אבי המרד העברי
1951-11-09 א.
תורת המהפכה קודמת למעשה המרדני. האנציקלופדיסטים בצרפת, שהעמידו את זכויותיו הטבעיות של האדם מול "זכויותיו העל-אנושיות" של השליט, הכשירו את הקרקע להסתערותם של הסנקיולוטים על הבסטיליה. מאציני, שהעלה את זכויותיה הטבעיות של האומה לחרות וריבונות, סלל את הדרך בפני "אלף המתנדבים" של גריבלדי בנחיתתם בחופי סיציליה. תורת מרכס ואנגלס, הידועה בשם "הסוציאליזם המדעי" הונחה ביסודה של מהפכת אוקטובר ברוסיה. תקופה, תקופה ומהפכותיה; ובכל תקופה קדם הרעיון למעש.
גם בעמנו וגם בדורינו קדמה תורת המרד למבצע התקוממות. הרצל, נורדוי, ז'בוטינסקי, היו "האנציקלופדיסטים" של מהפכת ישראל הגדולה. הם חנכו הן את מפרי השממה והן את כובשי הבסטיליה בציון. אולם ייחודו של זאב ז'בוטינסקי הוא בכך, שהוא הינו אבי התיאוריה המהפכנית ואבי המעשה המודרני כאחד.
ב.
בשלושה עיקרים הניח זאב ז'בוטינסקי את היסוד להלכת המרד העברי: בקריאה לחיסול הגולה, בהחייאת החזון של המדינה העברית וביצירת הרעיון של כח עברי.
לא מיד הגיע ז'בוטינסקי למרידתו הטוטאלית בקיום הגלותי על תפועותיו השונות והמשונות; ועידת הלסינגפורס הייתה מעין תחנת-ביניים, אשר המעבר עליה היה אולי מכריע בהתפתחותו הרעיונית בשטח זה. עובדה היא שדווקא מחברה הראשי של תכנית "הזכויות הלאומיות של המיעוט היהודי" היה לנושאו הראשון של דגל האנטי-גלותיות. ז'בוטינסקי מרד וציווה למרוד בעיקום הגלותי ובעצם הקיום הגלותי. מכאן מלחמתו להמרת שפת הגולה בשפת המולדת, מלחמה שנחשבה לדון-קישוטית לא רק גם בעיני "הריאליסטים" הציוניים, הדו"חים, כרגיל, בשצף-קצף, כל רעיון חדש, בכדי לקבלו ברבות הימים ולטעון – שוב בשצף קצף – כי זהו רעיונם מימים ימימה.
מכאן מלחמתו נגד הנימוסים – או חוסר הנימוסים – שהתרחשו בעם, בעקבות הקיום – לא קיום על בלימה של אדמת נכר; מכאן הטפתו להליכות "הדר", לחידוש הנימוסים הטובים בישראל, ליצרת יחסים בין אדם וחברו, שיהיו ראויים לעם עתיק, נושא תרבות ואור בקרב הגויים. מכאן – לבסוף – קריאתו לחיסול הגולה, לפינוי הגדול, שהיה צריך להקדים את השואה הגדולה. גם קריאתו זו לא נשמעה בזמנה. ז'בוטינסקי היה, כמו במקרים הקודמים, לוחם גלמוד, העומד על בריקאדה עזובה, המוקפת ומותקפת מכל עבר. והתוצאה הייתה, כי לא היהודים חיסלו את גלות אירופה, כי אם גלות אירופה "ההר-געשית" חיסלה את יהודיה.
בלעדי המרידה בקיום הגולה, לא היה קם מרד בציון. המרד היה מותנה בשיבה הנפשית לאדמת המולדת – ולא בעליה פיסית בלבד – ושיבה נפשית זו היתה מותנית בעזיבה הנפשית של הגולה ולא רק בנטישתה הפיסית. אין משיגים חרות מדינית, ואף אין נלחמים לה, אלא אם כן הושגה קודם לכן החרות הנפשית. זאב ז'בוטינסקי לימד את דורנו למרוד, ללא סייג, במורשת הגולה; הוא החזיר לו את החרות הנפשית והקים על-ידי כך את בסיס הבסיסים למלחמת החרות.
ג.
המלאך השולט בעמנו שלטון בלי מצרים, הוא מלאך השכחה. לפעמים הוא מיטיב עמנו: כלום יכולנו להתקיים אלמלא הסגולה לשכוח? אולם לעתים הוא מרבה להרע לנו. בין כנפיו הרחבים משתחקת האמת והעם שוכח את לקח העבר, לקח, שהוא כה דרוש למען בחירת הדרך – או האנשים – בעתיד. חובה להזכיר לאזרחי המדינה העברית, וביחוד לאזרחיה הצעירים, כי במשך י"ח שנים ניהל ז'בוטינסקי מלחמת איתנים ממש למען עצם הרעיון של מדינה עברית, נגד כל אלה העומדים היום בראש המדינה, החל מן הנשיא וגמור... בשר הבטחון. ציטטות? כל הקובץ הזה כולו היה צר מלהכילן.
עדויותיהם של ס"ר ויצמן ומר בן-גוריון בפני ועדת-פיל הידועה (בשנת 1937!) העדויות הרשמיות האחרונות נגד המדינה העברית מעידות כמאה עדים.
אם תקראו את העדויות בפני הועדות ואת ההודעות מעל הבמות אז תבינו, איזו מהפכה כבירה חולל ז'בוטינסקי, בהעלותו מתהום הנשיה והשכחה את רעיון הרבונות הממלכתית העברית. האיך היינו יכולים להלחם נגד משעבד, בלעדי הרעיון הזה? איך היינו יכולים לעמוד נגד צר ואויב, אלמלא הכוחות הטמירים אשר חזון המדינה העצמאית – חידוש ימינו כקדם – מעיר או יוצר במעמקי נפשה של האומה? מלחמה למען המדינה העברית לא הייתה מתחוללת והמדינה לא הייתה קמה, אלמלא רעיון המדינה, שז'בוטינסקי הגה והורה והחדיר והעמיק, עד שהיה, על-אף מורדי הא"ר, לנחלת הכלל.
ד.
חוסר כוח עברי הדריך את מנוחתו של ז'בוטינסקי משחר נעוריו ועד יומו האחרון עלי אדמות. בתקופת "אדם לאדם כזאב" ועד לקריאה שחוברה (אך לא פורסמה) על-סף מלחמת העולם השניה, הקריאה לנוער העברי להיפקד בשורות הצבא העתיד לקום, מאחר "שנוכחנו לדעת, כי אין דרך אחרת לכבוש את מולדתינו אלא בחרב" בכדי לסלול את הדרך להחדרת רעיון הצבאיות לישראל – העם היחידי בעולם שפורק מנשקו לחלוטין – היה צריך ז'בוטינסקי להסיר שני מכשולים עיקריים. הוא קם להסיר את חותם "האי-מוסריות", אשר "הפאציפיסטים" הכסילים הטביעו על המושג "כוח עברי". ז'בוטינסקי הוכיח, שלא קיום הכוח כי אם חוסר הכוח הוא בלתי-מוסרי; עם אשר על מצחו כתוב "הפקר" מזמין את הפורע, מצמיח פרעות ומרבה רע בעולמינו הרע. מאידך גיסא, היה ז'בוטינסקי נאלץ לסלך את אגדת "הבלתי אפשרי" שנדבקה לרעיון הכח העברי. מטיפי המוסר לא הסתפקו בגינוי הרעיון "המיליטריסטי", הם אף לעגו "לדמיונותיו". עם-בלי-מדינה – וכח צבאי? הכיצד? ז'בוטינסקי הוכיח כי התנאי המוקדם להקמת המדינה הוא הקמת הכוח וכשם שריאלי הוא רעיון המדינה בניגוד ל"ריאליסטים", כן מעשי הוא רעיון הכוח, בניגוד ל"פציפיסטים". כוונתו הייתה, ביחוד בתקופת חייו האחרונה, לא "להגנה עצמית", כי אם לכח צבאי ממשי. הוא היה אומנם יוצרה של 'ההגנה', אולם, בניגוד לשבויי השיגרא, ידע ללמוד וללמד מן הניסיון. מפיו שמעתי את הסברה: "הגנה עצמית היא בתקופתינו חימרה (חלום-מדוחים) פרעות בישראל נעשות בדרך-כלל בסיוע השלטונות הנכרים; אי-אפשר להדוף התקפות מאורגנות כאלטו בדרכי ההגנה המסורתית; דרוש לנו כח צבאי ראוי לשמו..."
ה.
המאציני של המהפכה העברית היה גם לגאריבלדי שלה. ז'בוטינסקי הניח את היסוד המשולש להלכה המהפכנית, אבל מיד יצא אל עמו עם לעשות מעש. הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הכח העברי הראשון מימי בר-כוכבא, שנלחם – אמנם במסגרת נכרית – על אדמת המולדת; הגנת ירושלים, בפרוע פרעות בציון בשנת תר"פ; עכו; בית"ר; הארגון הצבאי הלאומי ופעולות ההתקפה הראשונות שלו, שביצעו בפקודיו של דוד רזיאל, פעולות המלחמה הראשונות מימי בר-כוכבא, שנעשו, הפעם במסגרת עברית על אדמת המולדת – זאת מסכת המעשים המרדניים, שנוספה על משנתו המהפכנית של זאב ז'בוטינסקי, מעשים אלה הצמיחו את "המעש הגדול והאכזר", במרוד יהודה במשעבדה ובקום ישראל להלחם בקמים עליו...
אדירים הם מפרספקטיבה היסטורית, המעשים הללו. ואולם גדול המעשים המרדניים של ז'בוטינסקי הם אולי – חייו הוא. הדוגמא האישית שהקרינה מהם לקרוב ולרחוק; דוגמת האיש העשוי לבלי-חת, המוכן לעמוד יחיד מול רבים, ואף נגד כולם; דוגמת המורד הבלתי נכנע, המעדיף רעב על עושר, רדיפות על נוחיות, בית-סוהר על סאלון, ענויים על מחיאות כפיים. אם הראשונים קשורים במלחמה למען האמת, והאחרונים כרוכים בכניעה לשקר - דוגמא זו שופעת פרומיתאי, היא היא שהקים לנו את משפחת המתקוממים, את דור הבלתי-נכנעים את יורדי המחתרת ועלי הגרדום, את מוחצי האויב ומנצחי המוות.
דורות יחלפו, תיעלם הקנאה הקטנה, תעבור השנאה הגדולה, ואז... אם לבנה תספר: "בשלוט הבריטים במולדת, בשלוט הגרמנים בגולה, קמו הגויים להכחידיני, ולא היה מציל – והנה, בני, מרד בישראל, מרד גדול – המשעבד גורש, המולדת שוחררה, באה המלחמה הגדולה..." ובספר האם את אגדת חייהם ומותם של המורדים הלוחמים, מעלה את שמו ואת אגדת חייו של אביהם – האלמוות.
