יכול להישפך כמים לטובת אותה ציוויליזציה עליונה…
ברם, אין אנו גם "פטישיסטים". גם ה"חוק" איננו בעינינו בבחינת אליל. לא נכנע לכוח פיזי, אף אם יהיה מוסווה כ"פקודת המלך". החוק הקיים עתה בארץ-ישראל הוא חוק-רצח, ונלחם בו, כל עוד נשמה באפנו, ולדעתנו הצנועה, זוהי לא רק זכותו אלא גם חובתו של כל אדם חופשי ואזרח גאה. כך ראו את הדברים אבות המהפכה הצרפתית הגדולה. הם הפילו את העריצות "החוקית", הקימו משטר של חופש ושוויון פוליטי ודרשו להישמע לחוקיו; אך בצוואתם לשוחרי החופש בדורות הבאים – ב"הצהרה על זכויות האדם והאזרח" – הם דורשים ומצווים: "אם משטר החופש יהפך פעם למשטר דיכוי, הרי תהא זו חובתו הקדושה של האזרח להילחם בו ולהפילו!"
משטר דיכוי כזה קם בארצנו; וכפי שאמרנו, הוא גרוע מכל דיכוי אחר – היות והוא גורם למותם של מיליוני אנשים, נשים וטף. מי שאלוקים בלבו, חייב להילחם במשטר זה ולא להיכנע לו מתוך תירוצים "מוסריים" ופטפוט על "טירוריזם מתועב"!
"טירוף" ו"תבונה" בישראל
אולם אנשי-המוסר מנסים גם להופיע בתור אנשי התבונה: לא רק "טירוריסטים" אנחנו לדעתם, אלא גם "מטורפים"...
במקרה זה נמסיס לא איחרה להופיע מיד. הנה ביקר בארץ-ישראל אנגלי אחד, כתב ה"דיילי טלגרף" וראה בארצנו לא מטורפים בודדים, אלא בית-משוגעים אחד… כי לדעתו, כל יהודי שאינו מסתפק במסחר ובשתיקה הוא מטורף ומסוכן. העיתונות העברית יצאה מעורה והשתדלה להוכיח כי דווקא אנו אנשים נורמליים וצלולי מוח – למרות הכל…
קשה לקבוע אם היא שכנעה את העיתון האנגלי וקוראיו; אולם כדאי להציג לעצמנו את השאלה: אולי צדק הנכרי הזה? אולי יש אמת בדבריו?
חכמים, הזהרו בדבריכם! אל תפתחו פה לשטן ואל תדברו על טירוף. כי אולי כל קיומו של עם ישראל אינו אלא טירוף? למה קיים עם זה, שבכל דור ודור עומדים לכלותו, ששוחטים את בניו בארצות הנסיגה ובארצות הקידמה? למה? יתכן וגם הציונות היא טירוף היסטורי? אנה הלכנו אחרי פרידה פיזית של אלפיים שנה? במולדת – ערבים, סביבה – בני מדבר, לפנינו – הים, האנגלים – מפריעים. מהו ה"חשבון", מהי ה"תבונה" בציונות על כל זרמיה?
אלא מה? אין בדעתנו "להוכיח" כי אין אנו מטורפים, כפי שאין את נפשנו להגיד על אחרים כי נסתלקה דעתם. "ויכוח" מעין זה מקומו רק בבית משוגעים אמיתי. רק שם נמצא את האומלל אשר יגש למבקר הזר, יקחהו הצידה וילחש על אוזנו: "שמע, עם האדם ההוא אל תדבר, הוא מסוכן, הוא משוגע…"
"הטירוף הפושע, שעלול להמיט עלינו שואה…" כך כותבים אנשי "הבינה הקרה" בארץ-ישראל, בשנת תש"ד. ברם אין חדש תחת השמש. שמענו כבר פעם מילים אלו, בתקופות אחרות, בשפות אחרות ובארצות אחרות. וכדאי להיזכר, אולי גם נלמד משהו.
הרצל הקריא את החוברת "מדינת היהודים" בפני ידידו. האחרון פרץ בבכי. הרצל חשב לכתחילה כי זוהי התרגשות, אך התברר לו כי ידידו היה בטוח שמשוגע לפניו… אבל הרצל המשיך לפעול. אז הופיעו גבאי היהדות הגרמנית ורבניה ואמרו: "מטורף האיש, והוא ימיט עלינו אסון…"
ז'בוטינסקי דרש ב-1917 להקים צבא עברי לשם כיבוש המולדת. באו גבאי הציונות וקברניטיה וצעקו: "מטורף האיש, ויש להוציאו מחוץ למחנה!" ומר הנטקה טען כי "טירוף זה ימיט שואה על יהודי המדינות המרכזיות".
נורדאו דרש "לזרוק" חצי מיליון יהודים לארץ-ישראל, בכדי לפתור את שאלת הרוב. קמו ה"נבונים" והריעו: "הזקן עובר בטל, אין להתחשב בו."
ובשנת 1920 הופיע זקן-הציונות ב"אלברט הול" שבלונדון, והזהיר מיניסטרים, צירי פרלמנט ועיתונאים אנגליים מפני בגידה בהבטחה לציונות. הוא סיים: "דעו, כי עם ישראל זוכר את שונאיו ואת ידידיו; מברכך-ברוך ומקללך-ארור." אז קם ראש "הנבונים" ואמר, במילים אלו או אחרות: "טירוף פושע!"
לפני פרוץ המלחמה העולמית השניה, דרש ז'בוטינסקי את ה"אבקואציה" של המוני היהודים לארץ-ישראל. אז קפצו עליו כל הגבאים מימין ומשמאל, ולא היה קץ למחאותיהם ולגינוייהם. נוצרה "תזמורת" משונה: מעיתון ה"יבסקציה" במינסק עד לעיתונה של "אגודת ישראל" בוארשה ועד בכלל. ומתוך הקקפוניה המוזרה של זמרי הגיטו חדר אקורד אחד, משותף לכולם: "זהו טירוף פושע, שימיט עלינו אסון…"
היום כבר נוכל לסכם את תוצאות המדיניות היהודית ה"נבונה" במשך יובל שנים. התוצאות ידועות: חורבן, הרס, שחיטה, שואה, חיסול. היום כל נפש יהודית "לוחשת" לעצמה: "לו היינו שומעים בקולו של הרצל!"... "לו הלכנו בדרכו של נורדאו!"... "לולא דחינו את תכניותיו של ז'בוטינסקי!"...
כי היום ברור לכל: לא "הטירוף" של מורדי הגיטו הטיל עלינו שואה, אלא "תבונתם של גבאי הגיטו היא אשר הביאה את עמנו לעברי פי פחת!
אמונה ותבוסנות
הכרה זו, שהפכה לקניין העם כולו, נותנת לנו את האפשרות לעבור לסדר-היום על דברי ההשמצה של הגבאים. יתר על כן, אנו מתגאים בטירוף שלנו, כי אנו תלמידיהם של "המטורפים" הגדולים…
אמנם נשתנתה התקופה וחל שינוי בדרכי ההגשמה, אך תורתם היא תורתנו, ואמונתם – אמונתנו; סבלם – סבלנו, וגם האזהרה היוצאת היום מפינו אזהרתם ההיסטורית היא. וזו לשונה:
א' – העם העברי מוכרח להתרכז בארץ אבותיו ולהקים לו מדינה על מיליוני תושביה, עם צבא, צי ואוויריה להגנת קיומו, תרבותו ועתידו. אחרת, הרי במוקדם או במאוחר – עקב פרעות, או במלחמת-עולם שלישית – הוא יושמד ויחרב.
ב' – העם העברי מוכרח להילחם מלחמה ממשית על ארץ מולדתו. אם לא – שום גורם בין-לאומי לא יעזור לו, שום הצהרה ושום מנדט לא יועילו לו; ארץ-ישראל לא תהיה לביתו הלאומי, אלא – במוקדם או במאוחר – ייהפך חלילה "הבית הלאומי" בארץ-ישראל, על כל הישגיו המשקיים והתרבותיים, לקבר אחים של תקוות ישראל ושל בני ציון גם יחד.
לכן היינו מאמינים כי ה"טירוף" שלנו – זוהי תכונת האמונה המובילה לגאולת העם. ואילו ה"תבונה" של הגבאים – זהו טירוף התבוסנות, המוליך לקראת חורבן העם.
"בוכהלטריה משולשת"
ברם, בשיחות פרטיות אפשר לשמוע מפי הגבאים הודאה בצדקת ניתוחנו ובנכונות דרכנו. יתר על כן: ישנם כאלה המוכנים לטעון כי זוהי בעצם דרכם, אלא – כרגיל – עוד לא הגיעה השעה…
אחד מהם, הגדול במעלה, אמר פעם בשיחה פרטית – אשר נתקיימה לפני הרבה שנים – כי תכניתו הסופית היא התקוממות מזוינת של הנוער העברי בארץ ישראל; הוא טען אז נגד עלייה המונית ובעד "סלקציה" (מבחר) של עולים, וזו הייתה טענתו העיקרית:
"לא דרושים לנו "אנשי האוויר" המסובבים את מקלותיהם; דרושים לנו בחורים שידעו להחזיק רובה ביד. וכשיהיו לנו חמישים אלף כאלה, אז ניקח בעצמנו את השלטון על ארץ ישראל…"
"אחד הבונים" – ידוע לכל מיהו2 – אמר בהרצאתו "התמורה במעמדה של הציונות" בשנת 1941:
"שבירת הספר הלבן – הצהרת בלפור הערבית – היא פעולה שמוכרחה להביא לידי ניגודים עם השלטונות; מבלי התערערות האמון למנגנון ממשלתי בארץ-ישראל בעיני העם האנגלי והעם האמריקאי, מבלי הכבדה בלתי פוסקת על הגשמת הספר הלבן, לא נוציא שם רע למדיניות הפלשתינאית החדשה ביד המוני אמריקה ואנגליה, ולא ניצור את התנאים המדיניים לביטולה." כוח שאינו יכול להכביד, אין לו ערך ביחסים בין-לאומיים. אנגלי אחד הגדיר את המושג "בעל ברית" במילים אלו: "בעל ברית הוא גורם מדיני שבדרך כלל נכון לעזור, אבל יכול גם לקלקל אם מצדי לא אדאג לעזור לו."
מר בן-גוריון, בחלקו כבוד לגנרל ווינגייט, הזכיר לעולם כי אנגלי גדול זה היה מוכן "להילחם יחד עמנו בבני עמו למען ציון ועם ציון"… ואם ננתח את ההודעה המפליאה הזאת, הרי בלי ספק נגיע לידי מסקנות אלו: ראשית, הגינירל ווינגייט היה מוכן להלחם עמנו, אך לא היה מוכן לבכות עמנו או להתרים עמנו; שנית, הגינירל ווינגייט הבין כי קיימת אפשרות שאנו, היהודים, נהיה נאלצים להילחם בבני עמו – עם כי לא בקיסרות בתור שכזו – על שבגדו בנו ובהבטחותיהם; ושלישית, הפיוריטן האידאליסטי חשב מלחמה זו לצודקת בעיני אלוקים ואדם, ורצה לעזור לנו אפילו נגד אחיו הוא…
אנו מתאבלים, כמובן, יחד עם הישוב כולו על מותו של האביר הגאוני. אבל לאור הסערה העכשווית בארץ-ישראל, לא נוכל שלא לשאול את עצמנו: אולי צדקה עשה האלוקים לווינגייט, בקחתו את נשמתו הסוערת? כי מי יודע, אולי באמת היה מעמיד את עצמו בראש הלוחמים בציון? ואז מה גורל היה צפוי לו? – מק-מייקל היה מכריז עליו כעל בוגד, ואילו ראשי הסוכנות היו מסתייגים "מפעולותיו האונטוריסטיות", היו קוראים את הנוער "לפעולות קונסטרוקטיביות" והיו מזהירים את היישוב מפני "המטורף" הדוחה את ידידינו האחרונים בלונדון…
אנו רואים, איפוא, כי הכת השולטת שלנו מנהלת לא "בוכהלטריה" כפולה, אלא "בוכהלטריה משולשת": "צד" אחד – המחשבות; "צד" שני – שיחות פרטיות "בלתי מחייבות" והרצאות בלתי רשמיות, שתעודתן "להחזיק" את השורות המתמרמרות מתפרצות; "וצד" שלישי – ההצהרות הרשמיות והמעשים.
בוכהלטריה כזו מאפשרת להם לדרוש היום את חיסולו של הנוער הלוחם, אשר חטא חטא בל יכופר: הוא התקיף, בלי רישיון הגבאים, את מכשיר הרמאות (משרדי המיגרציה), הניצול (משרדי מס הכנסה) והדיכוי הפושע (מרכזי הבולשת) – של ממשלת הבגידה. לשווא תחפש תואנה והצדקה למעשים נועזים אלה בדבריהם (הבלתי רשמיים) של המנהיגים – הם מיד יכחישו היום מה שאמרו אתמול, ויוכיחו כי "לא לזאת" התכוונו וצריך "לחכות, לראות ולדחות" והעיקר לא לעשות. אבל כיוון שלא כולם מוכנים "לחכות" עד שלא יהיה כבר מה "לעשות", הרי מצווה היא לחסל כליל את פורצי-הגדר, העלולים למשוך אחריהם רבים מבין אלה שגם נפשם קצה בדיבורים ובמגביות…
"הסברת" עוורים
"הקונקטורים" הנצחיים אינם מסתפקים, איפוא, בגינויים, קללות והכרזות – אם כי גם הן הביאו נזק לא ישוער לענייניו הלאומי. לפי ההכרזות "הדיפלומטיות" שלהם, יכול העולם ללמוד כי הישוב כולו הוא בעצם "בסדר"; אם כי הוא "קצת מאוכזב" מהמדיניות בארץ-ישראל ומהיחס לעם ישראל, הרי הוא סומך על רגש הצדק ועל המצפון שב"ווסט-מינסטר" ואין בדעתו "להתפרץ"…
ישנה, אמנם, קבוצת מטורפים המעזה – מתוך יאוש – להתקיף את שלטון "סטרומה", אך זוהי קבוצה קטנה ומבודדת – בתוך ישוב שקט, "לויאלי", שבע ושבע רצון…
חכמה דיפלומטית זו גובלת בבגידה. העולם משער, לפי שכלו הישר, כי יהדות המולדת סוערת, תוססת ולוחמת במשטר החיסול בארץ ישראל עליו כתב האנגלי הגדול וודז'ווד בספרו האחרון – "צוואה לדמוקרטיה" – את הדברים הבאים:
"האדמיניסטרציה של משרד המושבות שונאת את היהודים, אולם היא היתה יכולה לפחות לחסוך לפרלמנט את הצביעות של עשרים ושתיים השנים האחרונות. כל הסבוטז'ה הזו של חרות עברית ואינטרסים בריטיים היה לה מקום, מפני שבמזרח הקרוב שולט פאשיזם נסתר, האורב גם בווייטהול. הם אינם אוהבים יהודים. הם לא ישתמשו ביהודים; הם לא מאשרים את הצהרת בלפור והחלטתם היא להכרית אותה. עשרים וחמש שנים של מלחמה בלתי-פוסקת נגד יהודים בארץ-ישראל השרישה בתוך הפקידים הכרה, המבכרת את היטלר ומוסוליני על אותו עניין שבעבורו הננו נלחמים. הם מבכרים שהיהודים ירדו תהומה "בסטרומה", מאשר יעלו על אדמת ארץ-ישראל; זוהי מידת שנאתם…"
והנה ישנם גם סימנים חיצוניים ורציניים המעידים על התמרמרות מרדנית בארץ-ישראל: הנוער העברי מתקיף בעוז, בגבורה ובהקרבה. מהי המסקנה שידידינו – אם ישנם כאלה – בארצות החופש היו מסיקים מעובדות אלו? הם היו, בלי ספק, דורשים במשנה תוקף שינויים מעשיים בארץ-ישראל! אך המזל שיחק לא לידידינו, אלא למשנאינו הרבים, הנעזרים מצד בלתי-צפוי: מהנהגת היישוב ועיתונותו. הנהגה זו ועיתונות זו טוענות וחוזרות כי אין מלחמה בשלטונות, ואין התמרמרות מסוכנת; להפך, היישוב ילחם באלה הנלחמים בשלטונות, הישוב – מתמרמר על "המומי המוח" המתמרדים…
מר יצחק גרינבוים היה אחד המעטים אשר הבינו כי לא זו הדרך להסברת המצב בארץ-ישראל. הוא כותב במאמרו, "בתוך המערבולת" מיום כ' ניסן תש"ד, את הדברים האלה:
"בתוך מאבק-איתנים זה והתסבוכת הכרוכה בו, היריות וההתפוצצויות הנשמעות בחוצות תל-אביב, חיפה וירושלים בוודאי שאינם גורם כל שהוא. לכל היותר הן יכולות רק לשמש סימנים המעידים על רצינות המצב, על ההכרח לתקנו, לעקור את הסיבות שהביאו לידי דעה שאלה הן דרכי מלחמה יעילה."
דעתנו היא, גם הסברה זו אינה הקולעת והנכונה, אבל יש בה בכל אופן שכל פוליטי ואומץ לב אזרחי – שתי תכונות שחסרו מאז ומתמיד לאפוטרופסי הישוב המרימים את קולם, בכדי להוקיע את "הטירוף הפושע" ולהרגיע את העולם כי "שלום על ישראל ועל ארץ-ישראל".
…נומה משרד המושבות בלונדון! אל דאגה פקידים נאצו-בריטיים! יש הדואג להגשמה "חלקה" של תכניותיכם; יש השומר עליכם מפני לחץ העולם לביטול מזימותיכם. התדעו מי הם עוזריכם? – מנהיגים יהודיים ועורכי עיתונים עבריים! גם הם, כמובן, שנואים עליכם, אבל "שי" כזה אף מידיהם תקבלו וגם תודה תגידו. לא כן?
שנאת אחים מסנוורת
אבל "ההישג" הזה שהשיגו הקברניטים בהכרזותיהם המרובות, איננו מספיק להם; הם דורשים יותר, הם רוצים בחיסול פיזי של הכוח הלוחם, בכדי שבאמת ישתרר השלום והשקט בפלשתינה המאושרת.
ראשוני "המחסלים" הם, כמובן, עורכי "המשמר". יום-יום הננו קוראים מעל עמודי העיתון "המהפכני" קריאות "לחיסול" (בלשון המקורית: ליקבידירין) ודרישות "לבער" אויסראטען.
במשך חמש שנות המלחמה – שנות החיסול של העם העברי – עסקו "השומרים" האלה, מתוך שקט אולימפי, במסחר ובספסרות. כי מה אכפת להם אם מושמדים החנוונים בנאליוקי והסוחרים בווילנה – הרי אלה "אלמנטים לא פרודוקטיביים", אשר בין כה וכה לא היו זוכים לעלות, לפי חוקי הסלקציה הפרולטרית, לארץ ישראל – ארץ הדיקטטורה הפרולטרית בימים באים? במסחר זה, שהתנהל לפי כל חוקי הניצול של הקונקטורה והעיר הבורגנית, צברו "מהפכנינו" הון והקימו להם עיתון יומי, העוסק באפותיאוזה של משטר-החופש ברוסיה ובסבוטז'ה של הדרישות הציוניות המינימליות. אלא כיום לא די להם המסחר בחלב; הם מנסים לספסר בדם וקוראים בגלוי למלחמת אחים.
כמובן, קצרה ידם. אפילו בתוך קבוציהם נושבות היום רוחות אחרות. אנו יודעים על ויכוחים פומביים שנתקיימו בקיבוצים אלה בקשר עם המאורעות האחרונים; ואוזננו קלטה לא רק את גידופיהם של "השליחים", אלא גם דברי הוקרה של הפועלים לגבורת הנוער הלוחם ודברי אהדתם לפעולות הקרב שלו. באחד הקיבוצים הובעה אף החרדה שמא תפסקנה הפעולות עקב הדיכוי החיצוני והפנימי…
"המשמר" בוודאי יכחיש את הגילויים של התופעות המוזרות האלו; אבל אנו מוכנים להוכיח את אמיתותן. אם מנהיגיו של "השומר הצעיר" יתחייבו לא למסור את נציגינו בידי המשטרה ויתנו ערובות מספיקות לכך, הננו מוכנים להופיע יחד עם עורכי "המשמר" בכל קיבוץ וקיבוץ, ולנמק תוך ויכוח פומבי וחופשי את דרכו של הנוער הלוחם.
ניסיונות-הפחדה לא יועילו
"המחסל" השני הוא מר אליהו גולומב, שאינו חוסך קומפלימנטים בצנעה וגידופים בפומבי – "הבוכהלטריה" המפורסמת…
מר גולומב מנסה, בראש ובראשונה, להפחיד את הישוב בהזהירו כי "הכנופיה" רוצה להשתלט על מוסדותיו. אך איש אינו מאמין בדברי הבל אלה. אין בדעתנו להתחרות עם האפוטרופסים בשלטונם המדומה, הוא שלטון הגיטו בארץ-ישראל. אנו נלחמים – ונלחם – בעצם "הסטטוס" של הגיטו, ולא על השפעה במוסד זה או אחר. לכן התקפנו – ונתקיף – את שלטון-הדיכוי ורק אותו.
בכלל, אין אנו נלחמים ל"שלטון", אלא לשלטון עברי; ולא אכפת לנו מי יעמוד בראש הממשלה העברית שתגשים את שיבת ציון. אמנם, היה בישראל איש שראינוהו בחלומותינו כנשיא הרפובליקה העברית; אך הוא איננו, כי פקע לבו. עתה, לא נתנגד שגם מר בן גוריון ירכיב את הממשלה ובלבד שהיא תקום, תשחרר את המולדת ותציל את העם. ואין אנו "עסקנים מושבעים", או כפי שהיה אומר הרצל: "פוליטיקאנים מקצועיים", כדוגמת מר גולומב וחבריו. ספק הוא אם נחיה ביום הניצחון, כי הרי אנו נלחמים ולא "מגנים"; אולם אם כן נזכה לראות בהגשמת החזון, הרי נחזור למשפחותינו ולילדינו העזובים ונהיה שוב פועלים ואיכרים, לעורכי-דין ורופאים, "שואבי מים" ו"חוטבי עצים"...
מר גולומב מנסה גם להבהיל אותנו ומאיים עלינו בכוח עברי. אם לא נפסיק את מלחמתנו – אומר השר – הוא יעניש אותנו. במה הוא יענישנו? אולי ישלח "פלוגות עונש" לחטוף את חברינו ולהסגירם בידי המשטרה? ואולי יצווה לירות בנו? אפשר להאמין כי מר גולומב יהיה מוכן לתת הוראות כאלו; אולם קשה להאמין, כי ימצא מישהו שירצה למלא אחריהן. ישנן תמורות ביישוב… ואם אפילו יופיעו כמה טיפוסים מנוונים ויהיו מוכנים למלא תפקיד של עבדים שכירים – הרי גם אז לא יצליח "נציג הכוח העברי" הדוגל "במשורה של המסירה" להפחידנו. לא נרתענו מפני מאסרים המוניים של המשטרה, לא נכנענו לעינויים אינקוויזיטוריים במשרדי הבולשת; לא נבהלנו מפני "הטומי-גנים" של "הטומים", המוכנים בכל רגע להרוג ולרצוח; ובוודאי לא נבהל מפני שליחיו של מר גולומב…
ברם, בין פצצות-ההפחדה של מר גולומב ישנה עוד אחת, האיומה ביותר. שמה: מלחמת אחים. "נציג הכוח העברי" מוכן גם לזאת. הוא העמיד בפניו מטרה קדושה: להשקיט את ארץ-ישראל ולדכא כל סימני-מרדנות נגד משטר "סטרומה". מטרה זו מקדשת בעיניו – כמו בעיני מק-מייקל – כל אמצעי. ואם אנו נמשיך להתקיף את השלטונות, הרי ביניהם לבינינו יועמד – לפי הוראתו של מר גולומב - כוח עברי, ואז תפרוץ מלחמת אחים…
זו היתה טעותו השלישית של מר גולומב – לא תהיה בארץ-ישראל מלחמת אחים; בכדי שהיא תפרוץ, דרושים לא רק שני מחנות, אלא גם שני "רצונות" – ולנו אין כל רצון להילחם באחינו המוטעים. ואנו בטוחים שגם הם, בהמוניהם, אינם מוכנים להקים "חומות ברזל" בינינו לבין המשטר השנוא על כולנו. אלא מה? "המחסלים" ימצאו אולי, כפי שאמרנו לעיל, כמה שכירים מחוסרי מצפון; אבל גם אז לא תהיה מלחמת אחים. לכל היותר תהיה רציחת-אחים בידי שכירים שפלים, ועל מצחו של מר גולומב תופיע – ולא תרד לעולם – אות קין…
"אף אם כולנו ניפול בקרב – לא נכנע"
מלחמת-השחרור לא תיפסק. לא נשקוט ולא נניח את נשקנו כל עוד לא יפתחו שערי ארץ-ישראל, כל עוד לא תוחזר המולדת לבעלה החוקי – לעם ישראל.
וכפי שברורה לנו החלטת השליטים: לחסל את חזון תקומת ישראל, כן ברור לנו כי לא רחוק היום בו כל יהודי במולדת ילחם – בנשק ביד – במזימתם המחפירה.
וודז'בוד – לו היה חי – היה ביום ההוא מברך אותנו; ווינגייט – לו היה חי – היה עוזר לנו; קאזאלט – היה נמצא במחננו. ידידים אלה אינם, אך יימצאו אחרים. באמריקה ובאירופה ואף באנגליה – יקומו לעזור לעברים הלוחמים, אבל רק ללוחמים. לבוכים, "למתרימים", למתווכחים ומיללים – איש לא יעזור; רק דמעות של צביעות ורחמנות יוזילו על גורלם המר – ותו לא.
לכן הננו שקטים ומקבלים באהבה את כל הייסורים הקשורים במלחמתנו. מענים אותנו – למרות הצטדקותו של מר שו – עינוי-מוות במרתפי הבולשת; בתי הסוהר ומחנות ההסגר שוב מלאים יהודים; רודפים אותנו בעיר ובכפר; משמיצים את כבודנו; משפחותינו עזובות; והסכנה אורבת בכל פינה.
לכל זה תשובה פשוטה וקצרה בפינו. למדנו אותה מפי תרומפלדור: אין דבר! אנו שליחים של עם נצחי, של ארץ נצחית ורעיון נצחי.
אנו חניכיה של מכונת הפלדה הידועה. אי-אפשר להכניענו, או לשבור אותנו. אפשר אולי להשמידנו השמדה פיזית, אך גם אז לא ננוצח; כי במקומנו יבואו אחרים, מכל המחנות, גם ממחנה המקללים של היום. סבלנו לא יהיה לשווא. דמנו לא ישפך לחינם, כי ממנו יצמח עץ החופש בארצנו; עץ החיים לעמנו.
_______________
הערות שוליים:
- תכנית של פיתוח כלכלי שפורסמה בימים ההם על ידי הממשלה הבריטית.
- כצנלסון ז"ל
