אבי המרד העברי

גם בעמנו וגם בדורינו קדמה תורת המרד למבצע התקוממות. הרצל, נורדוי, ז'בוטינסקי, היו "האנציקלופדיסטים" של מהפכת ישראל הגדולה. הם חנכו הן את מפרי השממה והן את כובשי הבסטיליה בציון. אולם ייחודו של זאב ז'בוטינסקי הוא בכך, שהוא הינו אבי התיאוריה המהפכנית ואבי המעשה המודרני כאחד.

בשלושה עיקרים הניח זאב ז'בוטינסקי את היסוד להלכת המרד העברי: בקריאה לחיסול הגולה, בהחייאת החזון של המדינה העברית וביצירת הרעיון של כח עברי.... ז'בוטינסקי מרד וציווה למרוד בעיקום הגלותי ובעצם הקיום הגלותי. מכאן מלחמתו להמרת שפת הגולה בשפת המולדת, מלחמה שנחשבה לדון-קישוטית לא רק גם בעיני "הריאליסטים" הציוניים, הדו"חים, כרגיל, בשצף-קצף, כל רעיון חדש, בכדי לקבלו ברבות הימים ולטעון – שוב בשצף קצף – כי זהו רעיונם מימים ימימה.
מכאן מלחמתו נגד הנימוסים – או חוסר הנימוסים- שהתרחשו בעם, בעקבות הקיום- לא קיום על בלימה של אדמת נכר; מכאן הטפתו להליכות "הדר", לחידוש הנימוסים הטובים בישראל, ליצרת יחסים בין אדם וחברו, שיהיו ראויים לעם עתיק, נושא תרבות ואר בקרב הגויים. מכאן – לבסוף – קריאתו לחיסול הגולה, לפינוי הגדול, שהיה צריך להקדים את השואה הגדולה. גם קריאתו זו לא נשמעה בזמנה. ז'בוטינסקי היה, כמו במקרים הקודמים, לוחם גלמוד, העומד על בריקאדה עזובה, המוקפת ומותקפת מכל עבר. והתוצאה הייתה, כי לא היהודים חיסלו את גלות אירופה, כי אם גלות אירופה "ההר-געשית" חיסלה את יהודיה.
בלעדי המרידה בקיום הגולה, לא היה קם מרד בציון. המרד היה מותנה בשיבה הנפשית לאדמת המולדת – ולא בעליה פיסית בלבד – ושיבה נפשית זו היתה מותנית בעזיבה הנפשית של הגולה ולא רק בנטישתה הפיסית.

חובה להזכיר לאזרחי המדינה העברית, וביחוד לאזרחיה הצעירים, כי במשך י"ח שנים ניהל ז'בוטינסקי מלחמת איתנים ממש למען עצם הרעיון של מדינה עברית, נגד כל אלה העומדים היום בראש המדינה, החל מן הנשיא וגמור... בשר הבטחון. ציטטות? כל הקובץ הזה כולו היה צר מלהכילן... אם תקראו את העדויות בפני הועדות ואת ההודעות מעל הבמות אז תבינו, איזו מהפכה כבירה חולל ז'בוטינסקי, בהעלותו מתהום הנשיה והשכחה את רעיון הרבונות הממלכתית העברית

חוסר כוח עברי הדריך את מנוחתו של ז'בוטינסקי משחר נעוריו ועד יומו האחרון עלי אדמות. בתקופת "אדם לאדם כזאב" ועד לקריאה שחוברה (אך לא פורסמה) על-סף מלחמת העולם השניה, הקריאה לנוער העברי להיפקד בשורות הצבא העתיד לקום, מאחר "שנוכחנו לדעת, כי אין דרך אחרת לכבוש את מולדתינו אלא בחרב" בכדי לסלול את הדרך להחדרת רעיון הצבאיות לישראל – העם היחידי בעולם שפורק מנשקו לחלוטין – היה צריך ז'בוטינסקי להסיר שני מכשולים עיקריים. הוא קם להסיר את חותם "האי-מוסריות", אשר "הפאציפיסטים" הכסילים הטביעו על המושג "כוח עברי". ז'בוטינסקי הוכיח, שלא קיום הכוח כי אם חוסר הכוח הוא בלתי-מוסרי; עם אשר על מצחו כתוב "הפקר" מזמין את הפורע, מצמיח פרעות ומרבה רע בעולמינו הרע. מאידך גיסא, היה ז'בוטינסקי נאלץ לסלך את אגדת "הבלתי אפשרי" שנדבקה לרעיון הכח העברי. מטיפי המוסר לא הסתפקו בגינוי הרעיון "המיליטריסטי", הם אף לעגו "לדמיונותיו". עם-בלי-מדינה – וכח צבאי? הכיצד? ז'בוטינסקי הוכיח כי התנאי המוקדם להקמת המדינה הוא הקמת הכוח

המאציני של המהפכה העברית היה גם לגארילבוי שלה. ז'בוטינסקי הניח את היסוד המשולש להלכה המהפכנית, אבל מיד יצא אל עמו עם לעשות מעש. הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הכח העברי הראשון מימי בר-כוכבא, שנלחם – אמנם במסגרת נכרית – על אדמת המולדת;... אדירים הם מפרספקטיבה היסטורית, המעשים הללו. ואולם גדול המעשים המרדניים של ז'בוטינסקי הם אולי – חייו הוא. הדוגמא האישית שהקרינה מהם לקרוב ולרחוק; דוגמת האיש העשוי לבלי-חת, המוכן לעמוד יחיד מול רבים, ואף נגד כולם; דוגמת המורד הבלתי נכנע, המעדיף רעב על עושר, רדיפות על נוחיות, בית-סוהר על סאלון, ענויים על מחיאות כפיים.