מוסד חדש – רמטכ"לים לשעבר

א.

אימפריום, בשפת רומי העתיקה, פירושו, לא כמו בימינו, מעצמה חובקת זרועות עולם, אלא, בפשטות, שלטון. על משקל זה ניתן לומר כי ראש הממשלה דאתמול סובל מאימפריטיס. זוהי, אם המדובר בו, מחלה מוזרה מאד. היא נובעת, באורח פראדוכסלי, משובע וממחסור גם יחד. על פי כל המבחנים האנושיים, חייב היה אדם בגילו, אחרי שנים כה מרובות של שררה, להיות שבע שלטון. אבל נראה, כי אין ראש מפא"י אלא שבע רוגז. חודשים מספר של חוסר נגידות מוציאים אותו מן הכלים ומדידים את שנתו, לא פחות מטעותו בשלהי 1953.

חריפות האימפריטיס באה לידי ביטוי קיצוני מובהק בהצהרתו הפומבית, כיצד לעצב, דוקא השתא, את היחסים בין ישראל הדו־מיליונית ובין סין השבע־מאות־מיליונית. שאלת היחסים הללו אינה נותנת מנוח לראש הממשלה לשעבר. הוא שש להשיב עליה מיד לאחר בעית הבעיות. הלא היא שיטת הבחירות בישראל. הוא עץ לעוץ לממשלה דהיום כי היא תזמין – מיד! – משלחת רשמית מבירת הצפון, פקין. האין תביעה זו, שלא נמסרה, במכתב סגור או בטלפון חסוי, לראש הממשלה, או לשרת החוץ, אלא ניתנה לפרסום ארצי ועולמי – מוזרה במקצת?

מר בן־גוריון עמד בראש ממשלותיו שלוש עשרה שנה תמימות. לפני שבוע הוא הסביר לעתונאי עברון, ועל ידו לכל בית ישראל, כי יש לו "שגעון סיני" כבר שנים רבות. ניחא. אבל מדוע לא פעל אצלו השעון הלזה בימים, בהם שיגור הזמנות למשלחות למיניהן היה בידו? אמר שקספיר: בשגעון הזה יש שיטה. אבל כפי הנראה אין אמרתו של הגאון מסטרדפורד חלה על שגעונות סיניים. בהם אין שום שיטה. מתי נעשתה הבעיה הסינית מכרעת לשלום במזרח התיכון וגורלית לעתידה של מדינת ישראל? הווה אומר: לא עד הקיץ הלוהט של שנת 1963, אלא באביב הגשום של שנת 1964.

התקפת האוריינטציה הסינית הפתאומית מענינת ומוזרה במיוחד, אם נזכור כי ראש הממשלה "הגרוע יותר" טען בשעתו, לא בשיחה מלונית אלא מעל במת הכנסת, כי, במסגרת האחריות המשותפת לממשלה, הוא הנושא באחריות עליונה על מדיניות החוץ של ישראל. מילא, המסגרת. ראינו, גם בשבועות האחרונים, כיצד, בשעת מבחן, נופלים חישוקיה ככלי אין חפץ בו. שר החקלאות מסר הודעה רשמית מזיקה בתכלית. ראש הממשלה, אמנם גינה אותה כביטוי לחוסר שיקול מדיני או לתגובה בעידנא דריתחא, אבל הממשלה לא סיקה שום מסקנות, לא כלפי השר אשר דיבר בשמה ולא כלפי עצמה, האחראית בצוותא עמו בפני בית הנבחרים.

אולם אחריות עליונה אינן מילים סתמיות בדומה למסגרת, המתפוררת עם כל נגיעה. הן קובעות סמכות הכרעה אישית, אשר, אמנם לא הוענקה על פי חוק ומשום כך אינה כדין, אבל ניטלה על ידי מי שטוען לה ביומרנות שבפרהסיה. האם, איפוא, קשה היה לבעל האחריות העליונה, כדבריו, לשלוח הזמנה אדיבה למר צ'ו־אן־לאי או לפחות לבקשו, אם טרדותיו לא יאפשרו לו לבקר בישראל, לשגר אלינו כמה מעמיתיו? משום מה לא יצאה מעולם הזמנה, או בקשה מעין זו, מירושלים לפקין. אך עתה, בבוקר עבות אחד, הגיענו קול מטבריה לאמור: הזמינו מיד משלחת רשמית שתבוא מסין לישראל.

ולא אבה המצווה לשאול את עצמו, מה בתנאים הקיימים, עלולה להיות תשובתה של סין. פלא. שמעתי כי מר בן־גוריון אוהב בשעות הפנאי שלו, לשחק אשקוקי. הוא בודאי יודע, כי במשחק שכלי זה מושכל ראשון הוא, כי אין זה מספיק להזיז כלי, אלא חובה לחשב, מה תהיה, או עלולה להיות, תגובתו של הצד, המוזמן למהלך נגדי. אשקוקאים גדולים מחשבים ארבעה, חמישה ואפילו יותר מהלכים יזומים, נגדיים וחוזר חלילה. אבל מי שאינו מחשב לפחות שני מהלכים, של הפותח ושל המגיב, הרי הוא – ייסלח על הביטוי המאומץ – פרטץ' גמור. כך באשקוקי, וכן במדיניות.

נניח, כי עצתו הפומבית של ראש הממשלה לשעבר, אשר במשך שנים שמר את השגעון הסיני לעצמו, מתקבלת על דעת ראש הממשלה דהיום והזמנה רשמית לשיגור משלחת ממלכתית יוצאת מירושלים לפקין. כלום כה קשה לשער, מה היתה תשובתם של המוזמנים? סין נמנעה עד היום לשגר נציג דיפלומטי לישראל. בועידות בין־לאומיות שונות מצטרפים דובריה להכרזות האויליות, לפיהן מדינתנו הורתו באימפריאליזם לידתה בקנוניתו ותכלית קיומה לשמש מכשירו. על כך כמובן יש להצטער ומאפשרות שינוי אין להתייאש. אבל כל עוד לא חל השינוי המקווה, הן ברור לכל בר דעת, כי סין תסרב לשגר משלחת רשמית למדינת ישראל, או לא היתה משיבה כלל להזמנתה. או המדינה הזמינה סירוב? מדוע אנו צריכים, מתוך רפלקס מאוחר של סינומניה להשפיל את עצמנו? לקושיות אלו אין אלא הסבא אחד. לפנינו תופעת מחלת שלטון שאיננו. צריך להזמין משלחת סינית רשמית, וללא דיחוי. במלים אחרות, האיש שאומר כך, מבלי להתחשב בתוצאות, סובר, כי הוא עודנו מוסמך, או צריך, לצוות.

ב.

הביטוי השני לגעגועי השיבה, הנוראים בכרסומם, הוא בהיטפלות העונתית במחודשת לשיטת הבחירות בישראל. ודאי, אין שלול משום איש את זכותו האזרחית להעלות גירה שיטתית, אפילו היא צבועה. ראש מפא"י טוען, כי מחמת שיטת הבחירות הקיימת מכתיב המיעוט את רצונו לרוב. האמת הפשוטה היא, כי זהו בדיוק הדבר אליו שואף מר בן־גוריון. כל ילד לעשות את החשבון מה היו, מבחינת מפא"י, התוצאות, לא היתה מתקבלת ההצעה הנודעת לחלק את המדינה למאה ועשרים איזורים, אשר לכל אחד מהם יבחר, על פי שיטת הפלורליות, כלומר לא ברוב אלא במספר הקולות הגדול יותר, את נציגו לכנסת. על פי שיטה זו, נוכח רבוי המועמדים הבלתי נמנע, היתה מפלגת שליש, או אפילו רבע, נוטלת את הרוב המכריע של המנדאטים. מפא"י, אשר עם כל אמצעי הלחץ שבידה, מעולם לא השיגה במדינה אלא קצת יותר משליש הקולות, היתה מקבלת, על פי השיטה האיזורית, בין שמונים עד מאה מתוך מאה ועשרים מנדאטים לכנסת. ואז מיעוט בעם, על ידי רוב מלאכותי בפרלמנט, היה מכתיב את רצונו לרוב המכריע של בני העם הזה. לכך ייקרא דמוקרטיה מתוקנת.

היום אין עוד ספק, כי התוצאה הראשונה של הפוטש האזרחי הזה, היתה דחיית בחירות לכנסת. אמנם חוק יסוד: הכנסת קובע, כי הבחירות הכלליות תתקיימנה כל ארבע שנים. אבל סעיף זה בחוק אפשר לשנותו על ידי חוק אחר. זהו, כמובן, ההבדל בין הסתדרות העובדים, על חוקתה המופרת, לבין בית הנבחרים, בו החלט האינה מספקת, אלא דרוש חוק. אבל גם חוק אפשר לקבל, אם יש מאחוריו רוב. היום אין למפא"י אלא קצת יותר משליש הנציגים בכנסת, בין שני השלישים הנותרים אין שום גורם, המוכן לתת ידו במעל הארכת תקופת כהונתה של הכנסת. אבל לו למפא"י היה רוב מוחלט בבית הנבחרים, את מי היא היתה שואלת, במי ובמה היתה מתחשבת? את מי שאלה, ובמה התחשבה, בהסתדרות העובדים? חוק, היתה טוענת, הוא חוק. הרוב החליט. כבד רצונו. והבחירות לכנסת על פי חוק, שהיה מתקבל לפי כל כללי התקנון, היו נדחות, גם מפרק לפרק, והיו מתקיימות פעם בחמש או בשש או אולי בשבע שנים. לפי הצורך. של מפא"י, כמובן. איך אמר דוברה בוועד הפועל של "ההסתדרות"? דימוקרטיה, טען, אינה מתבטאת רק בסעיפים כתובים, אלא גם בתחושת המציאות. לא אכחד, כי נאלץ הייתי לעשות מאמץ אינטלקטואלי מיוחד, כדי להבין את הפילוסופיה העמוקה הזאת. אודה, אף אם אבוש, כי לא הצלחתי ולא הבנתי. אבל דבר אחד הוא ברור לחלוטין. בעיני מפא"י תחושת המציאות היא בידי מי שחש כי יש מאחוריו לרוב הדרוש, כדי להתעלם מן הסעיפים החקוקים, או כדי לשנותם. דימוקרטיה של תחושה שכזאת. את השאר עושים קבלני הקולות למיניהם.

זוהי מהותה ותכליתה של שיטת הבחירות האיזוריות בישראל. אבל מנהיגה של מפא"י יודע, כי בכנסת החמישית, אשר הוא עזבה לא בלי השפעתנו, אין לו כל סיכוי להשיג את מבוקשו של הפיכת מיעוט לרוב. אמנם, בכנסת הרביעית, זו שכיהנה מנובמבר 1959 עד אוגוסט 1961, התהלל מר בן־גוריון, כי ימיה של שיטת הבחירות הקיימת הם ספורים. אבל שוא דיבר. הכנסת הקודמת החליטה על התפזרותה בעקבות הגילויים על פרשת לבון. בכנסת החמישית, המכהנת, אין למפא"י, יחד עם ערבייה, אלא ארבעים וששה קולות. כדי לשנות, על ידי חוק, את הסעיף, הקובע את שיטת הבחירות, דרושים לפחות ששים ואחד קולות. לאחר החלטתו של מרכז המפלגה הליברלית, בה אנו רצינו גם אם התפרשה כמכוונת נגדנו, אין עוד גורם בכנסת, היכול, או המוכן, לספק את חמישה עשר הקולות, החסרים לביצוע התרמית של בחירות איזוריות – רבועיות. למה, איפוא, התעורר לפתע הפורש משדה בוקר לטעון שוב לשינוי שיטת הבחירות?

גם לכך אין אלא הסבר אחד. חולה השלטון מתעתד כבר היום לשוב לראשותה של רשימת המועמדים של מפלגתו בבחירות הבאות, כדי לנסות ממנה לקפוץ ולחזור לראשות הממשלה. עוד הוא מכהן בתפקידו, הזדרז מנהיגה של מפא"י, להודיע ברבים, כי הוא, ולא מר שרת, על סף הבחירות לכנסת השלישית, יעמוד בראש הממשלה החדשה. כאשר הורמו, במידה של תמיהה, גבות עינים, נאמר לציבור, כי אין זה אלא דבר טבעי. אולי. האם זה היה טאקטי, שאלה אחרת היא.

היום המדובר הוא לא בטאקט אלא בטאקטיקה. את שיטת הבחירות אי אפשר לשנות בכנסת החמישית. אבל אפשר לנסות לעשות ממנה בעיה, איסיסו בלעז, בבחירות לכנסת השישית. אם כך יהיה, שוב טבעי יהיה, כאשר הלוחם לשינוי יתייצב בראש המערכה לביצועו. ואז סלולה הדרך להכרזה מימי הקיץ של שנת 1955. אימפריטיס. זה אינו שגעון סיני. ובו דוקא יש שיטה. אבל בגיל כזה!

ג.

כדי לפתוח במערכה מוקדמת, הודיע ראש הממשלה ושר הבטחון לשעבר, כי הוא יפעיל, בין יתר הגורמים, את הרמטכ"לים הקודמים של צבאנו. הזמנה פומבית זו, ובמידת הנכונות להיענות לה, לא יכלו אלא לעורר תמיהה מהולה בצער. מובן מאליו שכל אזרח זכאי לחוות דעתו ולהטיל השפעתו למען שיטת בחירות זו או אחרת. מפקד צבאי, משפשט מדיו, אינו יכול, ואינו צריך, להיות יוצר מכלל זה. אבל אין להכחיש, כי יש איזה פגם, אולי יותר מאסטטי, בדיבור על הפעלת רמטכ"לים לשעבר. האם יש, או הוקם לנו מוסד כזה?

שר הבטחון הוא, בתוקף תפקידו, הממונה האזרחי על ראש המטה הכללי של הצבא. כלום יווצר לנו תקדים, שכל שר בטחון יפעיל את הרמטכ"ל או הרמטכ"לים (לשעבר) "שלו" למען מטרותיו הפוליטיות המפלגתיות? ואיך זה קורה, כפי שמתברר בדיעבד, שכל הרמטכ"לים הם בדעה אחת בענין, הנוגע למדיניות פנימית, והוא שנוי במחלוקת מתמדת וחריפה בין המפלגות? ומדוע זה קורה, כפי שניתן לו לרושם להווצר, כי דעתם הפוליטית האחידה של הרמטכ"לים זהה עם זו של שר הבטחון, אשר מינה אותם?

לאחרונה נתגלה לצבור כולו, כי אפילו בענינים מקצועיים, צבאיים, לא היתה דעתם של מפקדי צבאנו, כל עוד עמדו בראשו, זהה עם השקפתו של הממונה עליהם; קל וחומר בענינים שהם מחוץ לתפקידם הצבאי. מתי הספיקו מפקדינו הראשיים, אשר גם אחר תום שירותם הצבאי, אינם עוסקים כלל, חוץ מאחד, בפוליטיקה, ללמוד כדבעי את הבעיה הפוליטית של שיטת הבחירות ולהגיע, כולם כאחד, למסקנה, כי השיטה הדימוקרטית ביותר היא זו בה רוצה שר הבטחון לשעבר? האין זה מוזר במקצת שבין ששת הרמטכ"לים לשעבר לא נמצא אפילו אחד שיאמר ואני, כאזרח בן חורין, חושב כי שיטת הבחירות הכלליות, הארציות והיחסיות, היא הדימוקרטית והצודקת, ולא השיטה, אשר תיתן למיעוט יחסי בעם רוב מוחלט בבית הנבחרים? האם דווקא לאחר שפשטו את המדים, תקום ביניהם אוניפורמיות?

הנסיון להפעיל את הרמטכ"לים של הצבא, שבו משרתים כל בנינו, לטובת עמדתה של מפלגת השליש, כנגד עמדתם של שני שלישישם בעם, יש בו ניצול בדיעבד של השפעת הממונות הממלכתית עליהם, והוא פגום מעיקרו. אך יורשה לי להוסיף, עם כל הכבוד והחיבה, כי הנכונות להיענות לנסיון זה, היא עוד יותר מצערת. אדרבא, אם מפקדינו לשעבר רוצים להיות פעילים בחיים הפוליטיים, יבחרו נא במפלגה, אליה נוטה ליבם ושכלם, ויפעלו. אבל אין הם צריכים להופיע בפני הציבור, כרמטכ"לים לשעבר, עם כל היקר הכרוך בתואר זה, המוסיפים להיות א־פוליטיים, מצד אחד, ולתת לעצמם, מאידך, להיות מופעלים בענין הפוליטי המרכזי, אשר ביחס אליו יש לכולם כביכול, במקרה כמובן, דיעה אחת עם ראש מפא"י.

ד.

עלי לציין, כי את הדברים האלה, או דומים להם, עמדתי לכתוב לפני שבוע במאמר המוכתר כדלעיל. אך ביום חמישי שעבר, לא היית בקו הבריאות. ידידי העורך עשה עמדי חסד והסכים לדחות את פרסום הרשומה לשבוע זה. אבל בין יום ה' לבין הבא אחריו התרחשו מאורעות, אשר, אמנם לא נתנו עילה לשנות את הכותרת, אך שיוו לה משמעות חדשה. מר בן־גוריון ניסה בתחילה להקים מעין מוסד של הרמטכ"לים לשעבר לשיטתו בבחירות, אולם עד שהקימו, הוא הספיק לקוממו, תרתי משמע.

ערב כתיבת שורות אלו נתפרסם מכתב "לרמטכ"לי צה"ל ממלחמת הקוממיות ועד היום הזה". מכתב חוזר. אין זו אגרת, בתוכן שונה או אפילו בנוסח זהה, לאזרחים מר דורי, מר ידין, מר מקלף, מר... מר לסקוב ומר צור. הפניה המועתקת היא לכולם כאחד. עתה עלי לפענח את שלוש הנקודות המופיעות במשפט הקודם לאחרון. היה כדאי לדעת, אם המכתב החוזר, לכל הרמטכ"לים לשעבר, בו נאמר, כי מר משה דיין היה הרמטכ"ל המלחמתי (ההדגשה במקור) הטוב ביותר, נשלח גם לשר החקלאות. על פי הכתובת הקיבוצית, הוא צריך היה להגיע אליו: מכל מקום, הוא הגיע לו.

האגרת הזאת, וההודעות שקדמו לה, מוכיחות, מעל לכל, כי האמת עולה, אפילו מצידי הדרכים. מאז קום המדינה טענו אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, כי, עם הסרת המכשול העיקרי מדרך האומה, הלא הוא השלטון הנכרי, שהוכה וסולק על ידי המחתרת המשתחררת, קמה לו לישראל שעת כושר היסטורית לרשת את ארץ אבותיו כולה, וכי במלחמת המגן, על העצמאות שנכבשה, בקיץ שנת 1949, יכלה האומה הלוחמת והמנצחת לקרוא דרור לארץ ישראל לפחות עד לירדן. במשך שנים רבות, לא אבה איש לאשר את דברינו אלה, הכתובים גם במסמך הרשמי ששמו דברי הכנסת. ואילו ראש מפא"י השמיע בשעתו את הטענה הנלעגת, לא הצבאית, של רמטכ"ל טוב יותר, אלא הפוליטית כביכול, לפיה לו היינו מוסיפים לכבוש, היינו מכניסים עצמנו תחת עול השעבוד של ממשלה ערבית דווקא. חמש עשרה שנה חלפו מאז. והנה רובם של מפקדי צבאנו הבכירים מאשרים את אשר אמרנו, אנחנו לבדנו, בראשית התקומה. אין זו נחמה, אפילו לא פורתא, על אבדן ירושלים ועמק איילון, בית לחם וחברון. אבל יש בכך הוכחה מטיבה, כי הקורסים הקצרים למיניהם, אין להם אריכות ימים גם בישראל.

באשר ללטרון, הוא עמק אילון, לעולם לא אשכח את הבעת פניו של יגאל ידין שעה שנפגשנו בביתו של יאן מן ההגנה, להתיעצות דחופה. קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי עמיחי פאגלין, הוא גדעון המחתרתי, ואני שמענו מפיו של קצין המבצעים למטה ההגנה (צבא ישראל עדיין לא הוקם) על המצב בחזית לטרון. המצב שם הוא חמור ביותר, אמר יגאל, ומעיניו בקעה דאגה אשר רק מי שהתנסה באחריות הנוראה לחיי אדם ולגורל המערכה, יכול להבין אותה. לפיכך עמד על כך, כי יחידה מיחידות האצ"ל, שעמדו בחזיתות השונות, תצא ללא דיחוי להתקפה חזיתית על רמלה. לא כיבוש העיר הוא עתה העיקר, הסביר, אלא משיכת כוחות הלגיון הערבי מחזית לטרון.

עשינו כפי שנתבענו על ידי אחים לנשק. גם בחזית לטרון וגם בחזית רמלה נשפך דם הלוחמים העבריים, על נשקם הדל, לרוב. אבל כעבור שנה עמד מי שהתערב "בענינים טאקטיים" על במת הכנסת, והתהולל והתעלל וצעק: איפה היו אנשי אצ"ל? בדרך לירושלים לא ראיתים. לטרון ורמלה לא היו, כפי הנראה, בנתיבו של הלוחם העברי לירושלים, או בדרכו של האויב לעבר תל־אביב.

אולם בכל הויכוח הזה, בין שר בטחון מתנשא מסלף ועולב, לבין רמטכ"לים הנפגעים בכבודם הצבאי, ישנו עוד לקח מוסרי חשוב. כאשר אותו שר היה פוגע ברגשות העמוקים ביותר של לוחמים עברים, בנסותו, בהבל פיו, לשלול מהם את הכרת פעלם ואת זכות קורבנם, היו כאלה, לאו דוקא מעטים, אשר אמרו: מה יש? מה הוא אמר לכם? מה כי רגשתם?

עתה, צאו וראו, רבותי המטיפים. אמנם כן, ראש הממשלה לשעבר אמר, מבחינת הרגשתם ומעמדם של הרמטכ"לים לשעבר, דברים פוגעים וקשים, אבל מה הוא אמר, בהיותו עדיין במלוא הסמכות הממלכתית, לנו ולאחינו, עלינו ועל מלחמתנו? מה היא ההשוואה? ומה תוצאתה? השבוע רגזה הארץ וזעקה האומה. העתונות גינתה הרמטכ"לים התקוממו והטילו את האחריות על מי שניסה, בדרך בדוקה ואופיינית, להסירה משכמו ולהעמיסה עליהם. אולי עתה, מורינו ורבותינו, המפקדים ואזרחים, תבינו קצת יותר לרוחנו שלנו?