מבוא מאת מנחם בגין ספרו של ד"ר אליהו בן אלישר לקשר ההשמדה

ד"ר אליהו בן אלישר, אוד מוצל מן האש, אחד מילדי השואה, אשר בנס הצליחו לעלות ציונה, הוא חוקר מובהק של תקופת אסוננו הלאומי. הוא דאג לכך שגם הדורות הבאים יידעו כיצד האויב המשמיד החריב את יהדות אירופה, בעוד העולם יודע על תהליך ההשמדה של מיליוני יהודים – ומחריש. עבודתו בשטח זה היא רבת חשיבות, היסטורית וחינוכית.

עתה, זיכה אותנו ד"ר בן אלישר בספר על התקופה הנוראה הזאת בתולדות אירופה, העולם והעם היהודי.

יקרא נא כל איש בישראל את הספר הזה, לא רק למען ידיעת העבר שצריכה להיות מנת חלקו של כל יהודי, אלא גם למען לקחי העתיד. יש כאלה הלומדים מן השגיאות בהיסטוריה כיצד לחזור עליהן: חובתו של כל יהודי לאחר המר בנסיונותינו, בכל ימי קיומנו, הוא ללמוד מן השגיאות שנעשו בעבר – למען לא לחזור עליהן לעולם.

ולהלן, דברים אשר אני עצמי אמרתי וכתבתי על הנושא החי בליבותינו ומן הדין שלא ימוש מהם, אפילו יום אחד.

היה היתה יהדות. איכה השיגה בין המיצרים אויב משמיד, הרג ולא חמל. המית ולא הפסיק, רצח וחנק איש, אישה, זקן, ילד ויונק? אולי אין תשובה לשאלה זו. ואולי רבות מספור התשובות. נשתדל לברור שתי סיבות מבחוץ וארבע מבית.

הסיבה הראשונה, בוודאי המכרעת, היא באויב עצמו. יש ויש חיית טרף בלב האדם והיא מסוכנת מכל חיה המהלכת ביערות עד. לרשותה לא שיניים ולא ציפורניים אלא מדע, טכנולוגיה, מוח שטני, ממציא ומסיג לאחור ומטיל את אפלת הלילה על אנוש.

מימי מסדר נושאי הצלב בפרוסיה המזרחית, שהשמידו בחרבותיהם מליוני סלאבים כדי לפנות את הדרך בפני הכובש והרומס הגרמני, ועדי הצהרת הקיסר וילהלם כי ירמוס כל מתנגד בפרסות סוסו: דרך מרטין לותר, נושא הקדמה הרפורמי כביכול אשר ציווה להשמיד ללא רחם, לא רק כל איכר מורד אלא גם כל יהודי אומלל – לשרוף את בית הכנסת שלו ולשימו באורווה שם יבכה ויקרא לאלוהים כי עזבהו; ועד הסיסמה הרומית: הֶ"פ, הֶ"פ, Hep-Hierusalem Est Perdita שחזרה והדהדה בקרב העם הזה, ובאחד הימים הגיעה לאוזניו של עיתונאי צעיר ושמו תיאודור הרצל; ועד האפותיאוזה של החיה הבלונדית החופשייה מכל מעצור, של ניטשה: ועד קריאת ההמון המוסת צמא הדם – בכל הדורות האלה ובכל התקופות האלה טופחה חיית הטרף בלבו של הגרמני כלפי כל עם שעמד בדרכו, ובמיוחד כלפי עמנו שלנו.

הסיבה השנייה היא בעולם החיצוני. העולם דיבר על אלוהי הצדק אך סגד לבעל – לבעל הכוח. חלאת המין האנושי, שעלתה מן העולם התחתון של וינה שמלפני מלחמת העולם הראשונה ומפירות הדמים של מלחמה זו, כבשה לה עמדת כוח, הסיתה עם שלם, השתלטה עליו, הצליחה, והעולם כולו, התרבותי, הנאור, הרכין ראשו בפני חלאת אדם זאת.

ג'יימס מקדונלד היה ראש ממשלת בריטניה, סוציאליסט. והוא אמר כי מראשיתן, הוא לא נתן אמון בידיעות על פרעות בגרמניה; יתרה מזאת, הוא אף מבין היטב את אופין של הסיבות המיוחדות המתלוות אל מהפכה, והוא, ראש ממשלת בריטניה הלייבוריסטית, מבין גם את התנועה של גרמניה הצעירה שאין לו סיבה לבקר אותה.

לויד ג'ורג', הליברל הגדול, הארי במלחמת העולם הראשונה כותב לקורגן אוונס, כי הוא רוחש הערצה אישית עמוקה אל היטלר, והוא, לויד ג'ורג', "אך מייחל שאיש בעל איכות עליונה כזו יעמוד בימים אלה בראש ארצו שלו".

כך הם דיברו עליו, כך הם נסעו אליו, כך הם החניפו לו, כך הם סגדו לבעל, לבעל הכוח הפיסי הגס ביותר, אשר כמוהו לא היה בתולדות האנושות. וכך הם אפשרו לו, צעד אחרי צעד, לצבור עוד ועוד כוח, עוד ועוד מטוסים, עוד ועוד טנקים, עוד ועוד תותחים, עד אשר הם עצמם, כולם, בהפקירם להתעללותו עם אחד, חסר כל אמצעי הגנה הועמדו בפני אותה סכנה לא רק של שיעבוד אלא ברבות הימים, גם של כליה, ובנס, נס ההשגחה העליונה המוליכה את האנושות מעבר לתהומות, מעל למכשולים ולכשלונות אלי עולם של צדק וחרות, ניצלו הם, ועמם שארית פלטתנו.

והיו הסיבות מבית. הראשונה בהן, אולי המכרעת, הלא היא, כפי שנאמר בעברית שאולה, האֵיפה'איזם, או כפי שנאמר בשפה הישנה ה"דאַ־איגקייט". המנהיגים בישראל אשר לא רק בשנות העשרים אלא אף בשנות השלושים, ואפילו בשנת 1939, כשהברקים כבר הזהירו ממרחקים, והרעמים נשמעו ממש על יד הבית עוד אמרו למליוני היהודים באירופה המזרחית והמרכזית והדרומית: הישארו במקומותיכם. פה נולדתם. פה אתם יושבים אלף שנה. פה תוסיפו לחנך את ילדיכם. אל תצאו. אל תנוסו. מקום שם עמד ביתכם זה דורות, בו יוסיף לעמוד.

אל העם הזה, שלא כמנהיגים האלה, בא מורה הדור, ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, וקרא: הצילו נפשותיכם, צאו מגיא ההרגה, אחרת נדונותם. עד היום הזה מהדהדת באוזני, ועד יומי האחרון עלי אדמות אשמע את קריאת הנביא, הסר והזועם והפצוע אשר לשאגת אריה דמתה, בתוככי הגיטו היהודי בוורשה. כך הוא בא שנה שנה, הלך מעיר לעיר, מגיטו לגיטו וזעק: הצילו את נפשותיכם, פנו את המקום בו נדונותם. היו ששמעו, והיו שציוו שלא לשמוע.

והיתה סיבה שנייה מבית. היהודים, משבאה והתרגשה עליהם צרה, שאלה שגורה הייתה בפיהם והם עצמם השיבו עליה. השאלה הייתה: מה יגיד העולם? וואס וועט זאגען די וועלט? הכניסו אותנו לגיטו – ומה יאמר העולם? השפילונו עד דכא – ומה יאמר העולם? כך חזרו ושאלו. והתשובה העצמית הייתה: לא, זה יהיה בלתי אפשרי, כי הרי העולם לא ירשה, כלום יחריש העולם?

והם, יקירי נפשותינו האומללים, לא ידעו את אשר עוד בשנות השלושים כבר אמר העולם. מרטין גילוט וריצ'רד גוטט מספרים בספרם "הפייסנים", כי, "בשמוע אירופה כיצד גרמנים מתעללים בהם (ביהודים), היא, אירופה, לעתים תכופות צחקה". עוד עמד העולם הגדול על כנו התרבותי, עוד לא פשתה בעקבות המלחמה הכלל-אנושית קהות החושים, מול הדם הניגר, וכבר הועמד עם שלם בפני התעללות בהמתית מצד עם אחר. אך אירופה שמעה וצחקה. היהודים לא שמעו את הצחוק הזה. הם הוסיפו להאמין בעולם ולשאול את עצמם מה יגיד הוא. וישיבו: הוא לא יחריש ולא יתן. לכן נשארו במקום בו היו - ולא היו עוד.

הסיבה השלישית - שנאת הנשק. נכון, הנשק היה תמיד בידי עמים אחרים. אנחנו נתנו להם את החזון של אחרית הימים, אבל הם דוחים את הגשמתו מדור לדור, מתקופה לתקופה, העמים הוסיפו להחזיק נשק ולהשתמש בו. העם היחיד שפרק מעל עצמו כל נשק הוא העם שנתן לעמים אחרים את חזון אחרית הימים. הוא היה מוקף אויבים ומשנאים ורודפים ומלעיגים – ולא החזיק נשק. הנשק שאחרים השתמשו בו היה נשק דמים, נשק של רצח, נשק של עבדות. נשק של השמדה. עמנו ראה את הנשק הזה בידי משנאיו וגעלה נפשו בו. והוא בחל בו ובהם גם יחד, והחל לשנוא את הנשק בתור שכזה, זרק אותו ממנו והלאה, השליך אותו מעליו ואף לא רצה לשמוע עליו.

משבא זאב ז'בוטינסקי אל עמנו ואמר לו: משום שאין לך נשק ומשום שאין אתה יודע להשתמש בו, חרות וחתום על מצחך "הפקר" – קראו מנהיגים מוכים בסנוורים להטפתו זו בשם האווילי "מיליטאריזם". הם לא אבו להבחין בין נשק השמדה ובין נשק הצלה, בין נשק טומאה ובין נשק קדושה, בין נשק לזריעת מוות ובין נשק להבטחת הקיום, בין נשק השפלה ובין נשק כבוד. והלא כאלה הם החיים על ההבדלים הצפונים בהם. יש אש שורפת, ויש אש צורפת; יש מים מטביעים, ויש מים מטהרים. וכאלה הם שני הסוגים של אותן נשק לעבדות או לחרות, לטומאה או לקדושה. אבל היהודים, אחינו האומללים, בלבלו את שני הסוגים גם יחד, זרקו את הנשק. לו ידעו את חשיבותו, את הכרחיותו, היו בעוד מועד קונים, רוכשים, כובשים, מסתירים, קוברים כמה אלפים ורבבות של יחידות נשק – עד בוא יום הפקודה. ובבוא היום, המר והנמהר, ואויב משמיד פורץ למושבותיהם, היו מוציאים את הנשק מן הבורות ומתחת לרצפות והיו קמים על מכריתיהם והיו מצילים, לאלפים ולרבבות את נפשותיהם והיו עושים שפטים בשופכי דמם. אך משלא החזיקו ולא רצו להחזיק בנשק, משלא למדו ולא רצו ללמוד איך להשתמש בו, עמדו חסרי כל הגנה והלכו אל הנהרות ואל הבורות ואל הכבשנים, עד לרגע שלפני האחרון, ללא כל התנגדות.

הסיבה הרביעית, הלא היא הרתיעה בפני סיכון החיים. אהבו אחינו היהודים את החיים, אהבת אמת אהבום. הם קידשו את החיים, כפי שנצטוו. אבל הבן לא הבין כי עם כל קדושת החיים וגדולתם יש בחיים דברים שהם יקרים מן החיים עצמם. אם אתה נרתע מלסכן את החיים למען דברים אלה, או אפילו למען החיים עצמם, למען חיי רעייתך, אביך הזקן, ילדתך הקטנה – וקם על כולם אויב משמיד – אולי תשמור עליהם עוד שבוע, עוד חודש, עוד יום, עוד שעה, אבל אבודים הם ואף לך אין עוד תקווה. וכך הם הלכו, משפחה אחר משפחה, עיר אחר עיר, בדרך ממנה לא שבו עוד.

ולבסוף – הלקח. מהו הלקח שנלמד ממה שאירע לעמנו בשנות השלושים והארבעים של המאה, וממה שהתרחש על המתרס האחרון בגיטו ווארשה? אמנם כן, אנחנו הבאנו את הלקח הזה. בפסח הראשון שלאחר המרד לא ידענו עליו. לא הגיעו הידיעות אפילו לארץ ישראל. רק במרוצת שנת 1944, בעוד בארץ ישראל מתחולל מרד. לא למען מות כבוד אלא למען חיי חרות. ובני עמנו המוכים בסנוורים, במקום להצטרף למורדים נמסרו בידי רודפיהם ומבקשי נפשם – בפסח תש"ה כתבנו, פנינו אל העם במולדת ובגולה לאמור:

לפני שנתיים, ב-19 באפריל, יצאו אחינו בגיטו ווארשה למלחמת יאוש נגד רוצחי עמנו, טהורים נגד טמאים; מעטים נגד רבים. ידוע ידעו, כי מלחמתם הוא מלחמה למוות יותר מאשר לחיים, הבן הבינו, כי האויב האכזרי, שהסתער עליהם בטנקים ואווירונים, ישמידם ללא רחם. ואף על פי כן הרימו את נס המרד ועמדו בפצצותיהם הביתיות ובאקדחים מעטים נגד שריון ואוויריה.

הם הרימו את הדגל לא רק נגד ילוד השטן, שבא להכרית את עם ישראל. הםהניפונו, כפי שהודיעו בעצמם בקריאתם האחרונה גם נגד העולם הנאור, שידע על מסע ההשמדה, אך לא הציל ולא ניסה להציל. כחול-לבן היה דגלם של מורדי הגיטו, אך כשהעלוהו מעל החורבות, טבול היה בדמם של מאות אלפי יהודים שנשרפו, נחנקו ונטבחו. וזעק הדגל הזה: אני מאשים!

בזכרנו את גיבורי הגיטו נזכור גם את זעקתם האחרונה, כי היא לא חלפה. אלה שהכריחו את אחינו להישאר בבית הכלא, שהיה לבית מטבחיים – באירופה; אלה שנעלו, באכזריות ובערמה, את שערי המולדת, ממשיכים גם היום בתעלוליהם וגוזרים כליה על השרידים באירופה ועלינו בציון. לפיכך נדע כי המורדים הגלמודים ציוו עלינו במותם: קומו והילחמו, התאחדו והילחמו, קחו נשק וצאו לקרב, למען העם המושמד, הנצחי, למען המולדת, המשועבדת, היחידה.

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל.

זה היה הלקח בימים ההם. קיבלנוהו. למדנוהו, לימדנוהו – חכינו לאתחלתא דגאולה.

הלקח היום והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אויב היהודים אומר, כי יש בלבו, בדמו, שאיפה, להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו. אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האויב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מינעו ממנו את הכוח להשמידם. היכונו כל יום תמיד ליום הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני.

שנית, לעולם אל תשאלו עוד, יהודים במולדת ובתפוצות הגולה: מה יגיד העולם. דעו: לעולם לא ירחם העולם על יהודים נשחטים. אך לעולם יכבד העולם יהודים לוחמים.

שלישית: החזיקו נשק. לימדוהו וקדשוהו בכל מושבותיכם, בהם חיה חיית הטרף בלב האדם – במיוחד כלפי היהודי. זה נשק הקדושה. החיים, הכבוד. החרות. לעולם לא נטשוהו ולא תשליכוהו. אמנם כן, מאמינים אנחנו בחזון אחרית הימים, אך מי ידע מתי יבוא. וכל עוד יש נשק בידי אויב אחד של העם הזה, אשר נשחט ונטבח בכל הדורות, עם האומר דווקא בליל הגאולה כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו; ודמו נשפך כמים, ואילמלא השחיטות והטביחות הללו, בהיותו אחד העמים העתיקים ביותר בתולדות האנושות היה מגיע היום הזה למאה עד מאה וחמישים מיליון נפש, ואילו בגללן לא נותרה ממנו אלא שארית פליטה של 13 מיליון בלבד. לאחר שבדור האחרון הושמד שליש ממנו, והשליש עצמו הוא כעם שלם, גדול מן העם הנורבגי, כמעט כעם השבדי — כל עוד יש נשק מחריב ומשמיד בידי אויב אחד של העם הזה, יהודים — החזיקי נשק בידיכם, כל נשק הדרוש כדי למנוע ממנו את זממו.

רביעית: התורה, למען שמירתה דורשת לעשות מסביבה סייגים. קיומו של עם התורה, למען הבטחתו, מסביבו מתרסים. והמתרס הראשון הלא הוא הכבוד היהודי. ראשית ההשמדה בהשפלה, לא יכול היה האויב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו בטרם יעשה את עמנו לעפר בחייו. הוא השפיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד ביניהם, הוא רימה אותם, היא הערים עליהם, הוא התעמר בהם, הוא הסית איש נגד אחד, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות. עד לשער אושוויץ, עד לפתחי תאי החנק. שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל בידי קלגס, בידי כל גס רוח בכל מושבותיכם, כי המתרס הזה הוא הראשון במתרסים לשמירת עצם קיומכם.

חמישית: דעו לכם להתאחד מול פני אויב. בגיטו הייתה התפוררות. יהודים נפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו, והסגירו איש את אחיו ולא קמה בהם עוד רוח להתלכד ולקום על משמידיהם אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אויב ולעמוד נגדו תמיד עם אחד. לעולם אל יופקרו עוד המעטים למען הצלתם כביכול של הרבים – גם הם יפלו, אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים - ואף הם יינצלו.

ששית: חלקה העיקרי – השמדת מיליוני היהודים, לא הייתה כמותה בתולדות אנוש. אבל היא אך באה לאשר את החיזיון ההיסטורי הידוע לנו מאז עלינו על בימת ההיסטוריה ועד שנות ה-30 וה-40. מה הוא? תולדותינו – מעגל. אנו עולים ויורדים; אנו שבים ומוגלים; אנו משועבדים ומורדים; אנו משתחררים ומדוכאים; אנו מתקוממים; אנו בונים ונחרבים; אנו אוגרים והכל ניטל מאיתנו. מעגל בנייה, חורבן, התחדשות, השתעבדות. התקוממות, ניצחון. שוב הגליה. מעגל סגור. בדור הזה הייתה מנת חלקנו הנוראה בטראגדיות האיוביות. החורבנות מחד, המופלאה בתקופות – עת התקומה מאידך. בשארית כוחותינו, בתמצית דמנו בדור הזה, עלינו להבטיח איש לרעהו, להישבע שבועת אמונים בנפשנו פנימה, כי נסגור את המעגל הזה לעולמים. לא עוד חורבנות ולא עוד מפלות.

מה יש ללמוד ממצדה? – כיצד לא להגיע אליה. מה יש ללמוד ממודיעין ? — איך לעשות אותה.

זהו הלקח. לא עוד מצדה. תמיד בכל דור ודור, אם יווצר ההכרח, או תבוא השעה – מודיעין. כי הדרך שנסללה בימינו, על ידי לוחמים ומורדים, בפני יהודה וישראל, היא לא אבדון עם כבוד, אלא כבוד עם ניצחון.

ירושלים, תשרי תשל"ח, אוקטובר, 1978

מנחם בגין