שביתת המשלמים

איני יודע, אם קיים אצלנו רישום קבוע של שביתות. כוונתי לאו דווקא למספר השביתות, שהוא רב, אלא לצורותיהן, שמספרן לגיון. כמה שביתות לנו? ואילו שביתות אין לנו? הסידרה מתחילה בשביתה או בהשבתה רגילה, שפרושה עזיבת העבודה או נעילת המפעל. נוסף על כך יש לנו שביתת-שבת; ושביתת-רעב; ואפילו "שביתות-שכיבה" יש לנו, המתקיימות אם במשרד ואם ברחוב. שובתים נהגים; ושובתים "מנהיגים", כלומר פקידי ממשלה גבוהים. אפילו שופטים היו מוכנים באחד מימות החול, להיות שובתים. מורים מקיימים שביתות נגד אלה המשלמים, או אינם משלמים להם, את שכרם הדל. תלמידים שובתים נגד אלה נותנים להם תורה. החולי אינו רוצה לשבות; אבל רופאים נאלצים על ידי ממשלה חולה ל"להאיט" את הרפוי. הכל שוחטין? לא במדינת ישראל. במדינה זו הכל שובתין. לאו דווקא בשבת.

לאחרונה פרצו בארנו שביתות שהן יותר מיוחדות מן השביתות הבלתי-רגילות. הסטודנטים, בירושלים ובחיפה, עזבו את ספסל הלימודים, והפרופסורים הירצו לעצמם. שביתת הסטודנטים בירושלים היתה מוצדקת, אם כי מצערת. הם נלחמו (הנסתיימה כבר שביתתם?) על הזכות ללמוד. אמנם, שר החינוך והתרבות ניסה לפסול את מלחמתם כ"צביעות סוציאלית". הוא טען, כי העשירים, היכולים לשלם הניעו את העניים, הרוצים לשלם, להכריז שביתת-תשלומים. זיקוקי די נור אלה האירו עינינו לראות גלוי חדש בתורה המרכסיסטית. העשירים מסיתים את העניים לשבות...

ישנם סטודנטים עניים בישראל. אמנם בימים עברו, ידעו סטודנטים יהודיים ללמוד מתוך רעב, לרעוב מתוך שינון. אבל אם השינון הוא חובה, הרעב אינו מצווה. במדינה תקינה יש לאפשר לסטודנטים ללמוד ולא לרעוב. לו הממשלה היתה מוסיפה, עלהקצבתה השנתית לאוניברסיטה, סכום של שלמ מאות אלף לירות, לא היה צורך להעלות את שכר-הלימוד, אשר בגללו השביתו הסטודנטים העשירים את העניים. אבל לשר-הכספים טענה אחת, כפולה: לאזרח יש כסף, לאוצר אין. ולמה זה אין לאוצרנו כסף? בתקציב השנתי ישנו סעיף, "רכב ממשלתי". המדובר הוא לא ברכיבה על חמורים, אלא בנסיעה במכוניות, על חשבון הח... מסתבר, מיכון השררה עולה למשלם המסים העברי בארבעה מיליונים לירות. חלילה לי לכפור בעיקרו של המיכון בימינו; ישנם פקידים ממשלתיים להם דרושה מכונית למלוי תפקידם. תנתן להם. אבל ארבעה מליון? לו שבעה אחוזים מן הפקידים המכונים היו מוותרים על מכוניותיהם היפות, או לו הם היו נצטווים לוותר על שבעה אחוזים של נסיעותיהם, שאינן תמיד חיוניות, היתה האוניברסיטה יכולה לקבל 300 אלף לירות נוספות, שכר-הלימוד לא היה עולה, והסטודנטים העשירים לא היו מצליחים ב"צביעותם הסוציאלית". אני סובר, כי קיום האוניברסיטה הוא חיוני ממכון הפקידיסטן.

אחרת היתה שביתת מהנדסינו העתידים בחיפה. הם לא שבתו בגלל שכר-לימוד, אלא מחמת הלימוד. זו היתה שביתה מוזרה מאד, אשר בני דורי לא ידעו כמותה. ישנן זכויות שהן גם חובות. ללמוד זוהי זכות; ללמוד זוהי חובה – לגבי ההורים, המורים והאומה. הסטודנטים שלנו בחיפה, שניתה להם הזכות, לא אבו למלא את החובה. משונה.

בימים עברו, בגולה, לא כל היהודים, שלמדו באוניברסטיאות, אם בסורבון ואם בקושטא, היו סטודנטים טובים; אבל כמעט כל הסטודנטים הטובים היו יהודים. למה? הסיבה היתה פשוט מאד: הסטודנטים היהודיים למדו. הם היו, לעיתים, דורשים מעצמם יותר, מכפי שדרשו מהם הפרופסורים; בוודאי לא פחות. ומה קרה בביתנו? כלום ילמדו הסטונטים העבריים במדינתם לפי "עקרון השיירה". העקרון הזה ידוע היטיב בהתקדם שיירת אניות ביום, קונבוי בלע"ז, נקבעת מהירותן על פי האניה האיטית ביותר. הלפי עקרון זה ילמדו ויתקדמו ויפגרו מתלמדינו? טוב שביתת הפגרנות נסתיימה; אני מביע את התקווה, כי היא לא תתחדש עוד.

אומרים לי, כי כל הסטודנטים הם בגיל, הנותן להם לא רק זכות ללמוד אלא גם להצביע. בשנת בחירות, אומרים לי, אסור להרגיז ציבור בוחרים; למה איפוא תכתוב נגד שביתת הסטודנטים בחיפה? הבל הבלים. אני יודע, כי בין הסטודנטים בטכניון ישנם צעירים הנוטים לתנועתנו. להם, כמו לסטודנטים, הנוטים לתנועות אחרות, אני אומר, בסמכותו של מי שהיה פעם סטודנט, כי שביתתם היתה מוזרה מאד. בימים עברו, ידידים, היו אמהות בישראל – אולי גם אמהותיכם עושות כן – משביתות פת בפיהן, כדי לאפשר לבניהן ללמוד; ואתם שבתתם, כדי לא ללמוד. ההרגזתיכם? ההיטיב חרה לכם? הלא תצביעו עבורני או לא תצביעו עוד? אין דבר. אם תעמוד בפני הברירה, אומר לכם, במלים פשוטות, כי מוטב שתלמדו ולא תצביעו עבורנו, מאשר שתצביעו עבורנו ולא תלמדו. משתי האפשרויות האלו, הנעימה היא, כמובן השלישית: שגם תלמדו וגם תצביעו עבורנו.

ב.

אולם לא רק לומדים שובתים אצלנו; גם בורים מכריזים על שביתה. ושביתה זו היא לא רק מוזרה יותר, אלא גם גרועה יותר, מרעותה. אם אדם אינו יודע, כיוון שלא למד, אין זו חרפה. אך אם אדם אינויודע, כיוון שהוא מתעקש לא לרצות ללמוד, זה ענין אחר לגמרי.

מנהיג חשוב של מפלגת הציונים הכלליים, הקוראת לעצמה גדולה, נאם השבוע בכנסת על חוק הבחירות ועל שיטותץ הבחירה. הוא דבר על "דמוקרטיה רגיונלית". הוא לא הסביר, מה זה. ביתר דיוק, הוא ניסה להסביר, אך איש לא הבין. בכל זאת מותר היה להניח, כי חבר כנסת, מנהיג בישראל, המדבר על "רגיונות" יודע, לפחות, קצת, גאוגרפיה, שווא ההנחה.

אותו נואם הציג לפתע שאלה ריטורית: כלום שטחה של בלגיה גדול משטחה של מדינת ישראל? אחד מחברי הכנסת, שלא הצליח לגלות את הריטוריקה בשאלה הזאת, השיב לו במלה אחת: בוודאי. אך הגרינליסט לסורו. הוא אומר, כי אם ידיעותיו הגיאוגרפיות מספיקות, הרי שטחה של בלגיה הוא כשטחה של מדינת ישראל. אמרו לו ידיעותיך הגיאוגרפיות צולעות. אך על שלו עמד, או צלע.

חבר כנסת שלישי, אף הוא אחד המנהיגים החשובים במפלגה הגדולה, החליט "לבדוק את העין" לאחר שעה קלה חזר, איני יודע מאין, לאולם הכנסת, פנה לעבר הבה, עליה עדיין עמד הנואם המלומד, וקרא בקול: ביחס לבלגיה, אתה צדקת. כלומר, בלגיה כישראל. ועל פי שני עדים יקום דבר. לא בגיאוגרפיה.

עם שובי הביתה, לאחר השיעור המאלף בגיאוגרפיה שקבלתיו בכנסת, ניסיתי את בני הקטן. פסוק לי פסוקך, בני, ואמור לי, אם בלגיה גדולה מישראל או ישראל גדולה מבלגיה, או שתי המדינות שטחן שווה? וודאי, שבלגיה גדולה מישראל, השיב בני. בהרבה? הוסיפו עדי שמיעה לחקור אותו. בדי הרבה, אמר,  לשון הצברים.

חלילה לי מלהתפאר בידיעותיו של בני. לעת עתה, הן עוד יותר מוגבלות (לא בכל השטחים) מידיעות אביו. אני בטוח, כי כל חבריו של בני, תלמידי כתה ז' בבית הספר היסודי על שמו של שמעון דובנוב, יודעים בדיוק כמוהו כי בלגה "תמיד היתה גדולה מארץ ישראל המערבית, וממילא אין לה ברירה אלא להיות גדולה בדי הרבה ממדינת ישראל, שהוקמה בחלקו של עבר הירדן מערבה. ואת אשר הם יודעים לא ידעו מנהיגים גדולים של מפלגה גדולה? כלום גדולה נאמדת בבורות?

וודאי, כל אדם (המושג כולל חברי כנסת) יכול לא לדעת משהו, או לשכוח את מה שיודע, או, בפשטות, לטעות. אין בכך לא טרגדיה ולא בושה. גם אנשים גדולים טועים. אבל אם ווינסטון צ'רצ'יל טועה, הוא אינו מהסס להודות בטעותו ולבקש סליחה. אצלנו מתעקשים התועים ואומרים כגליליי: ואף על פי כן... אבל הוא אמר, לא כתועה... ואף על פי כן מסתובבת האדמה מסביב לשמש; הגליליים שלנו (גליל הוא רגיון בלע"ז) אומרים: ואף על פי כן, גדלה של בלגיה כגודל, או כקטנות של ישראל. בקיצור שביתה גיאוגרפית.

בקואלציה שובתת לפעמים לא רק הגיאוגרפיה: - גם השכל הישר מכריז על שביתה. מינסטר אחד, אף הוא מן הציונים הכלליים, קורא משהו בתשובה לשאילתא, ומספר על חלוקת "לירות של בשר". מעיר לו בעל-השאילתא, כי בישראל, לעת עתה, יחידות המשקל של בשר הן בקילוגרמים (או בגרמים) ולא בלירות. ומה משיב השר? הוא אומר בערך כך: מישהו כתב את התשובה לשאילתא ואני קראתי מה שכתבו בשבילי . ככה? בשביל זה צריך להיות מיניסטר?

מיניסטר אחר, הנמנה על המפלגה הגדולה השניה, או הראשונה, מוסר דין-וחשבון, או קורא דין וחשבון שנכתב בשבילו, על מעצרו של חבר-כנסת באספה בלתי חוקית בנצרת. השר מספר, כי אותו חבר-כנסת, משהחלו שוטרינו להורידו מן הבמה, צעק אליהם: "הכוני, אני חבר-הכנסת"! האם דין-וחשבון כזה מתקבל על הדעת? ישנם מקרים. בהם שוטרים מכים באזרח, אף על פי שהוא לא בקשם לעשות זאת. אבל במידה שידוע לי, נדירים הם המקרים, בהם אדם, לרבות חבר-כנסת, יבקש שוטרים שיכוהו – והם יסרבו למלא את בקשתי.

קשת השביתות בארצנו, היש דומה לה בעולם? שביתות רגילות ובלתי-רגילות. שביתות-שבת, רעב ושכיבה. שביתות אופים ורופאים, שביתות פרופסורים וסטודנטים. שביתה גיאוגרפית. שביתת השכל הישר, הכל שובתין. והשאלה היא, אם בקצה הקשת לא תווסף באחד הימים, שביתה של משלמי המס

ג.

אדם סמיטס, שהבין בעניני משק וכספים, לא פחות בוודאי, משרי-האוצר המסחר-והתעשיה של מדינת ישראל, קבע, בספרו המפורסם "עושרם של עמים" ארבעה כללים להטלת מיסים וגבייתם ואלה הם:

• נתינים בכל מדינה מחוייבים לתרום לקיומו של השלטון ביחס מדוייק ככל האפשר, ליכולתם; הווה אומר, ביחס להכנסה, ממנה נהנים בחסות המדינה;
• המס, אשר כל יחיד מחוייב בתשלומו, חייב להיות בטוח, לא שרירותי. זמן התשלום; צורת התשלום; הסכום שיש לשלמו, כל אלה חייבים להיות ברורים וגלויים לתורם ולכל אדם אחר;
• כל מס יש לגבותו, מבחינת הזמן והצורה, כך, שיהיה נוח ביותר לתורם לשלם אותו;
• בכל מס יש להשתמש כך, שמכיסי העם יוצא עד כמה שאפשר פחות, מעלה למה שהוא מכניס לקופה הציבורית של המדינה.

הכללים האלה נקבעו לפני למעה מ-150 שנה, אבל הם נחשבים עד היום ל"כללים הקלאסיים", החלים, בכל מדינה תקינה על חוקת המס. אפס, אם משלמי המס בישראל יתבוננו בחוקת סימטס ובמעשי אשכול (ייבדל האחרון לחיים והראשון לתבונה). הם ידעו, כי ממשלתנו ירום הודה מבטלת כל אחד מן הכללים ומתנקשת בכולם יחד. הפירוש מיותר.

לעומת זאת אעמוד, במידה מסויימת של פירוט. על כלל אחר, שלא הוכנס לרשימתו הקלאסית של סמיטס; הוא כפי הנראה, לא העלה על הדעת, כי יש צורך מיוחד לקבוע את הכלל הזה. כוונתי לשוויון-חובת-המס. בימי סמיטס היו מסים. על המשביר המרכזי" הוא עדיין לא שמע.

העובדא הניצחת היא, כי במדינת ישראל אין שוויון בחובת המס. אי-שווויון זה הועלה מחדש "כעקרון", בתשובת שר-האוצר להצעת החוק לתיקון מס-ההכנסה, שהובאה בפני הציבור והכנסת על ידי ד"ר יוחנן בדר. שר האוצר אמר במפורש כי "תנובה" אינה משלמה, אינה צריכה לשלם ולא תשלם מס-הכנסה. והשאלה היא למה חייב במס כל עובד אדמה פרטי אשר "תנובה" ניאותה לקנות ממנו את פרי עמלו במחיר נמוך מאד, כדי למכור אותו, במחיר גבוה מאד, לחנווני או לצרכן בעיר, שאף הם חייבים במס? הרי משהו נשאר בידי "תנובה" מן הפער בין שני המחירים האלה, שהוא כידוע לכל איכר ולכל חנווני, גדול מאד. הכנסה איפוא ישנה; ואי המס?

ננסה לחשוב את ה"משהו" הנותר בידי "תנובה", שהיא קאופרטיב גם לייצור וגם לקניה – מכירה. לפי המספרים שנמסרו לציבור על ידי ד"ר בנימין אבניאל, הגיע המחזור של "תנובה" דאשקד ל 176 מיליונים לירות. בישיבה מיוחדת של הנהלת החברה הקאפיטאל-סוציאליסטית, הקרוייה חברת העובדים בע"מ, נקבע, באורח רשמי, כי הריווח הממוצע במסחר הוא שלשים אחוז. היות ו"תנובה" עוסקת לא רק בתיווך מסחרי, אלא גם בייצור, יש לגביה לשנות חישוב הריווח ביחס להכנסה, כפי שהוא נקבע, עבור הסחר בלבד, על ידי חברת-האם של המפעלים והטרוסטים הקאפיטאל סוציאליסטיים, אבל כל עוד לא השכלתי, הריני מוכן, לטובת "תנובה" רבת-החסדים, לגרוע מגליון רווחיה, על חשבון הייצור שלה, עד עשרה אחוזים, יוצר שבכל זאת הרוויחה "תנובה" כ-35 מיליון לירות, שהם עשרים אחוז ממחזור של 176 מיליון לירות, כמה היא חייבת במס? ולמה אין היא משלמת אפילו פרוטה אחת?

"המשביר המרכזי" היא חברה מסחרית גרידא. עליו חל איפוא מה שנאמר בישיבות ההנהלה של "חברת העובדים" בנוגע לרווחי המסחר. המחזור של המשביר המרכזי" דאשתקד היה 148 מיליון לירות; שלשים אחוז מהם הם קרוב לחמישים מיליון. זהו איפוא הריווח של "המשביר המרכזי", שהכניס על חשבון מס-ההכנסה שלש מאות אלף לירות, בעוד הוא חייב היה, ככל חברה, לשלם חמישים אחוז מרווחיו, לו היה קיים במדינתנו שוויון בחובות אזרחיות.

חובת השוויון במס חלה גם על הקיבוצים ואל ינסה שר-האוצר להסתתר מאחורי הסלעים של מבואות בית"ר. אנחנו הצענו במפורש, כי כ ל הישובים החקלאיים החדשים ישוחררו ממס, עד שיתבססו.

אם ידידנו במבואותו בית"ר, עליהם גאוותנו, יבססו את משקם החלוצי ויגיעו להכנסה ממנו, גם הם יהיו, לפי דעתנו, חייבים במס. ככל איש בישראל, העובד המרוויח ומשלם. אבל קיבוץ מזרע, ממנו יצא, ועדיין לא שב מרדכי אורן, אינו עוד כ"מבוא", אלא כטרקלין. הוא בנה לו חדר-אוכל, שאפשר היה להעתיקו למלון "השרון", או לכל מלון פאר אחר, בלי לביישו על חשבון מי נבנה אותו חדר אוכל מפואר, אם לא על חשבון המס. שלא שולם, כלומר על חשבונם של אלה המשלמים מס? חלוציות אמת ראוייה תמיד ובכל מקום לשחרור ממס; לא כן חלוציות דה-לוכס. ולא כן תעשיה קיבוצית, עשירה המכניסה רווחי מיליונים.

בעיית המס, וביחוד בעיית השוויון בחובת המס, אינה נוגעת רק לכסף, אלא גם, או בעיקר, לצדק או להיפוכו, להרגשת עוול. משום כך אין להתפלא כי שני מסמכים חוקתיים גדולים, כמו ה"מגנה קרטה" משנת 1215 וה"ביל אוף רייטס" משנת 1689 הושגו בשביל העם האנגלי ועל ידו על רקע מיסים. את השפעת אי הצדק בהטלת מסים על מלחמת השחרור המהפכנית באמריקה ועל מהפכת החופש הצרפתית, אין צורך להזכיר.

לית מאן דפליג, כי בקרב הציבור הרחב בישראל, על כל שכבותיו, קיימת הרגשת עוול עמוקה בקשר עם היטל המסים וגבייתם. גורמים משקיים אדירים, המרווחים עשרות מיליונים לירות, פטורים ממס לחלוטין, או אינם משלמים אלא פרוטות, כדי שהם יוכלו להוסיף ולהרוויח, להוסיף ולצבור הון, להוסיף ולהתפשט, הם אינם משלמים מס-הכנסה, והאזרחים, פועלים כסוחרים, בעלי מלאכה כעורכי דין, נדרשים לשלם מס אפילו מחוסר-הכנסה. עד מתי יוכל העם לשאת את העוול הזה?

אם ישראל סיני האומלל אינו יכול לשלם מס, מאיימים עליו בעיקול הרהיטים; ביאושו, הוא שולח יד בנפשו. אצל יחידים אחרים, רבים, שאינם יכולים לשלם ואינם רוצים להתאבד, מחרימים באמת את הרהיטים. אבל לו עשרת אלפים נישומים היו מחליטים, באחד הימים, "לשבות", עד אשר חובת המס תוטל, במידה שווה, על הטרוסטים ההסתדרותיים, לא יוחרמו הרהיטים, כי תקצרנה ידי המחרימים, ולא מכרו מיטלטליהם, כי קונה לא יהיה להם. לו היתה פורצת בישראל שביתת המשלמים תחת הסימסא "אין מס בלי שוויון", תוצאתה לא היתה כפי הנראה, שונה מן התוצאה של אותה "שביתה" היסטורית, שסיסמתה היתה "אין מס בלי ייצוג".

ואל יספרו לנו עושי דברם של הטרוסטים הקאפיטאל-סוציאליסטיים, כי העם נלאה מלשאת העול במדינה. האמת היא, שהאומה אינה נלאית מלשאת בהוצאות צבאה. היא יודעת, כי בלי כוחותיה המזויינים, או בלי שכוחותיה המזויינים יהיו מצויינים, אין לה תקומה. העם לא נלאה מלשאת בהוצאות בית ספר ומכוני-מחקר; הוא יודע, כי בלי תורה ובלי מדע, יביישו בנים אבות, ותחיתו בת-חלוף תהייה. אולם אף זוהי אמת: עמנו נלאה עד מאד משאת במעמסת הרווחים של ה"סוציאליזם המקורי" מבית מדרשה של "חברת העובדים" בערבון מוגבל ועם תיאבון בלתי מוגבל.

אין לדעת אם תפרוץ שביתת משלמים או לא. ענינם של המשלמים הוא. אבל אין ספק, כי הממשלה דוחפת את העם לקראת שביתה מיוחדת זו.