סילופים משפילים
סילופים משפילים
אנו דוחים את שיטת הלינץ'. אין אנו משבחים המון, המתנפל על קצין זר, על בית-קפה יהודי, או על שוטר-תנועה בודד. התקפות המוניות אלו אינן לפי כבודנו. המושגים "כבוד לאומי" או "כבוד צבאי" אינם, לדידנו, מושגים מופשטים. הם טבועים בדמנו. הם צריכים לקבוע את התנהגותו של כל עברי שיישר את גבו וחידש את צלמו על אדמת המולדת.
אולם זעם ההמונים, המביא, מפרק לפרק, להתפרצויות צדדיות, אינו מצדיק כלל את בולמוס ההצטדקות, שתקף את המוסדות ואת העתונים העבריים. בן-לילה הורכבה מקהלה מגוונת של זמרי האפולוגיטיקה הגלותית. ממרומי העיריה התל-אביבית; מעל עמודי העתונות העברית, "הימנית" ו"השמאלית" כאחת, נישאים קולות, המסלפים, לא פחות מן ההתפרצויות, שהם באים לגנות, את עמדתנו; המשפילים, לא פחות ממעשי הלינץ', את כבודנו.
סופר "טיימס" כתב, כי בלב היהודים השתרשו רגשות שנאה עזים אל הבריטים, הנאשמים בשיתוף בהשמדת היהדות האירופאית. העתונאי הבריטי מתאונן על התופעה, שהיא, לדעתו, פרי תעמולה זדונית, ודורש מאת היהודים שיראו באנגלים מטיבים, גואלים, מצילים. ואיך מגיבים על טענותיו סופרי ישראל? הם, פשוט, יוצאים מעורם, כדי להוכיח לגוי, בעל העין הסוקרת, כי הוא טעה, או הוטעה. לדעתם. או לדבריהם, אין כל איבה בקרב הישוב אל השליטים הבריטיים; להיפך, לבו של כל יהודי בארץ פתוח, כנראה, כדי לקבל את הדיביזיות הללו, הנשלחות הנה, בודאי, לאות ידידות בין העם העברי לבין העם הבריטי... רק דבר אחד דוחים היהודים: את המדיניות הבריטית
אנו קובעים, במלוא האחריות, כי לדיבורים המתוקים הללו אין כל אחיזה במציאות. סופר "טיימס" לא טעה ולא הוטעה. יש שנאה בקרב הישוב העברי אל שליטי בריטניה ואל שליחיהם; שנאה הולכת וגוברת; שנאה, שלא התעמולה יצרה אותה, אלא החיים, או, ביתר דיוק, המוות יצרה. אמנם כן, הבריטים נאשמים ואשמים בשיתוף ברצח ששה מיליון יהודים, ברצח הורינו וילדינו, אחיותינו ואחינו. זה היה פשעם הבלתי נשכח מימי המלחמה; ואילו עתה, בגמר המלחמה העולמית, אשמים הבריטים לא בשיתוף ברצח, אלא ברצח עצמו. לא היטלר והימלר מכלים כיום את שארית עמנו המעונה; הבריטים, הם שדוחים אותם לזרועות המוות.
החייל הבריטי - נאמר בעירית תל-אביב - הוא אורח בארצנו. אורח? בנאמנות: הנטיה המושרשת להצטדקות מעבירה, לעתים, על הדעת אפילו אנשים מפוכחים. הם שוכחים, כי "אורח" זה בא לגזול את הבית, שצריך לארחו: הם מתעלמים ומעלימים, כי "אורח" זה הופקד על מפתן הבית, כדי שלא יכנס לתוכו אחיו, אביו, או בנו של בעל-הבית; הם מסתירים כי "אורח" זה נשלח, כדי להפוך את הבית לבית-כלא ואולי אף, ברבות הימים, לבית-מטבחיים. ואף על פי כן: אורח!
בימי המלחמה בין רוסיה לבין גרמניה לא בוש סופר קומוניסטי ידוע "לקרוא לשנאה". הוא דרש לשנוא לא רק את ממשלת הנאצים, שקבעה את "מדיניות" המלחמה כלפי ברית המועצות; הוא קרא לשנאת הגרמנים - כל הגרמנים - שעשו את רצון מנהיגיהם ויצאו, ללא היסוסים, לשעבד את רוסיה ולהכחיד את עמה. כמובן, הבדלים רבים ועצומים קיימים בין מלחמת הרוסים בגרמנים לבין מלחמתנו אנו במשעבדים הבריטיים. לא נמנה אותם; הם ידועים לכל. לא נתעלם מהם, נזכור אותם. אך בשטח אחד אין כל הבדל בין שתי המלחמות: כמוהם, אף אנו הננו נאבקים על עצם קיומנו בתור אומה ובתור יחידים. כמלחמתם כן מלחמתנו: לחיים, או למוות. מלחמה כזו קובעת, כמובן, את הרגשות כלפי אלה, השוללים מזולתם את זכות החיים. ומי שאינו מודה בכך, מכחיש את האמת.
אך לא רק אמת אין בהתכחשות; אין בה גם תועלת. האנגלים לא יאמינו, ואף אנו איננו מאמינים, ב"דברי האהדה". אנו דנים אותם לפי מעשיהם והם מבינים, כי מעשיהם אלה מוכרחים להביא לידי איבה ולידי מעשי איבה. ובהבינם זאת, חייבים האנגלים לדעת, כי שנאתנו אנו, שהיא פונקציה של שנאתם הם, תימשך ותפעל כל עוד לא תוחזר לעמנו מולדתו השדודה; כל עוד לא יאופשר לארץ זו לאסוף את כל בניה הגולים והמושמדים. אחרת לא יהיה טעם למלחמתנו, אשר ההכרה בהכרחיותה, הקיפה, אחרי שנות-השהייה ארוכות, את כל הגורמים בישוב. יש להבין, איפוא, כי ההכחשות המשפילות הנן לא רק מגוחכות; הן גם מזיקות מבחינה מדינית.
אומה מושמדת ולוחמת אנחנו. אנו חייבים ורשאים לשאת ברמה את האמת שלנו. שנאתנו אל המשעבדים אינה עוורת. היא תוצאת שנאתם ופרי אהבתנו אל עמנו. ובצאתנו להלחם בהם; בשפכנו את דם לבנו למען העם, אשר לחייו הם מתנכלים, נזכור את הכלל הגדול והפשוט, שנקבע ע"י לוחמי חופש אחרים ונוסח בידי אביהם ג'פרסון:
אויבים במלחמה, ידידים בשלום.
